ההורים שהגיעו בכפכפים לא הורשו להיכנס לטקס הסיום אך כשנודע מיהם, כל האולם השתתק
הם נסעו במיוחד מהגליל. קמטי ידיהם העידו על שנים של עבודה בשדה. מאיר לביא לבש את חולצת הפולו הישנה שהייתה אהובה עליו, בעוד אסתר לביא התהדרה בשמלה פשוטה, שחוקה מעט, אך מטופחת בהקפדה.
אך מה שבלט יותר מכל לשניהם היו כפכפי גומי פשוטים על הרגליים.
“אמא, אבא, בואו ניכנס,” אמר אלעד בגאווה.
אולם בכניסה לאולם האירועים, עצרה אותם המתאמת התקיפה, הגב’ כספי. מבטה עבר מלמעלה למטה, גילוי סלידה גלוי.
“סליחה,” אמרה הגב’ כספי בקור.
“אין כניסה עם כפכפים. מדובר באירוע מכובד, זהו כבוד המוסד שלנו. תיאלצו להישאר בחוץ.”
“גברת,” התחנן אלעד, “אלו ההורים שלי. הם נסעו מרחוק במיוחד!”
“חוקים הם חוקים, מר לביא,” השיבה המתאמת, במניפה עצבנית. “לא ייתכן שטקס סיום יהפוך לשוק. יהיה לא נעים מול התורמים שיגיעו.”
פניו של אלעד לא ידעו היכן לקבור את עצמן ונצבעו באדום של השפלה וכעס. אך כשבא להשיב, הניח אביו מאיר יד רגועה על זרועו.
“הכול בסדר, בן,” לחש אביו בקול שקט, אם כי עיניו לא הצליחו להסתיר את העצב. “נישאר בחוץ, לא נורא. מה שהכי חשוב הוא לראות אותך מקבל את התעודה. אל תתעסק בנו.”
קולו של אלעד רעד.
“אבל אבא…”
“קדימה, תיכנס. מחכים לך בפנים,” דחקה אמו אסתר, מנסה לחייך גם כשדמעות מנצנצות בעיניה.
בלב כבד פסע אלעד פנימה. בדרך לאולם ראה הורים אחרים בחליפות מחוייטות ושמלות ערב נוצצות, מחייכים זה לזה ומצלמים באדיקות.
הוריו, מנגד, נשארו מאחורי השער, מציצים דרך הסורגים, מרוחקים כאילו אינם שייכים להצלחת בנם.
הטקס החל. כל מחיאת כף הדהדה לאוזניו של אלעד כמו מהלומה קטנה של השפלה.
ואז הגיע הרגע שכולם המתינו לו הצגת “התורם הסודי” שתרם למימון בניין המדעים החדש בן עשר הקומות.
הדיקן עלה נרגש אל הבמה.
“גבירותיי ורבותיי, לנו הכבוד לארח כאן את הזוג הנדיב שתרם חמישים מיליון שקלים למתקנים החדשים. הם ביקשו להישאר בעילום שם עד היום. קבלו בבקשה את מר מאיר וגברת אסתר לביא!”
מחיאות כפיים רמות הדהדו באולם.
הגב’ כספי חיפשה בעיניה זוג מכובד בחליפות מהודרות שייצא מלימוזינה יוקרתית.
איש לא התקדם.
“מר וגברת לביא?” קרא הדיקן שוב.
אז קם אלעד ממקומו, פסע לעבר הבמה, נטל את המיקרופון והצביע לעבר שער הכניסה.
“הם בחוץ,” אמר קולו רועד,
“המתאמת לא אפשרה להם להיכנס… בגלל הכפכפים.”
כל האולם השתתק עד שאפשר היה לשמוע סיכה נופלת.
כל המבטים הופנו אל השער, שם עמדו זוג קשישים צנועים, מחזיקים בסורגי הברזל ומחייכים בענווה.
המתאמת החווירה. כמעט התמוטטה במקום.
הדיקן ונשיא המוסד זינקו ממקומם והגיעו לשער, פתחו אותו לרווחה והשתחוו בפני מאיר ואסתר.
“סולחים על הכול! לא ידענו!” אמר הנשיא, קולו מתרפק מהתרגשות.
“זה בסדר,” השיב מאיר בפשטות, “אנחנו רגילים לבוץ ולשדה. הכי חשוב שהבן שלנו סיים את לימודיו.”
הם ליוו אותם פנימה בכבוד. כאשר מאיר ואסתר צעדו על השטיח האדום עדיין בכפכפים כל התלמידים וההורים קמו על רגליהם.
תחילה מחאו כפיים בעדינות, ואז מחיאות הכפיים גברו והתחזקו עד שבקעו כאחד כרעם מכול חלקי האולם. לא בגלל כספם אלא בשל הכבוד והענווה שהפגינו, למרות כל השיפוטיות שספגו.
בהגיעם אל הבמה, חיבק אלעד את הוריו בחוזקה. הוא בכה לא בגלל המדליה שעל צווארו, אלא מהאהבה הענקית שבלבו.
מאיר ניגש אל המיקרופון.
“עושר אמיתי לא נמצא בנעליים שאנחנו נועלים,” אמר בשקט,
“הוא נמצא ביסודות שבונים עבור הדור הבא. אל תסתכלו על הנעליים, תביטו בידיים שעמלו כדי שתוכלו להגיע עד הלום.”
בפינה אחת של האולם, עמדה הגב’ כספי כשתראשה מורכן, מתביישת בכל ליבה, למראה בני הזוג בכפכפים שעמדו בגאון, גבוהים מכולם, באולם המפואר.
