חלק 1
עמדתי עמוק במחשבותיי ברחובות תל אביב כשלפתע ראיתי ילדה קטנה בוכה על המדרכה. על צווארה התנוצץ תליון זהב שהיה שייך לי שרשרת שנעלמה לפני שנים. ניגשתי אליה במהירות, ידי רעדו. “מאיפה השרשרת הזו?” שאלתי בקול חנוק. הילדה, תהל, קירבה את השרשרת אל ליבה ונסוגה. “אל תיגע,” לחשה, “זו של אבא שלי.”
קפאתי. הלב התכווץ, הזמן נעצר. “של אבא שלי.” מי היא והאם ייתכן שמצאה את מה שהיה לי בלבד?
שנים קודם לכן, הייתה עלמה צעירה ושמה דניאלה. טובת לב, יפת תואר ופשוטה, התגוררה בדירה שכורה קטנה עם חברתה הטובה, נעמה. החיים לא האירו לה פנים דניאלה התקשתה למצוא עבודה קבועה ולא פעם הלכה לישון רעבה. ובכל זאת, מעולם לא איבדה תקווה; נהגה לומר תמיד: “יום אחד, הגורל שלי ישתנה.”
בוקר אביבי אחד התעוררה דניאלה מלאה תקווה. היה לה ראיון עבודה במלון יוקרתי. נעמה חיבקה אותה בחום ובירכה. “את תעשי חיל, דניאלה. מגיע לך.”
לבושה חגיגית הלכה דניאלה לראיון. שעות חיכתה והתרגשה, עד שלפתע אמרו לה: “ברכות! התקבלת.” בוכיה מאושר חזרה הביתה, חיבקה את נעמה, והן צחקו יחד.
אותו ערב התעקשה נעמה שיצאו לחגוג: “בואי נלך לצאת לאיזה פאבים בנמל תל אביב”. דניאלה התלבטה, אך לבסוף התרצתה והשקיעה בלבוש חגיגי.
הפאב היה סוער מוזיקה, אורות, אנשים. במקביל, יותם מיליונר בן 33 ישב ברכבו בשכונה אחרת בעיר, עיניו דומעות. עם כל הכסף, היוקרה והחן, סבל מכאב גדול. שותפו חטף את כספו וגרם לפשיטת רגל. שבור ורעב לנחמה, הגיע אל הפאב והחל לשתות לשוכרה.
בסוף הערב עזרו חבריו ליותם להגיע לסוויטה שלו במלון מעל הפאב. בקושי עמד על רגליו, עיניו אדומות ונפשו כבדה.
בינתיים, דניאלה החלה להרגיש חולשה. בבוקר נטלה כדור נגד כאב ראש שהשפיע עליה קשות. לחשה לנעמה, “אני חייבת לשכב לרגע, אני כולי מסוחררת”.
בשקט עלתה למעלה, מחפשת חדר שקט. ראתה דלת חצי פתוחה, נכנסה וחשה שהחדר ריק. נפלה על המיטה ונרדמה במהרה, בלי לדעת שזו סוויטת יותם.
כעבור כמה דקות, יותם נכנס שיכור ראה מישהי שוכבת על מיטתו, וחשב שמישהו דאג לכך. מבלי לדבר, מתוך בלבול, שתייה וחולשה, התקרב אליה והם התקרבו זה אל זו.
בבוקר התעוררה דניאלה מבולבלת. יותם לא היה שם. נחרדה, קמה, וראתה ליד הכרית שרשרת זהב יקרה עם חריטה: “יותם לוי”. היא לא ידעה מי היה האיש, אבל לקחה את השרשרת באופן אינסטינקטיבי. על השולחן מצאה שטרות של 400 שקלים. עם דמעות בעיניה לחשה, “מה קרה לי אתמול?”
היא התלבשה, ומיהרה הביתה. נעמה חיכתה בחרדה דניאלה פשוט חיבקה אותה ופרצה בבכי.
חודש לאחר מכן, החלה לחוש אי נוחות ובחילות. נבהלה, פנתה לקופת חולים. לאחר בדיקת רופא אמרה לה האחות, “מזל טוב, את בחודש ראשון להריון.”
דניאלה קפאה, “מה?”
“בהריון.”
אבודה, חזרה לדירתה, התמוטטה על הרצפה ובכתה: “איך אטפל בילד? מי האב? את פניו לא ראיתי.”
הניחה את ידה על בטנה וזעקה: “אלוהים, למה עכשיו? אין לי כסף, אין לי הורים, רק התחלתי לעבוד…”
נעמה שמעה אותה, התקרבה בדאגה. “מה קרה?”
“אני בהריון…” לחשה דניאלה.
נעמה נדהמה. דניאלה סיפרה הכול: החגיגה, הסחרחורת, החדר הזר, השרשרת, והכסף. שלפה את התליון עם חריטת “יותם לוי”.
לאחר שתיקה אמרה נעמה: “אנחנו חייבות לחזור לפאב. מישהו יוכל לעזור.”
למחרת שבו למקום. בבוקר היה הפאב שקט. פנו למנהל, הראו לו את השרשרת. הוא הביט בה במבוכה, “יקרה, אבל לא מוכרת לי.”
שאלו את המנקים, האחמ”שים, אך איש לא ידע. מאוכזבת, צעדה דניאלה החוצה.
“אני לא יודעת מי אבא שלך,” לחשה לעובר, “אבל אשמור עלייך ואגדל אותך באהבה, גם לבד.”
המשיכה לעבוד במלון, מסתירה כאבה. באותו זמן, בביתו שבסביון, לא ידע יותם שאיבד גם שרשרת וגם בן בהתהוותו ברחמה של אישה ענייה.
בוקר אחד עמד יותם מול המראה, מסדר חליפה, ושם לב שהתליון חסר. חיפש בארון, במגירות כלום. שאל את המנקה, מרים, אך השרשרת לא נמצאה. בכעס עזב את הנושא.
ההריון של דניאלה הקשה עליה פיזית. נעשתה עייפה וחיוורת. יום אחד נרדמה בעודה מנקה חדר, אורח התלונן והיא פוטרה ממשרתה. שבורה, חזרה לנעמה, מבוהלת להמשך.
עברו חמש שנים.
דניאלה, בת 29, שרדה קשיים רבים. אחרי שפוטרה, מצאה עבודה במסעדה קטנה. המשכורת הצנועה פרנסה אותה ואת בתה, תהל, בת הארבע. תהל בורכה ביופי ובחוכמה עיניה של אמא.
ערב אחד שאלה תהל: “אמא, איפה אבא שלי? כל החברות בגן מדברות על האבות שלהן.”
לב דניאלה נשבר. הוציאה מהמגירה את תליון הזהב. “זה שייך לאבא שלך,” אמרה בעדינות, “זה מה שהוא השאיר לנו.”
עיניה של תהל נצצו בהתפעלות. דניאלה ענדה לה את השרשרת. “אל תתני לאיש לגעת בזה,” הזהירה.
“אני לא אתן, אמא,” הבטיחה תהל.
בביתו של יותם בסביון, שוחח יותם עם אביו, דויד, על נישואים. הייתה לו בת זוג, שירן יפה, שאפתנית ששאפה להיות ‘גברת לוי’. היא חלקה עם חברתה דפנה את תסכולה שיותם לא הציע לה נישואין. דפנה סיפרה שבדתה הריון כדי לזרז חתונה. שירן החליטה לנסות את אותו תכסיס.
באותו שבוע בישרה ליותם: “אני בהריון.”
יותם התרגש, חיבק אותה, והכריז שיתחתנו. שמחתו להצטרף לאבהות הייתה שלמה, מבלי שידע שבתו תהל נושאת את שרשרתו ומספרת עליה בגן.
יום לוהט אחד התמוטטה דניאלה בחום, שלחה את תהל לבית המרקחת. תהל רצה בבכי, אוחזת בשרשרת. למרצדס שחורה שהתקרבה ישב יותם, מהורהר בבשורת שירן. העיניים של תהל הבוכייה נחרתו בו.
“נהג, עצור,” הורה.
התקרב בעדינות. “למה את בוכה?”
“אמא שלי חולה, אני קונה לה תרופה,” ענתה.
אז הבחין בשרשרת. גופו קפא. “מאיפה השרשרת הזו?”
“אל תיגע,” ענתה תהל בגבורה, “זו של אבא שלי.”
ידותיו רעדו. “מי זה אבא שלך?”
“אני לא יודעת. אמא נתנה לי את זה.”
“איך קוראים לאמא שלך?”
“דניאלה.”
יותם שלח את הנהג לקנות תרופה וביקש מתהל להוביל אותו לביתה. אחז ביד הקטנה שלה, והיא ניווטה אותו בסמטאות יפו הישנות.
הגיעו לדירה צנועה. בפנים שכבה דניאלה על מזרן. הבחינה בו, לא זיהתה מיד.
“ראיתי את הבת שלך בוכה,” הסביר בעדינות.
לאחר שוידא שקיבלה תרופה, שב והביט בשרשרת. לבסוף שאל על מקורה.
דניאלה סיפרה לו: “לפני חמש שנים, אחרי חגיגה, לא הרגשתי טוב, התעוררתי בחדר לא מוכר מצאתי את השרשרת הזו, ואז גיליתי שאני בהריון.”
פניו של יותם החווירו. “זה שלי,” לחש.
שתיקה רועמת.
“הייתי בפאב ההוא בלילה ההוא,” אמר באטיות, “הייתי גמור, שיכור ועצוב… נכנסתי לחדר וחשבתי… לא ידעתי.”
דמעות זלגו על פניה של דניאלה. “אז… אתה היית האיש.”
יותם הנהן בכאב. “עבר לא אשנה, אך אעשה הכול לתקן. תהל היא בתי.”
כרע מול הילדה. “תהל, אני אבא שלך.”
דניאלה המומה. יותם התחנן להזדמנות להיות אבא לבתו ודאג לאם הילדה. באותו ערב, הובעלן המרצדס לשכונת סביון אל בית משפחת לוי.
פעם ראשונה הרגיש יותם מנוח ומלאות, כשהביט בדניאלה ותהל בתוך ביתו.
