לנה שרה משמחה, איך לא!

נועה שרה בשמחה, איך לא? סוף סוף יש לה דירה משלה, בלי בעלת בית רגזנית שכבתה את האור בדיוק ב-23:00, עומדת מעל הראש וסוגרת את הגז מתחת לסיר הרותח.
אסור להשתמש בפן או במחליק שיערשלא תסתבך לך השיער במכשיר ותיעלמי לי פה באמצע.
אסור להתרחץ באמבטיה רק מקלחת, פעם ביום, בחרי אם בבוקר או בערבבכל מקרה דינה תעמוד ליד הדלת ותדפוק שתנמיכי את זרימת המים.
שנה שלמה גרה נועה תחת כובד ידה של דינה, שלקחה על עצמה להיות מורת הדרך של נועה. ברגע שמלאו לה 18, התחננה להוריה להרשות לה לעבור למעונות האוניברסיטה.
גם במעונות לא היה קלהחרקים האלה והשפעת שלהם היו רק פרט טריוויאלי לצד המחבת הגנובה עם תפוחי האדמה שהשארה לרגע, והשכנות שהביאו בחורים להתארחזה היה כבר עונש גדול יותר.
החזיקה מעמד שנה ופרשה אל דירה שכורה, אחרי שאבא שלה הגיע וראה מה מתחולל במעונות.
כמובן שמרגע שראה אביה את הבלאגן, לא הרשו לה להישאר שם אף יום נוסף. עוד חמש שנים המשיכה לגור אצל סבתא דוסיה בדירה שכורה.
סבתא דוסיה הייתה אישה טובת לב, עם כמה שגעונות משלה, אבל ברובה הייתה טובה מאוד.
אחרי שסיימה את הלימודים, התחילה לעבוד ונשארה עם סבתא דוסיה, חוסכת חיסכון אחר חיסכון, כל השקלים הראשונים לדירה משלהגם הדירה הכי קטנה, העיקר שתהיה שלה.
בזמן שחברותיה התרוצצו לדייטים ובזבזו את שכרן על בגדים ותיקים אופנתיים, עבדה נועה באדיקות וחסכה כל שקל.
סבתא דוסיה בעצמה אמרה לה לפעמים שתנוח קצת, שתיתן לעצמה להתפנק, אבל נועה עמדה על שלה, נחושה להגשים את החלום.
יום אחד הגיעו הוריה, ואביה, בהתרגשות, הודיע שהחליטו לעזור לנועההוא, אמא שלה, וגם סבתא לאה.
סבתא לאה היא קרובת משפחה רחוקה של אבא; תמיד חיה לבד, הייתה מורה מיתולוגית עד גיל שמונים וחמש, אופי קשהרבה עם כל המשפחה. האדם היחיד שהקשיבה לו מידי פעם היה אבא של נועה, ואת אמא בכלל אהבה כי גם היא הייתה מורה בבית ספר.
פעם, כשהגיעו ההורים עם קניות, ביקשה סבתא לאה עזרה לעבור לבית אבות.
לא אמר דבר, אבא. הסתכלו במקום, אבל במקום לארוז אותה לבית שכזה, בנו לה חדר אצלם בדירה, שיהיה לה ללון בנחת.
גם ככה הבת שלה גרה בעיר רחוקה.
למרות גילה, הייתה סבתא לאה צלולה, ואמרה לאבא של נועה שלא ירגיש אשםהיא יודעת על אופיה הבעייתי, ולא רוצה לקלקל את החיבה שנוצרה ביניהם לאורך השנים.
אבל הוריה התעקשו: כך יהיה לכולם טוב יותר, תוכל לשמור על החתול והתוכי שלהם, ולא יצטרכו לדאוג בכל פעם שנוסעים.
סבתא לאה הסכימה, ושמחה לגלות שאינה לבד בעולם.
זכתה בשנים בכבוד עם אהוביה, ולאחר שנפטרה בשקט, הורישה את כל רכושה לאבא של נועה, ולנועה השאירה במפורש שרשרת ישנה ומיוחדת שהייתה למשפחתם ושמרה עליה גם בימים קשים.
נועה קיבלה את השרשרת בשמחה ובהתרגשות, ותמיד כשענדה אותה נזכרה בסבתה האהובה.
אבא הציע למכור את דירתה הישנה של סבתא לאה ולקנות לנועה דירה בעיר שבה היא התמקמה ואהבה לגור בה.
וכך, סוף סוף, קיבלה נועה שתי חדרים יפהפיים במרכז העיר.
הדיירת הקודמת איחלה לה רק טוב ואמרה שמשאירה בדירה אנרגיות טובות, ונועה באמת דאגה לשפץ ולעצב מחדש. אביה ואמה הגיעו תכופות לעזור.
כל פעם הציעה רעיונות חדשים לעיצוב, ואביה הקשיב וסבלנות אין קץ הגשים לה הכל.
ולבסוף דירתה הפכה למקום קסום שסחף גם את אמה לעצב מחדש את הבית שלהם, ונועה כבר הבטיחה לעזור.
כך נועה נקלטה בעיר הזרה שהפכה בית, ומצאה בה אושר.
במקום העבודה פגשה נועה את תמר, והן הפכו לחברות בלב ובנפש. תמר ביקרה אותה לעיתים קרובות.
יום אחד, סיפרה לתמר איך בילדותה הייתה בורחת עם השכנה והחברה הוותיקה נעמי לגג הבניין, משתזפות וסופגות שמש.
איזה מגניב,” התלהבה תמר, אולי ננסה לעשות את זה גם אנחנו?”
הן צחקו, ונועה הוסיפה: רק שנדאג שלא יינעלו אותנו למעלה… פעם אחת עם נעמי נשארנו עד הערב, כי יוסי, השומר החרש, החליט לנעול את הגג. צעקנו עד שניחש אבא שלי להגיע מוקדם מהעבודה ולהציל אותנו.
קיבלת עונש? שאלה תמר בדאגה.
מה פתאום, אמא שלי הייתה הקשוחה, אבא תמיד היה מחפה עליי.
הלוואי, לי בחיים לא ויתרו, צחקה תמר, אולי עדיף פשוט לבקש מהשומר את המפתח?
הן ניסו, ובתחילה התעקש השומר, אבל כשראה כמה הן אחראיות, ניאות לתת להן את המפתחבתנאי לא לנהוג בפזיזות.
כך הן בילו חצי שבת רגועה על הגג, ונהנו מהשמש והבריזה.
ביום אחד עלו לגג ושמעו חריקה קלה. כשהקיפו את הארובה, ראו אישה מבוגרת, מסודרת ואצילית, יושבת ואוכלת כריך.
מי את? שאלה נועה בפליאה.
אני? אני מרים אלדרענתה האישה והסמיקה.
נועה קלטה מיד: את… הדיירת הקודמת של הדירה שלי?
מרים חייכה בעצב, ואחרי שתיקה פרצה בבכי.
היא סיפרה להן את סיפורה:
גידלתי את דני לבד, הבעל נטש לאישה אחרת. דני היה ילד עדין וחולני, נתתי לו הכל. התקבל לאוניברסיטה, עשה תואר שני, התקדם בעבודה, אבל עם בנות לא הסתדר.
לפני חמש שנים הכיר את שניבחורה טובה, זריזה, ישר נהייתה חלק מהמשפחה, ניקתה, בישלה.
אני כבר נרגעתי, חשבתי לעצמי שהגיע לי קצת לחיות.
דני קנה דירה גדולה, אבל עדיין גר איתי, כי זה הכי נוח לו.
כשהגיעו ילדים, ביקשו שאני אמכור את דירתיחבל שתעמוד ריקה, את גרה איתנו בכל מקרה.
וכך מצאתי את עצמי מתפקדת כעוזרת בית בחייהם, לא רק סבתא.
שני חזרה לעבודה, שלושת הילדים נשארו אצלי. חשבתי שאמנוחה תגיע, ובמקום זה הרגשתי כמו מטפלת במשפחתון.
העייפות הכריעה אותיאפילו הרופאים דרשו שאנוח! אבל מנוחה לא באה.
לא הורשו לי לגער או לחנך את הילדים, רק לבשל, להגיש, להוציא לטיולים ולהשכיב לישון”.
סיימתי עם הכנות לשובם, בישלתי, ניקיתי ושוב ניקיתי.”
ומה עם קצת זמן לעצמך? שאלה תמר.
“כל ערב כשהילדים נרדמים, היה לי זמן לרדת לישון על ספסל בטיילת, מתביישת לחזור מוקדם. ופעם בשבוע היינו מבקרות במוזיאון.”
ולאן הלך הכסף מהדירה? שאלה תמר.
העברתי את הכל, חצי לי וחצי להם, אבל מעולם לא באמת קיבלתי את חלקי, השיבה מרים בעצב.
את יכולה לקנות דירת חדר, בעזרתנו, אמרה תמר, נועה תדאג לעיצוב!
מרים הססה, אבל החברות הפצירו וליוו אותה לאורך כל הדרך.
באומץ ובעזרתן, רכשה דירת חדר בבניין הישן שלה.
מה אמרה תמר לדניאיש לא ידע, אבל מרים קיבלה סוף סוף פרטיות ושקט. שני כעסה וסירבה לדבר עמה, אבל הנכדים הכינו סידור לביקורים אצל סבתא.
אחר כך, מרים ונועה הפכו חברות של אמת, טיילו במוזיאונים ובתערוכות, בילו זו אצל זו כמעט מדי שבת.
אני יודעת עכשיו, סיכמה תמר בערב אחד, כשאגדלדירה משלי! לא אתן שיקחו לי את הבית או הנחת.
הלוואי, כן ירבו! הסכימה נועה וצחקה.
בוקר טוב משפחתי היקרה, תודה שאתם לצידיאני שולחת לכם חיבוק גדול ואהבה מהלב.
כי בסופו של דבר, בית הוא הרבה יותר מארבעה קירותהוא חיבוק, הוא חירות, והוא הידיעה שמגיע לך לחיות בשקט ובאהבה, מבלי להתפשר על עצמך.