נו, מי בדיוק צריך אותך עם חמישה “עגורים”? אמא גירשה את אלישבע, אלמנה בת 32, ולא העלתה בדעתה שבבית הישן יחכה לה ירושה ואורח לילי
באזור בית העלמין של כפר יער-החמד היה רטוב במיוחד. אדמה דביקה נדבקה ברגליים, עוטפת את מגפי הספורט הזולים של אלישבע. היא עמדה ובהתה כשפועלים מכסים באדמה את כל חייה. הראל הלך במפתיע. בן 35. פשוט נפל במפעל, לא קם יותר.
לידה פימפמה מגוף לרגליים יהודית, אמה של אלישבע, מסתתרת בפרוות מינק עייפה, מסתכלת בקור רוח בילדים שמתחבאים מתחת למעיל השחור של בתה.
טוב, מספיק עצבים ודמעות. הכריזה יהודית בקול כשהעפר נערם לגבעה בואי כבר, אלישבע. אין פה מה לבכות, יש לנו על מה לדבר.
בדירה הצפופה בפתח תקווה, לקוחה במשכנתא, יהודית תפסה את כס ראש השולחן במטבח עוד לפני שהסירה את הכובע.
קודם כל אמרה הבנק ייקח את הדירה, אין לך מה לשלם. הראל שלך כבר לא פה, ואת בכלל במצב חופשת לידה קבועה.
אני אחפש עבודה… גמגמה אלישבע תוך שהיא מנענעת את מיכאל התינוק על היד.
ומה תעשי? מנקה באיזה קיבוץ? גיחכה יהודית. חמישה! חמישה ילדים! איפה תקבלי עבודה? את הגדולים, איילה ועומרי, הייתי שמה בפנימייה, זמנית, והקטנים… אולי הרווחה תעזור.
זהו זה… לחשה אלישבע.
מה זה “זהו זה”? לא הבינה יהודית.
זהו מבית אמא שלי! אלישבע הרימה ראש. עיניה היו יבשות וקשות. את הילדים אני לא אתן. אלך ברעב, אבל את שלי אגדל.
תוכי, הפטירה אמא והרימה את השאל. אמרתי לך מזמן שתחשבי לפני שמאוחר מדי. עכשיו תישארי לבד עם “העגלה” שלך. אל תבואי אליי לבקש כסף.
כמובן, אחרי חודשיים הגיע מכתב מהבנק. שבועיים לפינוי. אלישבע התרוצצה בין מכרים, חיפשה דירות, אבל עם חמישה ילדים אף אחד לא הסכים לסכן את הדירה שלו.
ואז הגיע המכתב. מכפר יער-החמד שבצפון. נוטריון בישר שאלישבע קיבלה בירושה בית ישן מדודה רחוקה אישה שפעם אחת בלבד ראתה. “בית מתפורר אבל לפחות שלי”, חשבה אלישבע. לא היה לה ברירה.
יער-החמד קיבל אותם ברוח ירושלמית קפואה. הבית עמד בצד יער עבות. קורות עץ שחורות, מרפסת עקומה, חלונות מסתכלים החוצה כמו עיניים דהויות בעדשת המציאות.
אמא, פה קר! יבבה דניאלה בת החמש.
מיד נדליק חימום, אל תדאגי, חמודה סיננה אלישבע וניסתה להסתיר שהקול רועד.
הלילה הראשון היה מבחן הישרדות. התנור עישן, הילדים השתעלו, מכל חור חדרה רוח קרה. אלישבע עטפה את הילדים במה שנשאר מעילים, שמיכות, אפילו שטיחונים. בעצמה לא עצמה עין. הקשיבה לנשימות של יאיר.
יאיר, בנה בן השבע, סבל ממחלה קשה. הבטיחו לה תור לניתוח תוך שנה, אבל רופא מבית החולים הגדול בתל אביב אמר לה: “הוא לא יעמוד במתח הזה, עדיף במהרה, בפרטי. אבל זה יעלה כמו שתי דירות בגבעתיים”.
בבוקר היא טיפסה לעליית הגג לסתום חורים. בין גיבוב עיתונים צהובים ותיקים קרועים, מצאה קופסה ישנה לתה. בפנים, בתוך סמרטוט ישן, משהו כבד.
שעון כיס עתיק, כסף אמיתי, שרשרת. מיששה בעדינות. לוגו שנראה כמו נשר דו-ראשי וכתובתו: “בעד אמונה ונאמנות”.
יפה… נאנחה ובשביל מה?
השעון שתק. המחוגים קפאו בחמש ל-12.
אלישבע הכניסה אותו לארון. עכשיו לא הזמן לעתיקות. אוכל נשאר לשלושה ימים, העצים נגמרים ויאיר נחלש. כמעט לא קם מהמיטה.
בערב פרצה סערה. שלג נדיר בצפון כיסה הכל וניתק את הבית מהעולם. אלישבע שמה את הילדים לישון והתיישבה ליד החלון. הרגישה באפלה. מה עשיתי? הבאתי ילדים לפינה הזאת…
מישהו דפק בדלת. בעדינות.
אלישבע קפאה. דמיינה? שוב דפיקה, הפעם החלטית, עמוקה.
היא תפסה מוט והלכה לדלת.
מי זה?
פתחי, בעלת הבית. סערה שם… קול מוזר מאחוריו, כמו עצים ישנים שמתפצחים, אבל שקט ונעים.
בלי להבין למה, פתחה. בפתח עמד זקן קטן עם קפוטה ישנה עד הרצפה, חגור בחבל, זקן לבן, עיניים זורחות כמו של ילד.
תיכנס זזה הצידה.
הזקן נכנס. לא הביא שלג ולא קור, דווקא חמימות כמו מתנור עץ.
נכנס לחדר, הביט ביאיר שישן ונשם בכבדות.
הילד חולה? שאל.
מאוד לחשה אלישבע ואין לי מאיפה להביא עזרה.
כסף הוא חול שחולף, אמר והתיישב אבל זמן זה זהב. ומצאת אולי חפץ שלי?
אלישבע קפאה.
את השעון? שלך?
שלי. קיבלתי אותו מאדון כשחילצתי אותו מהירקון, מזמן… שמרתי, ידעתי שיתאים ליום כזה.
סבא, אמכור אותו. לפחות אקנה תרופות. כסף זה כסף…
הזקן חייך מתחת לזקן.
אל תבהלי למכור בזול. יש שם טריק קטן. הבוראי היה שובב. קחי מחט ותלחצי לצד התליון, יש שם דופן כפולה.
הוא קם.
ניפגש אלישבע. יש לך שם יפה. אל תאבדי תקווה.
רגע! תישאר, שתה תה. איך קוראים לך? אבל כשהפנתה גב להביא את הקומקום הוא נעלם. דלת סגורה, ילדים ישנים והחדר מלא ריח לחם טרי ולבונה.
אלישבע לא ישנה. בבוקר, חיפשה את השעון. בעזרת סיכת ראש מצאה את הפתח הזעיר ולחצה.
קליק.
הקופסה המוצקה נפתחה. בפנים פתק עתיק ומטבע זהב אמיתי, כבד, שלא רואים בלשכת העבודות.
פתחה את הפתק: “אני מעיד בזאת כי הנושא…” המילים דהויות בארמית עתיקה.
למרכז העיר הרביצה על טרמפים. מצאה חנות עתיקות. הבעלים, יהודה שמו, הסתכל בזלזול:
כסף ישן, אולי אלפיים שקל.
ומה זה? שמה את המטבע האמיתית והפתק.
יהודה הביט בזכוכית מגדלת, התחלף לו הצבע בפנים.
מאיפה זה?
ירושה.
גבירתי… הוריד משקפיים זה שקל קיסרי, עותק נדיר. כאלה יש אולי שניים בכל העולם! והכתב כתב חתום יד מאת אלמוג בגרי. אין לי אפילו מיליארד לשלם על זה. תני את זה לבית מכירות. יש לך פה בית בארץ ישראל.
תוך חודש יאיר כבר נותח אצל הכי הטובים, בלי תור, בלי בירוקרטיה, הכי פרטי, הכי יקר. אלישבע ישבה מולו וחלמה כשהלחיים שלו כבר אדומות. נשאר כסף לבית חדש, ולכל הילדים להשכלה.
כשחזרה לכפר, הלכה ישר לבית העלמין. חיפשה. אבן ישנה, כיתוב כמעט מחוק: “כאן נטמן פרח-חיים, 1888-1960”.
הניחה פרחים, השתחוותה נמוך על פני האבן.
תודה, סבא פרח-חיים.
בנתה בית חדש לתפארת: גדול, מואר, עם גז ומזגן וחדר לכל ילד. בכפר העריכו אותה אלמנה חרוצה, בן אדם.
יהודית הופיעה אחרי חצי שנה. עם מונית, עוגה ודיבור של שר החוץ. התבוננה בקוטג’ רחב הידיים, שיחים גזוזים, שביל מרוצף.
נו, שלום בת יקרה! יהודית פרשה ידיים כאילו לא זרקה אותן לכלבים שמעתי שעלית למעלה! מצאת מטמון, כל הכבוד! ידעתי שזה יבוא טוב. אני קצת חולה, הפנסיה קצוצה, תוכלי אולי לתת לאמא חדר? יש מספיק.
אלישבע עמדה על המרפסת. לצידה עמדו הגדולים, מביטים על הסבתא בעין מזרחית.
שלום, אמא. ענתה בקור רוח.
נו, למה את עומדת כך? תכניסי! כבר שמה רגל על המדרגה.
לא.
מה לא? החיוך נעלם.
פה אין לך מקום, אמא. בחרת. כשעפת עליי ועל הילדים.
אני אתבע אותך! אני האמא! את חייבת לי!
תגישי תביעה. בינתיים תזוזי. הילד צריך מנוחה.
טרקה את הדלת הכבדה. רק צעקות מבחוץ על “חמישה עגלות” עדיין נשמעו, אבל אלישבע כבר פילסה לה דרך למטבח שם ריח של בורקסים ושעון עתיק על הקיר סימן בקביעות זמן חדש, שמח.
