Есть такая расхожая фраза: פשטות גרועה מגניבה. פעם זה נראה לי קצת מוגזם, אבל החיים מה לעשות לימדו אותי מה עומד מאחורי המילים האלו, בדרך הכי פשוטה.
לפני כחצי שנה, דיירת חדשה עברה לדירה ממול. אישה בסביבות גיל ארבעים, מטופחת, תמיד עם חיוך מתוק כזה שמזכיר פרסומת לשוקולד חלב. היינו נפגשות ליד המעלית, מחליפות בוקר טוב באדיבות השכונתית הסטנדרטית.
הדפיקה הראשונה בדלת הגיעה שבועיים אחרי שנכנסה. תשע בערב, אני כבר בפיג’מה מול נטפליקס. אני פותחת, ומולי תמר, עם הבעת התנצלות וקערה ריקה ביד.
סליחה על ההפרעה, מזמרת. תארי לך, התחלתי להכין פנקייקים ונגמר לי המלח! אפשר לקבל קמצוץ? אשיב לך מחר!
נו באמת למי אכפת מקצת מלח? שפכתי לה חצי ממלחיית הפלסטיק, היא חייכה והלכה.
אלא שמהר מאוד, הסבב חזר על עצמו. יומיים אחר כך הפעם זה היה סוכר.
חשקה נפשי בכוס תה, ובחוץ כבר לילה ירושלמי קריר תשאילי לי כוס סוכר? מחר אחזיר עם חבילה חדשה!
לא כאב לי בלב על הסוכר, אבל התחיל לעלות בי ספק איך ייתכן שכבר חודש היא פה ואין לה מוצרים בסיסיים? מלח, סוכר, שמן, גפרורים הרי אפילו סטודנט בשנה א’ כבר מביא את זה מהבית של אמא. אבל אמרתי: נו, לא נורא.
שבוע אחרי תור הביצים. אחרי זה שמן, בצל קטן, חצי לימון, שקית תה, אקמול ואפילו גליל נייר טואלט.
התבנית חזרה על עצמה בדיוק שעתי: ערב, חיוך מתנצל, סיפור קורע לב על איך שכחה לקנות, והבטחה נרגשת להחזיר מחר. מה שלא קרה מעולם. ממש הפתעה: הזיכרון של תמר היה סלקטיבי היא זכרה שאני תמיד בבית, אבל שכחה באופן פלאי את כל ההבטחות להחזיר.
ואז, יום אחד, גם אני נזקקתי לשירותי המדף של תמר. רציתי גזר למרק. צילצלתי. היא פותחת, מקשיבה ומזוייפת פוקר־פייס: יש לי, אבל אני גם צריכה. סליחה, אין לי לתת.
ופה נשברתי סופית. אצל תמר המוצרים הם קודש הקודשים, ואצלי סופר שכונתי פתוח לכולם? זהו, אני לא פראיירית! פתחתי את המחברת וכתבתי כל מה שהיא לקחה סוכר, ביצים, קפה, שמן, בצל, תרופה, לימון, אבקת כביסה הכל. חישוב מהיר הכול ביחד יצא קרוב ל־100 ש”ח.
קיפלתי את הדף והשארתי אותו על השידה במסדרון. תחושת בטן אמרה לי שעוד אצטרך אותו בקרוב. ולא טעיתי.
שבת בבוקר, אני כבר שוקלת איזה עוגה לאפות, והנה דפיקה. תמר עם קערה בידה.
לקחתי נשימה עמוקה, חייכתי בנימוס קפוא ופתחתי.
היוש! היא מתחילה בהתלהבות. הצילי אותי! בא לי לביבות, יש לי כבר קוטג’, אבל קמח כלום! תשאילי שלוש מאות גרם? אני כמובן אחזיר!
קמח? אני מגיבה. ברור שיש.
איזה תענוג! את הרי יודעת תמיד אני מחזירה, אני לא כמוהן!
תמר, ברור. אבל בואי רגע נסכם את שיתופי המזון שלנו.
שלפתי את הרשימה. תמר מצמצה, לא מבינה מה פתאום אני משחקת שמירה ממושמעת. הרי בדרך כלל הייתי מביאה לה מהמטבח, ועכשיו דו”ח חודשי!
הנה, אני מסבירה, מסמנת בעט. רשמתי כל דבר שלקחת בחודשיים האחרונים. ביצים חמש עשרה, נכון?
אה… לא ספרתי…, היא גמגמה, והחיוך המדביק התפוגג.
אני כן. סוכר ארבע פעמים כוס, שמן, קפה, אבקה, לימון, בצל הכל תקין?
תמר שותקת. העיניים מתערבבות בין הלם לכעס. איך העזתי? איפה רוח השכנות בארץ ישראל?
חישבתי לפי הסופר, ואפילו עשיתי הנחה. זה יוצא 95 ש”ח.
הושטתי לה יד.
מיד כשנסדיר, אני אתן לך קמח. אפשר גם עם ניפוי.
אמיתי? פלטה סוף סוף. ישבת לי חשבון?! על מלח וגפרורים? את אמיתית?!
בהחלט, עניתי בשקט. לקחת מחזירים. לא מחזירה? קונים. אני רק מבקשת בעד הסחורה.
איזו קטנוניות את! חשבתי שיש פה לב… ואת שוקיסטית!
קטנוניות זה לקנות סושי בטֵייק אווי ולבקש דף טואלט משכנות, עניתי בשלווה.
הפנים של תמר הסמיקו כאילו אכלה פלפל חריף.
חנקי בקמח שלך! צעקה, ודפקה את הדלת בעוצמה.
עמדתי שם, לא כועסת, האמת אפילו עם הקלה.
עברו מאז שבועיים. תמר מתעלמת ממני במדרגות, לוחצת יפה על הטלפון כל פעם שעוברת בלובי. שמעתי אותה מתלוננת לשומר הבניין שיש פה דיירים קמצנים ומשונים.
תגידו מה אתם הייתם עושים? ממשיכים לספוג או עושים לזה סוף?
