את ממש צדיקה, תמרי. אם לא את, אמא שלי כבר מזמן הייתה גוססת בבית אבות. אני חב לך את חיי.
קולו של גדי היה רך ונוגע. הוא נישק את ראשה, תלה את תיק העור על כתפו ויצא מהדלת. הדלת נסגרה מאחוריו.
תמר נותרה לעמוד במטבח, עייפה ורק בת 42, אבל פניה נראו כמו של אשה בת חמישים. עורה חיוור, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ידיים חרושות ניקיון ואצבעות יבשות, והגב צורב כמו מסמר לוהט. חייה של תמר נעצרו לפני שבע שנים. אז חמותה, רבקה, עברה שבץ קשה. האבחנה של הרופאים היתה נחרצת: שיתוק של פלג גוף תחתון ויד ימין, ופגיעה בדיבור.
גדי היה אז בוכה אצלה על הברכיים. בנה האחד והיחיד. מטפלות עלו הון עתק, שלא היה למהנדס הצעיר. תמר, שהייתה אז משמרת על ספרי קודש עתיקים במוזיאון, התפטרה. היא מכרה את הדירה הקטנה שירשה מסבתה כדי לשלם את השנה הראשונה של שיקום ותרופות מייבוא, ועברה לדירת החמות ברחוב ירמיהו דירה עגמומית ורווית ריח קמפור וזקנה.
חיים על פאוזה
שבע שנים תמר חיה כמו בבית סוהר. קמה כל יום בשש. מחליפה חיתולים. מנקה בעדינות את עורה של רבקה במטליות לחות נגד פצעי לחץ. מאכילה בכפית מרקים טחונים. רבקה הייתה חולה קשה וקשה מאוד לאהבה הייתה יורקת אוכל אם לא היה לה בול במלח, שופכת בכוונה את הסיר לילה על מצעים נקיים, ומייללת שעות כשצריך יחס.
תמר לא התלוננה. זה היה הצלב שלה. גדי עבד קשה, חוזר הביתה מאוחר, מותש. כל כספו הלך לבניית בית החלומות שלהם מחוץ לעיר החלום היחיד שנותר. הקרקע והנכס נרשמו על שם רבקה כדי, כפי שגדי הסביר, לקבל הקלות מס של נכות. תמר לא התעמקה בניירת. לא נותר לה כוח.
לאחרונה החלה רבקה להיחנק ממים. פעמיים תמר הצילה אותה משום שנחנקה באמצע שתייה. הפחד שרבקה תמות בזמן שתמר יוצאת למכולת נהיה אובססיבי. בסוף עשתה מעשה ששינה הכל: קנתה בשוק רחוב אלנבי מצלמת וידאו זולה עם Wi-Fi והתקינה אותה נסתרת בין הספרים בחדר של רבקה. היא רק רצתה לראות מה קורה מהנייד בזמן שהיתה בתור לבית המרקחת.
ההצגה נגמרה
זה היה יום שלישי קר של נובמבר. תמר עמדה בקופה בסופר. כשהציצה במסך הטלפון לראות את רבקה, תחילה לא היה אות. כשהתמונה הופיעה, הדם קפא בה. השקית עם החלב נשמטה מידה והתנפצה לרצפה.
על המסך ראתה את חמותה “המשותקת” יושבת על קצה המיטה, לבד. אחר קמה בנינוחות, התיישרה וצעדה לחלון, פתחה אותו, הוציאה סיגריה שהסתירה מאחורי הרדיאטור והדליקה אותה בהנאה.
תמר קפאה. לא נשמה. ברגע הזה נכנס גדי זה שהיה אמור להיות בפגישה חשובה בחולון. ביד רועדת הקישה תמר על המיקרופון, והצליחה לשמוע הכול.
נו, אמא, שוב את מעשנת בחדר? סינן גדי והתפשט לכורסה. תמר עוד תרגיש.
תמר שלך עיוורת כמו אבן. אגיד שזה ריח מהחוץ, צחקה רבקה בבת קול נטולת כל קושי. כמה זמן עוד אשכב לפניה כמו שוק טחונים? כבר צרבת מהדייסות.
תסבלי, אמא. נשאר חודשיים. הבית עוד רגע גמור. ברגע שיש טאבו, אני מגיש גט. חן כבר בחודש רביעי אסור לה לחץ. נעבור, ונעיף את התמר הזאת. אין לה לאן ללכת בלי דירה, בלי עבודה, בלי כסף. שתגיד תודה.
נכון, פיהקה רבקה, מנערת את האפר. גם חסכנו על מטפלת ומנקה. עבדנו עליה יפה. יופי. טוב, חוזרת למיטה לפני שהטיפשה באה.
קיפאון מוחלט
בסרטים נשים צועקות, שוברים כלים, נלחמות. במציאות בגידה ברמה כזאת משתקת את הלב.
תמר לא בכתה. הרגישה כאילו קלפו ממנה את העור. שבע שנים. נעוריה, הקריירה, ילדים שלא נולדו, דירתה שנמכרה. הכול הוגש על מזבחם של שני נצלנים, שגזלו ממנה חיים, יום אחרי יום. היה שבץ, אבל אחרי שלוש שנים רבקה הבריאה. מה שנשאר מחזה לגניבת חיים, כדי שגדי יחסוך כסף לחיים עם מאהבת.
תמר חזרה הביתה שקטה. חמותה שיחקה שוב בחולת-הבובה, גונחת:
תמר… מים…
תמר הביאה לה כוס, ניגבה לה את הפה, ולחשה:
תשתה, רבקה. תתחזקי.
אסור היה לה להתפרץ. לא נשאר לה דבר. הבית על שם רבקה. הכסף מהדירה כבר נעלם בבנייה. אם תעשה כאן ריב, תושלך החוצה עם תיק.
אבל לתמר היה קלף. חמש שנים קודם, בעת שבאמת הייתה רבקה מוגבלת, עשו לתמר ייפוי כוח כללי לכל רכוש ובנק. עשר שנים בתוקף. רבקה סמכה שתמר תיכנע תמיד, ולא טרחה לבטל את הייפוי.
מחיר החירות
שלושה ימים תמר ביצעה את תפקידה בהצטיינות. ניקתה, בישלה, חייכה לגדי כשחזר ונישק אותה כנערה צדיקה.
וביום המשיכה בשקט לחרב את עולמם: לפי הייפוי הכוח, הגיעה לבנק ומשכה את כל הכסף מחשבון החמות כל החסכונות לעיצוב הבית. בדיוק סכום דומה לזה שקיבלה על דירת הסבתא. אח”כ פנתה לסוכנות נדל”ן למכירה מהירה. הבית, שהיה רשום ע”ש רבקה, נמכר ב-60% מערכו. את הכסף העבירה לחשבון גיבוי בבנק אחר, על שמה בלבד.
החוק היה בצידה: הכל ייצוג פורמלי. אי אפשר היה להוכיח רמאות. הציגה את הכול כתהליך רגיל.
ביום שישי, אחרי שגדי נסע, תמר ארזה תיק קטן. לא לקחה כלום שנרכש במשותף. רק בגדים ישנים, מסמכים, והמחשב שלה.
לפני שיצאה, נכנסה לחדר. רבקה שוכבת בעיניים עצומות.
תמר שמה על השידה את הדיסק-און-קי עם ההקלטה מהמצלמה, קרבה את מאפרת-הסיגריות אליה.
תהיי בריאה, רבקה, אמרה בשקט. עכשיו תצטרכי לקום לבד. אין חיתולים.
היא הסתובבה ועזבה. לנצח.
חיים בלי אשליות
לסיפור הזה אין סוף הוליוודי. לא חיכה לה נסיך. בגיל 42 מצאה תמר את עצמה בדירת חדר שכורה בפאתי תל אביב. ידיה עוד הסריחו מסבון חיטוי, ובלילה המשיכה להתעורר מזעקות דמיוניות. עברו שנתיים עד שבה בעזרת טיפול ותרופות, הצליחה לחזור לעולם הספרים. חלק מהכסף הושקע ברפואה, וחלק כדי לשרוד ולחזות עתיד. השנים הלכו, לא ישובו.
אבל הגורל היה יצירתי מכפי שכל משפט יכול להיות.
גדי ניסה לתבוע פלילית, אך המשטרה סירבה הייפוי היה חוקי. כשחן גילתה שאין בית ולא חיסכון, עשתה סצנה אדירה ועזבה, דורשת מזונות.
רבקה נאלצה לראשונה לקום מהמיטה. אבל למי שמתחזק תאווה רעה ושקר שנים הגוף מתחיל להאמין בשקר. שנה אחרי שתמר עזבה, בעקבות מריבות מתמשכות עם הבן שקרס כלכלית, לקתה רבקה בשבץ חדש, הפעם אמיתי ובלתי הפיך.
וגדי נשאר לבדו, בדירת תרופות, עם אמא משותקת, חובות עתק ולא תקווה למושיע.
מוסר השכל: המפלצות הגדולות ביותר לא מסתתרות בחושך הן גרות איתנו, מנשקות אותנו על הראש ויושבות על צווארנו בעודם מהללים את טוב לבנו. טוב לב והקרבה הם מעלות נעלות, אך כשהם נעשים ללא הבנה עצמית וביטחון, הם הופכים אותנו לעבדים נוחים. לעולם אל תניחו את חייכם על מזבחם של אלה שלא יקריבו גם טיפה בשבילכם. כי יום אחד יתברר שהמזבח הזה הוא רק עוד כלי האכלה למישהו אחר.
ומה אתם הייתם עושים במקומה של תמר? הייתם מקריבים שנים מחייכם מתוך חובה? האם הייתה “נקמתה” מוצדקת בעיניכם? אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות. מתישהו, יום אחד בשעת אחר צהריים שטופת שמש, עמדה תמר על מדרגות הספרייה הלאומית. היא השעינה את גבה אל האבן החמה, שאפה אוויר בקול והביטה באנשים חולפים: אבות לוקחים ילדים על כתפיהם, זוגות בודים עתיד יחד, נשים צעירות ומבוגרות, כלב, איש קשיש מושך עגלה. היא הרגישה בפעם הראשונה מזה שנים שמשקלה קל. לא היה פיל בחדר, לא שקר שמסתובב ככרזה. לא הייתה לה חמלה אבודה, אבל גם לא טינה. רק שקט.
כשתלמידה ניגשה וביקשה עזרה בחיפוש ספר נדיר, חייכה תמר וחיפשה איתה בין המדפים. היא לא מצאה תכלית חדשה, אבל גילתה שהסתגלות אינה מותרות, אלא הישרדות. וגם בלב שהתעייף, אפשר עוד להאיר פינה קטנה.
בערב, כשישבה לבדה בחדרה בפאתי העיר, שלחה לתיבת הדוא”ל של עצמה מסר קצר: “אני חיה. אני כאן. אני לא שקופה”. בפעם הראשונה, לא חיכתה לתשובה מאף אחד. והשלווה הזאת, גם אם קצרה, הספיקה לה כדי לדעת שבפעם הבאה, היא תבחר בעצמה.
