אאסוף את כולם אצלי

את כל המשפחה אאסוף אצלי
יעל אביב הניחה את הטאבלט בצד והרימה את הטלפון:
– סבתא, מה שלומך? מרגישה טוב? ומה עם סבא? אם הוא מטגן לביבות, כנראה הכול בסדר. אני מסיימת לעבוד, אאסוף את דניאל מהחוג, נקפוץ למכולת ותכף נהיה בבית.
אחר כך יעל חייגה למספר נוסף:
– אלי, מה נשמע? אני כבר בדרכי הביתה, אתה וליאורה תגיעו בקרוב? כבר בדרך? מעולה, סבא עוזי מטגן לביבות, נאכל כולנו יחד.
יעל קמה וסידרה את הדברים בתיק. קראה לקולגות, – לכולם שלום, הולכת, נתראה מחר!
– יאללה, ערב טוב, יעל.
היא נעלה את הסנדלים הכי נוחות, לבשה את המעיל וזרקה מבט ארוך אל תוך החלון המחשיך. ערב סתווי וחמים היה, אורות תל אביב הבהיקו בנעימות, אנשים מיהרו הביתה מהעבודה. יעל תפסה מראה שלה בחלון וחייכה לעצמה לא האמינה שתזכה יום אחד לחיים רגילים, בית, משפחה, מישהו שמחכה לה בערב. עד לא מזמן, הייתה בטוחה שזה לא יקרה לה לעולם.
כן, יש להם משפחה מוזרה, אולי שונה, אבל כולם כאן אוהבים זה את זו באמת.
אימא שלה זנחה אותה מיד בלידתה וברחה מבית החולים, בלי שתשאיר כל פרט. ברישום הקצר של לשכת הרווחה, נכתב אם לא ידועה, אין מסמכים, אבא לא קיים. את השם נתנו לה זרים. אביב כי נולדה בעונת האביב. ואת יעל אף אחד לא יודע למה בחרו דווקא בשם הזה.
בילדותה יעל תמיד שיחקה עם הבנים. החבר הכי טוב שלה היה ירון, גדול ממנה בשנה אחת וגם הוא קיבל את השם אביב באותה צורה. יעל הייתה תלמידה מצטיינת, ממושמעת, עובדת קשה ועוזרת לכולם בכמיהה שישימו לב אליה ויאמצו אותה. רק בקולנוע ראתה פעם בית רגיל עם משפחה אמיתית. אולי הייתה רזה מדי, אולי סתם לא הייתה לה מזל. ביום שירון אומץ, יעל בכתה כל הלילה, לא מתוך קנאה, אלא מהכאב שיאבד חברות אמת יחידה.
– יעל, אני יכול לוותר בשבילך!
– מה, ירון, השתגעת? אתה מוכרח לנסוע, כל אחד והדרך שלו.
– אני אבוא למצוא אותך, אני נשבע!, הוא אמר, אבל יעל חייכה במרירות לא נורא, לא כזה דחוף.
יעל סיימה את התיכון, המשיכה ללימודים בטכניון לבניין והתגלגלה למעונות. כשסיימה, קיבלה מהעירייה דירה קטנה ביפו כיתומה, אמנם בשכונה פחות מרכזית, אבל לא נורא. מצאה עבודה במשרד תכנון. קיבלה הרבה חברות בעבודה, אבל משפחה הייתה דבר רחוק בשבילה.
היה לה חלום בית מלא, בעל שאוהב אותה וילדים שניים, אולי שלושה. לשמוע אותם רצים, צוחקים, קוראים לה “אמא! אבא!”. מלים מחממות וחסרות. שתפתח את הדלת והם יקפצו אליה כאילו מתוך אגדה.
יום אחד, בכניסה לבניין, דלת נפתחה פתאום, בחור רץ החוצה וכמעט הפיל אותה תוך כדי שהוא מחזיק תיק. יעל נכנסה וראתה זקנה שוכבת על המדרגות:
– הפנסיה… התיק… דחף אותי. איפה המשקפיים? אני לא רואה כלום!
יעל רצה החוצה, אבל ההוא כבר נעלם. עזרה לסבתא רחל להתרומם מזל שלא נפגעה קשה.
– איך עושים ככה, ילדה? הזקנה בכתה.
יעל ליוותה אותה עד הבית וגילתה שגם הסבא שלה, אברהם, שוכב חולה ולא קם מהמיטה. מאז התחילה יעל לבקר אותם, להביא להם קניות (שהרי את הפנסיה גנבו). דיווחו למשטרה, אבל את הגנב לא מצאו, אף על פי שיעל הצליחה איכשהו לזכור אותו. אחרי כמה ימים מצאו את התיק עם מסמכים מתחת לבית וטוב שכך.
יעל התחילה לבקר את סבתא רחל וסבא אברהם באופן קבוע. דאגה שיבוא רופא, והוא התאושש במהרה. הזקנים האירו פנים ליעל, קראו לה נכדה והיו מזמינים אותה כל הזמן.
יום אחד פגשה באוטובוס מישהו שחייך אליה:
– את ממש מוכרת לי. לא נפגשנו איפה שהוא?
יעל צחקה:
– נדמה לי שלא.
הוא הציג את עצמו גדי, גר עם אמא, עובד במעבדה. עד שהגיעו לתחנה שלה, סיפר לה על כל חייו, הרגיש כמו מישהו שמכירה שנים. גדי התחיל לאסוף אותה מהעבודה, והיא הזמינה אותו הביתה ביום אחד. כיבדה אותו בתה וסנדוויצ’ים. ככה, בספונטניות, סיפרה לו על ילדותה הקשה במוסד. גדי הביט ביעל בשתיקה, רצה לומר משהו אולי רק ריחם עליה. יעל חיבבה אותו, אך משהו הרתיע אותה.
בפעם הבאה, קרה הבלתי צפוי. גדי נכנס, יעל שמה מים לקומקום, והוא מתקרב ומחבק אותה חזק.
– גדי, אולי לא נמהר?
אבל הוא מחזיק אותה חזק, ופתאום…
יעל צרחה, וגדי בכעס:
– הסגרת אותי, זיהיתי אותך… עזרו לי, אמרו לי שזו הילדה מהמוסד! גם פוטורובוט שלך ראיתי, בקושי השתחררתי. ועכשיו אל תעזי לפתוח את הפה, אחרת אין לך חיים, אף אחד לא יעזור לך!
יעל לא העזה להתלונן, פחדה מהפרסום.
חודש אחרי, מהעבודה פינו אותה באמבולנס הריון חוץ רחמי, קרע ברחם, אולי לא יהיו לה ילדים לעולם.
סבתא רחל טיפלה ביעל, ליוותה אותה, האכילה, שימשה תחליף למשפחה. יעל יצאה מבית החולים שבורה. מה עוד מחכה לה?
מתישהו, הרגליים הביאו אותה לבית הכנסת השכונתי. סתיו בחוץ, שמיים כחולים עמוקים, קול פעמונים בשכונה החרדית בלב בת-ים, נקי וצלול.
– אביב, יעל? היא שמעה מישהו קורא.
פנתה וראתה אחד ממשקמי המקום מחייך לעומתה:
– יעל, חיפשתי אותך כל כך הרבה…
– ירון? היא קראה.
הוא חיבק אותה והיא פרצה בבכי. הוא ניגב לה דמעות, לקח אותה לחדר האוכל.
– היום יש דייסה טעימה, עוגות ותה. נדבר אחר כך.
יעל לא זוכרת איך שפכה בפניו הכול. הוא מצדו סיפר על ילדותו לאחר שאומץ איך אבא המאמץ היכה אותו, איך ברח ונפגע ברגל, נדד זמן ממושך ולבסוף מצא מעט שקט בבית הכנסת.
יעל חזרה לביתה עם שמחה בלב, מרגישה שהגורל שלה השתנה לטוב בזכות המפגש עם ירון.
לא חזרה ישר הביתה, נשארה אצלם כמה ימים. שם נולד הרעיון.
סבתא רחל וסבא אברהם הציעו שוב ליעל לרשום על שמה את הדירה, אבל יעל וירון חשבו על משהו חשוב יותר לעבור ולגור יחד, כמשפחה מורחבת.
ההורים הזקנים שמחו מהרעיון, לא האמינו שיחיו עם מישהו צעיר לידם.
ייעל וירון אביב נשואים כבר חמש שנים. עברו לדירה גדולה בגבעתיים. בכולם יש מקום לסבתא רחל, סבא אברהם, וגם לקטנטנים.
לפני שנתיים, התגשם חלום גדול שלהם ואימצו את דניאל וליאורה דווקא מאותו המוסד בו גדלו שניהם.
– ירון, זוכר איך כילדים קיווינו שיהיה לנו הורים? מזל שנפגשנו, עכשיו נבטיח לילדים שלנו בדיוק מה שלא קיבלנו: בית אוהב ושמח.
והיום:
– אמא, איפה אבא?
– סבתא, תראי מה בנינו עם סבא!
יעל כבר לא רוצה לזכור את הרע.
סבתא רחל לחשה לה יום אחד שתפסו את הגנב, שוב הסתבך במשהו רע הפעם אף אחד לא חס על פשעיו.
שהכול יבוא על מקומו בשלום, זה מה שחשוב; לכל אחד נגזר גורלו, אבל בסוף, מי שנותן מעצמו מוצא גם אהבה.
וזה, בסופו של דבר, כל מה שאני צריך:
משפחה, קיבוץ לבבות, מקום שבו תמיד מחכים לי בבית.