אתמול נכנסתי לדירה של השכן שלי, עמרי, לבקש מברגה. הוא פתח לי בדלת, לבוש במכנסי טרנינג וחולצת טי:
כנס, בדיוק סיימתי לאכול ארוחת ערב.
נכנסתי. הדירה נקייה, ריח של פרגיות צלויות עולה מהמטבח. על השולחן מחשב נייד, ליידו כוס יין אדום.
עמרי בן חמישים ואחת. גר לבד כבר שתים-עשרה שנה לאחר הגירושים. עובד כמהנדס, מרוויח ארבע עשרה אלף שקל בחודש.
אנחנו שכנים כבר חמש שנים מאז שעברתי לבניין. לא ראיתי אצלו אף אישה, אפילו לא בביקור קצר.
הוא נתן לי את המברגה, מזג לי וויסקי:
תשב, אם כבר באת. מזמן לא התראינו.
התיישבנו במטבח, שתינו.
שאלתי אותו:
עמרי, איך זה שאתה לבד? לא חיפשת בת זוג?
הוא חייך חיוך עקום:
לא מחפש במיוחד. תשמע, רועי, אחרי שתיים עשרה שנה לבד הבנתי שטוב לי ככה.
למה?
הוא מזג שוב, נשען אחורה:
אסביר לך. שישה דברים ברורים שממש חקוקים לי בנפש.
סיבה ראשונה פחד מאיבוד כלכלי בגירושים
התחיל:
התגרשתי לפני שתים עשרה שנה. היינו יחד שמונה-עשרה שנים עם עינת. יש לנו בת בת עשרים ושמונה, גרה לבד.
לגַם לגימה:
התגרשנו בגלל הבגידה שלה. תפסתי אותה עם קולגה. יזמתי גירושין.
ומה היה?
השופט חילק את הדירה חצי-חצי, למרות שאני שילמתי את רוב המשכנתא. מכרנו, חילקנו, קניתי את הדירה הקטנה הזאת.
הביט בי:
רועי, איבדתי חצי מהנכסים שלי בגלל הבגידה שלה. בחוק, זה לגמרי בסדר. עבדתי, שילמתי, והיא בגדה וקיבלה חצי.
זה מה שיש
בדיוק. אז למה להיכנס לסרט הזה שוב? נניח, אפגוש מישהי, נעבור לגור ביחד, שלוש שנים אחרי מתחתנים או קונים רכב, משהו. פתאום היא עוזבת. למה לי הסיכון?
שמרתי על שתיקה. הוא המשיך.
סיבה שנייה אין תמיכה בחלומות האישיים
תשמע, רועי, יש לי חלום ישן: לקנות אופנוע ישן, לשפץ אותו בעצמי, לטייל בשבתות.
חלום יפה.
כבר שנה אני חוסך. עוד חצי שנה קונה ב.מ.וו מאמצע שנות השבעים, משפץ לבד.
מזג מים:
כשהייתי נשוי, היו לי חלומות. רציתי ללמוד גיטרה קניתי, נרשמתי לקורס. עינת אמרה: “בשביל מה? בגיל ארבעים? די, זה לא מתאים לך.” עזבתי. חלמתי לטייל בצפון שבוע. היא: “השתגעת? יש לנו משכנתא!” לא נסעתי.
נשען לחלון:
נשים לא מגבות חלומות של גברים. תמיד זה שטותי בעיניהן. עכשיו? אני מגשים את בעצמי אופנוע, גיטרה, מה שבא לי. אף אחת לא תגיד לי שאני מגוחך.
סיבה שלישית נשים מצפות ליותר מדי
המשיך:
שלוש שנים אחורה, ניסיתי אפליקציות היכרויות. כתבתי אמת גיל, עבודה, תחביבים, שכר.
ומה היה?
דיברתי עם כמה. אחת, רננה, בת ארבעים ושש, אשת קבלה במכון יופי. מרוויחה חמישיית אלפים. שלחה: “אתה גבר מעניין, אבל מחפשת מישהו שמרוויח עשרים אלף ומעלה.”
צחק:
שאלתי אותה: “וכמה את מרוויחה?” נעלבה, חסמה אותי.
ברצינות?
לגמרי. רועי, רוב הנשים היום חושבות שהן נסיכות. גרות בשכירות, מרוויחות מעט, אבל דורשות גבר עם שני רכבים, דירה בהרצליה, טיולי חו”ל. ומה הן נותנות? ‘נשיות’.
גמר לשתות:
מרוויח ארבע עשרה אלף, דירה משלי, רכב. לרוב הנשים אני לוזר. למה לי מישהי שלא יודעת להעריך מה יש?
סיבה רביעית עצמאות ביתית מלאה
שאלתי:
לא חסר לך בית, חום, אוכל ביתי?
עמרי פרץ בצחוק:
רועי, תעיף מבט נקי? נקי. אני מסדר לבד, פעם בשבוע, שעה כל הסיפור. מבשל? פעמיים בשבוע. היום הכנתי פרגיות, חצי שעה. מכבס לבד מכונה עושה את שלה.
הלך למטבח:
אין לי צורך באישה בשביל הבית. רוב הנשים היום גם לא מבשלות, משלמות משלוח או אוכל קפוא.
אבל יש כאלה שכן…
נכון, נדיר. אבל למה לי מישהי שתדרוש שאממן אותה כי היא מכינה עוף בתנור? עדיף לי לבשל לבד.
סיבה חמישית פחד משקרים ומניפולציות
עמרי מזג עוד וויסקי.
רועי, אחרי הגירושין הייתי עם שתי נשים. קצר.
שיקרו?
הראשונה, יעל, אמרה שהיא גרושה. אחרי חודש גיליתי שהיא נשואה רק רצתה מאהב כי בעלה מרוויח פחות מדי.
לגימה נוספת:
השנייה, יהל, אמרה שאין לה ילדים. נפגשנו חודשיים, התברר שיש לה שניים. פשוט לא רצתה להבריח אותי.
זה קשוח
בדיוק. נמאס לי מהשקרים. הן מרמות ושומרות סודות כאילו זה נורמלי, ואז מתפלאות שאין לנו אמון.
סיבה שישית יוזמה גברית נענשת
נשען על הכיסא:
פעם אחרונה שניסיתי לגשת לאישה היה לפני שנה. בדוכן ספרים בנחלת בנימין. עמדה שם אישה, נראתה טוב, באמצע שנות הארבעים.
ומה היה?
ניגשתי: “צהריים טובים. רואה שאת אוהבת קלאסיקה, רוצה המלצה?” הסתכלה עליי כאילו מטרידן. ענתה בקור: “לא, תודה. אסתדר.” והלכה.
גיחך:
רועי, כל יוזמה גברית נתפסת כהטרדה היום. שולח הודעה סטוקר, נכנס לשיחה מפריע, מציע קפה מחפש ספונסר.
לא כל הנשים כאלה
לא כולם. אבל הרוב. נמאס לי להרגיש דחוי. החלטתי: אם מישהי תרצה, שתראה יוזמה. אני לא מתכוון להוריד את עצמי.
מה הבנתי אחר כך
עמרי סיים לשתות, הביט בי:
רועי, לא כל הנשים רעות, יש טובות. אבל למצוא זה כמו לחפש מחט בערמת שחת. המחיר של טעות כבד: כסף, עצבים וזמן.
התרומם:
אני בן חמישים ואחת. עבודה טובה, דירה, רכב, תחביבים, חברים. טוב לי לבד. למה להמר על כל זה בשביל קשר שכנראה יסתיים ברע?
חזרתי לדירה שלי, שכבתי לישון, חושב.
אני בן ארבעים ותשע. נשוי עשרים ושלוש שנה, הכל בסדר. אבל אם הייתי לבד… כנראה הייתי הולך בדרכו.
כנראה שכן.
האם גבר צודק שהוא חי לבד 12 שנה ולא מחפש בת זוג בגלל פחד מהפסדים, או שהוא סתם מפחד מאינטימיות?
האם נכון שגירושים עדיין הורסים כלכלית גבר גם אם האישה בוגדת, או שזה מוגזם?
זה מוצדק שגבר בגיל 50+ יוותר על קשר כי “המחיר גבוה מדי”? או שזה סתם אגואיזם ופחד לחיות?
האם באמת נשים לא תומכות בחלומות של גברים ורואות אותם כמגוחכים, או שגם אנחנו בוחרים לא נכון?
