התינוק נולד בדיוק בחצות, בדיוק ברגע שבו השעון הדיגיטלי בחדר הלידה הבהב באור ירוק ועבר מ-23:59 ל-00:00.

Рעוד עבר זמן רב מאז אותו לילה חורפי בבית היולדות בתל אביב, כשהילד הופיע בדיוק בחצות. בדיוק כשלוח השעון האלקטרוני בחדר הלידה התחלף מ-23:59 ל-00:00, והאור הירוק הבהוב על המסך.
הרופא והמיילדת החליפו מבטים חרישיים, בעוד הניאונטולוג התורן מיהר להרים את הגוף הקטן והכחלחל, ולהניחו על שולחן ההחתלה, לעסוק בנחישות בשאיבה. התינוק לא נשם.
היולדת, יעל, הפנתה את מבטה הצידה, לכאורה אדישה לפעולות הרופא, מחשבות מהוססות ומהולות בכאב טרי הציפו אותה.
“אולי הוא מת? הוא בכלל לא בוכה…”
לבסוף, עיניה שמעו חריש קל, כמעט בלתי מורגש, שהלך והתגבר לבכי חזק ומתגלגל, שהמשיך להדהד במסדרונות הדוממים של בית החולים. הרופא, המיילדת והניאונטולוג עמדו מסביבו אחוזי פליאה, מתבוננים בו ללא מילים.
הילד היה שונה, ברור היה לכולם. עמוד השדרה שלו, עד לאזור השכמות, התעקם בצורה כה משונה, עד שנוצרו לו שני גיבנות מאורכות וסימטריות, שירדו עד מרכז החזה כמעט.
“איך זה ייתכן?” חזר ואמר הניאונטולוג ההמום. “מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה פשוט בלתי אפשרי…”
בבוקר, כשהרופא בא להסביר ליעל על מצבו של בנה, פניה התעוותו בגועל:
“גם מעוות… עוד ועוד… לא, לא. קחו אותו לאן שתרצו, אני לא צריכה ילד כזה. גם בריא לא הייתי רוצה, ועכשיו… תביאו לי את הנייר, אחתום על ויתור.”
היא עזבה את בית החולים במועד, קלה וריקה, לא נושאת עמה כל עול, ובנה נשאר שם, מבלי לדעת שננטש דווקא על ידי האדם שהכי קרוב אליו.
בבית הילדים בירושלים קראו לו עומרי, כך וכך בלבד. המטפלות לבשו עליו חולצות רחבות, גדולות ממידתו, שיסתירו את עיוותו.
אך גם לו דמותו הייתה מושלמת, בכל זאת היה עומרי אחר מהילדים האחרים. משהו בוגר, לא-ילדי, היה בכחול עיניו עם הריסים השחורים.
לא פעם הביט דרך החלון בשקט, כאילו מקשיב לקול פנימי, מנסה להבין משהו שאחרים לא יצליחו.
זה קרה יום אחד, כשהילדים צעדו בזוגות לאורך המסדרון; אז שמע עומרי פתאום משהו מן המשרד של מנהלת המוסד, שממנו בקעה מנגינה.
זו לא הייתה שיר הילדים הרגילים, אותן ששרים להם בחוגי המוזיקה ושאיתם הם מתרגלים לצעוד כמו חיילים בגן.
זה היה דומה לרוח נעימה, חמימה, הממריאה אותך באוויר, חובקת, משככת…
לא היו בה מילים, הייתה בה נשמה, נפש חיה שחיבקה את עומרי ולחשה לו סודות שאף אחד אחר לא ידע, ואף לא צריך היה לדעת.
כך עמד עומרי באמצע המסדרון, מערער את טור הפעוטות, מתנדנד לפי הקצב לא מקשיב לילדים שמסביב, לא לאזהרות המטפלות.
אז, בתוך ראשו הקטן, הבין הכול. מה שחיפש בין זעקות הילדים, בשקט הלילה ובשריקת הרוח: זו הייתה היא המוזיקה שלו.
טל ודינה ביקרו בכל בתי הילדים באזור ירושלים. לטל לא הייתה אפשרות ללדת, והם החליטו לאמץ ילד, אך התקשו לבחור את זה שלהם באמת, זה שהלב יכיר בו מייד.
יד ביד, נעמדו ליד גדר בית הילדים. הילדים שיחקו בארגז החול, הבנות שיחקו בבובות, קולות החיים מילאו את החצר.
רק ילד אחד, במעיל רחב וגדול, עמד מקשיב בעניין לציוץ דרור על הענף.
בדיוק אז, הטלפון של דינה צלצל מנגינת הפסנתר של מוצרט.
דינה אהבה מוזיקה קלאסית תמיד. וגם הילד, עומרי, רעד, עיניו נצצו כאילו נדלקה בו אש פנימית, גופו החל להתנענע בקצב, חש את הלחן והמקצב.
טל ודינה עמדו מהופנטים, לא שומעים את הטלפון המצלצל.
הם ראו אותו, את הבן שלהם, נשמתם הקרובה שנדלקה לו בעיניים.
“אני יודעת שהוא ילד חולה, נכה… אני מוכנה לקחת את כל האחריות,” חזרה דינה ואמרה למנהלת שניסתה לשכנע אותה לבחור תינוק אחר, בריא.
“דינה השיבה בעייפות ובתקיפות, ילדים לא בוחרים… אני אקח אותו, לא משנה מה.”
“מאמא?” עומרי ניגש אל הפסנתר, הניח ראשו על ידה של דינה. “למה אני ככה? למה לא כמו כולם?”
דינה חבקה אותו, ליטפה בעדינות את גבו המעוות: “אתה יודע, ילדי, כולנו שונים, בפנים ובחוץ אתה, אני, אבא…
והגב שלך? הרי תמיד אמרתי, יש לך שם כנפיים, כמו של מלאך. עוד הן לא נפתחו, אבל הן ייפתחו, אתה תראה…”
היא מחבקת ומנשקת אותו בקודקודו החם, אחר כך מתיישבת איתו ליד הפסנתר, מנגנת לצידו ועומרי מנגן כמו שמעטים יודעים, בכובד ראש ובדיוק של אמן בוגר.
מאחוריו, כך נדמה, נפרשות כנפיים שרק אמא, אבא, וגם המלאך השומר שלו יכולים לראות ועומרי מוצף באושר של מוזיקה, מתנועע בגליה כמו נהר רחב, רוגע, מואר וחבק.