“אמא, מצאתי לנו סבתא, היא בכתה ברחוב!” אמר הבן. עוד לא ידעתי אז, איך האישה הזאת תשנה את כל החיים שלנו…
לחיים של נגה בן השש נפרדה הסוליה מנעל הסתיו היחידה שלו. חזר מבית הספר, מגניב רגל, כדי שהנעל לא תתפרק לגמרי. אמא קנתה לו את הנעליים רק בחודש שעבר, וזה הכעיס את נגה. הוא הרי ידע שאמא עובדת שתי משמרות, עייפה עד כדי כך שנרדמת על הספה בבגדיה. היא לא תכעס עליו, היא הרי טובה אבל נגה הרגיש אשם בעצמו למה לא שמר?
ישב על ספסל בתחנת אוטובוס ישנה ברחוב יפו, בעיקול מוזר בין המציאות לחלום. פתאום אחז באוויר קול בכי חרישי. בקצה הספסל ישבה אישה מבוגרת, מעיל סרוג צהוב מעט על גופה, ותיק גדול צמוד לרגליה. פניה היו אדומות מדמעות וידיה רעדו, אף שלא היה קר במיוחד.
נגה שכח מהנעל. התקרב אל האישה בשקט ולחש:
גם לך נקרעה הנעל? שאל ברחמים.
האישה רעדה, הביטה בילד הפרוע עם העיניים העצובות, וחייכה במוזרות:
לא, ילד יקר. אצלי החיים נקרעו, תפרים הלכו…
שמה היה מרים זהבי, בת שישים ושמונה. כל חייה עבדה כאחות בביה”ח שערי צדק, גידלה לבד את בנה היחיד, תומר. כשבנה התחתן, קיבלה את הכלה כלביתה. לפני חודש הציע לה תומר: “אמא, בואי נמכור את הדירה שלך בטלביה, נוסיף את הכסף שלנו ונקנה וילה במושב. כולנו יחד, אוויר, גינה תעשי!” מרים כל כך שמחה; תמיד רצתה משפחה גדולה סביב שולחן שבת.
הדירה נמכרה במהרה. תומר לקח את הכסףתוכנית חדשה, אמר. בבוקר, העלו אותה למונית עם המזוודה שלה, הורידו אותה כאן, “נחזור עם המסמכים, תמתיני קצת,” אמרה הכלה בקרירות ירושלמית. זהו, נעלמו. שש שעות ישבה מרים בתחנת האוטובוס, הטלפון לא ענה. פתאום הכל ברור אף אחד לא יתפוס לה יותר יד. הבן שלה זרק אותה ככה, סתם.
מה זה לא יחזור? עיניו של נגה גדלו, אי אפשר לזרוק אותך כמו ספה ישנה! בואי אלינו! יש לנו רק חדר, אבל יש מקום, אמא שלי טובה, רק עצובה לעיתים. אבא רק מגיע לפעמים, שיכור, צועק ולוקח לה את הכסף. אבל אמא בוכה, ואז אני מחבק אותה. תבואי, אדבר איתה!
מרים התלבטה, אבל לא היה לה באמת לאן. לישון ברחוב בגילה היה ממש סכנת חיים. אספה את תיק הבד ונגררה אחר הילד הצלוע.
אמא של נגה, רונה קרן, אשה רזה ועייפה, עיניים כהות מוקפות בעיגולים, לא האמינה כששמעה מה עבר על מרים.
אלוהים, מי עושה כך לאמא שלו? רונה קראה ותוך שניות הרתיחה מים לתה. תישארי, מרים. אנחנו נמצא פתרון.
ומרים נשארה. מאז, השכירות הקטנה התמלאה באור אחר. רונה הייתה חוזרת מהעבודה, והריח של מאפה טרי התפשט בדירה, סיר מרק ביעבע על הכיריים, הרצפה נוצצה, ונגה היה עושה שיעורים. את הנעל הקרועה של נגה מרים שלחה לתיקון ושילמה מכסף הפנסיה שלה, שהספיקה ברגע האחרון להעביר לחשבון אחר שבנה לא שלט בו.
רונה לראשונה בחייה התחילה לחייך. פניה התמלאו קצת, הפסיקה להיבהל מכל רעש, קנתה לעצמה שמלה חדשה. סוף סוף הרגישה משפחתיות אמיתית.
אבל אחת בערב, מישהו דפק בדלת, מושך אותה בכוח מהחלום. זה היה ערן, הגרוש של רונה. היא החווירה, חיבקה את נגה אליה.
ערן פתח את הדלת ברגל בוטחת, נשען בכניסה וצרח בקול שתויי:
יאללה, רונה, תני לי את הכסף! יודעת שקיבלת משכורת!
רונה אפילו לא הספיקה להגיב, ופתאום יצאה מהמטבח מרים עם מחבת ברזל כבדה בידה:
לך מפה, טפיל! היא פסקה בקור רוח בלתי מתפשר. עוד פעם אתה בא, אני שוברת לך את השכל עם המחבת הזאת וגומרת במשטרה. לי אין מה להפסיד! השוטר שלנו גר בבניין, כבר דיברתי איתו!
ערן עמד נדהם. מתרגל לאימה של רונה, ופתאום ניצבת מולו אישה חזקה, לא פוחדת, מחזיקה מחבת כאילו זו חרב. ערן גמגם, נסוג, והתרסק על סף הדלת החוצה.
מרים סגרה את הדלת בשקט, סגרה במפתח, חייכה חיוך נהדר אל רונה המומה ואמרה:
עכשיו שותים תה עם עוגת תפוחים.
נגה הביט במרים בהשתאות.
אמא, לחש, מושך את שרוול רונה, צדקתי שמצאתי אותה ברחוב, נכון? עכשיו אף אחד לא יעשה לנו רע!
רונה חיבקה את בנה ופרצה בבכי, הפעם של אושר אמיתי.
