התינוק נולד בדיוק בחצות. זה קרה ברגע שבו השעון הדיגיטלי בחדר הלידה, לאחר שהבהב באור ירוק, שינה את השעה מ-23:59 ל-00:00.
הרופא והמיילדת מחליפים מבט, והניאונטולוגית התורנית ממהרת להרים את הגוף הקטן, הכחלחל וחסר התזוזה, להעבירו לשולחן ההחתלה ולתפוס במהירות את מכשיר השאיבה. התינוק לא נושם. היולדת פונה קלות עם ראשה, עוקבת באדישות אחרי פעולות הרופא.
“יכול להיות שהוא מת? הוא לא בוכה…”הרהורים מסתובבים בראשה, מטושטשים מהכאב העז שעברה זה עתה.
לבסוף, התינוק משמיע ציוץ חלש, שהולך ומתחזק עד שהופך לבכי קולני שממלא את המסדרונות השקטים של בית החולים בשעה המאוחרת הזו. הרופא, המיילדת והניאונטולוגית עומדים ליד העריסה ובודקים במבט חמור את התינוק.
הוא היה שונה, הילד הזה. עמוד השדרה שלו, כשהוא מגיע לאזור השכמות, מתעקם בצורה כה משונה, שיוצר שני בליטות מוארכות וסימטריות, שמגיעות כמעט עד למרכז בית החזה שלו.
“איך דבר כזה אפשרי?” שואלת הניאונטולוגית בפליאה. “מעולם, מעולם לא ראיתי מקרה כזה… זה פשוט בלתי נתפס…”
כשד”ר אביב הגיע בבוקר אל יערה, וניסה להסביר לה את המצב של בנה הטרי, היא עיוותה בחוסר סבלנות את שפתיה:
“אז הוא גם מכוער… מה זה צריך להיות… לא רוצה לדעת אפילו. קחו אותו לאן שתרצו, אני לא צריכה מכוער. אני גם בריאה לא הייתי רוצה, אז כזה? תביאו לי דף, אני אחתום על ויתור…”
ואכן, בזמן הקבוע היא משתחררת מבית החולים, קלה, אדישה וחופשיה, והבן שלה נשאר שם, לא יודע שאמא היא הראשונה שוויתרה עליו…
בבית התינוקות קראו לו אלישוע. כן, ככה בדיוק. המטפלות הלבישו אותו בחולצות רחבות מדי, כדי שחסרונו לא יבלוט כל כך.
אבל גם אם היה לו גוף מושלם, הוא עדיין היה שונה מהילדים הרעשניים מסביבו. מתח עמוק ולא ילדותי נראה בעיניו התכולות, המוקפות ריסים שחורים וארוכים.
הוא היה יושב לעיתים ומביט מהחלון, מקשיב למה שמתרחש בו בפנים, מנסה בלי הצלחה להבין משהו נעלם.
יום אחד, כשתור הילדים הקטנים עמד לצאת לאירוע בגן, אלישוע שמע את זה. מהדלת החצי-פתוחה של חדרה של מנהלת הבית בקעה מוזיקה. זו לא הייתה שיר הילדים המוכר מהפעילויות, זו הייתה כמו… רוח. רוח חמה ומלטפת שמרוממת אותך ברוך מעל הקרקע וסוחפת אותך הלאה.
לא היו בה מילים, אבל הייתה בה נשמה חיה, שחיבקה את אלישוע וסיפרה לו דברים שאיש לא ידע, ולא אמור לדעת, פרט לו בלבד.
הוא נעצר במרכז המסדרון, משבש לגמרי את סידור הילדים, ומתנועע לפי קצב המוזיקה, לא שם לב לילדים שנתקעים בו ולנסיונות המטפלות להזיז אותו.
בתוך ראשו הכל תפס פתאום צורה. זה מה שהוא ניסה לשמוע בין בכי הילדים, ברוח, בזרזיף הצינור בחדר הרחצהזו הייתה היא, המוזיקה שלו.
נועה ויואב עוברים בין כל בתי התינוקות במרכז הארץ. בשל מחלה מולדת, נועה לא יכלה להביא ילדים לעולם.
הם החליטו לאמץ תינוק. הכול כבר מוכןקורסי הורים, מסמכיםאבל מולם ניצב הצורך לבחור… איך מזהים את הילד שבלב מרגישים שהוא “שלהם”?
הם מתקרבים יד ביד לגדר בית התינוקות. בחצר, הפעוטות משחקים, בנות דוחפות בובות בעגלות, תנועה רגילה של קטנטנים, רוויית צחוק.
רק ילד אחד, בחולצה גדולה מדי עליו, עומד ונשען לכיוון גוזל המקשקש על ענף.
באותו רגע הטלפון של נועה מצלצל…
מוצרט. נועה אוהבת מוזיקה קלאסית. הילד עוצר, עיניו נדלקות כאילו פנס נדלק בתוכו, והוא מתחיל לנוע באיטיות, בדיוק לפי הריתמוס והמוזיקה, כשנועה ויואב עומדים פעורי פה, שוכחים מהטלפון המצלצל.
הם רואים אותו. את הבן שלהם. נשמה קרובה, זורחת מעיניו.
“כן, אני מבינה שזה ילד חולה, נכה… כן, אני מוכנה, מוכנה לאחריות… שיקום? בהחלט…”
שעה ארוכה נועה עונה בסבלנות לשאלות המנהלת, שמנסה לשכנע אותה לבחור ילד אחר, בריא יותר.
“דברים לא בוחרים… גם לא ילדים”, היא מסבירה, “אני אקח אותו, בכל מחיר…”
“אמא?”אלישוע מתרחק מהפסנתר ומניח את ראשו על ידה של נועה.”למה אני כזה? למה לא כמו כולם?”
נועה מלטפת ברכות את גבו המעוות: “אתה יודע, בני, כולנו שונים… גם בפנים וגם בחוץ… אתה, אני, ואבא.
והגב שלך… כבר אמרתי לך, שיש לך שם כנפיים של מלאך. הן עוד ייפתחו, אני מבטיחה…”
והיא מחבקת אותו, מנשקת את ראשו החמים, מתיישבת לידו ליד הפסנתר, והם מנגנים יחד.
ואלישוע מנגן בעוצמה ובדיוק שאין לעיתים אפילו למוזיקאים בוגרים.
ומאחוריו, כך נדמה, נפתחות באמת כנפייםרק אמא, אבא והמלאך השומר של אלישוע רואים אותןוהמוזיקה ממשיכה לזרום כמו נהר רחב, מניעה ברכות את אלישוע המאושר בגלי צליל.
