נשארתי לבד
יומן, ערב. בחוץ כבר מחשיך, ואמא עדיין לא חזרה. אני, רוני, מסובב את הגלגלים של הכיסא גלגלים שלי וניגש לשולחן. לוקח את הטלפון ומנסה להתקשר אליה.
“קווי הטלפון של המנוי תפוסים או מחוץ לאזור הקליטה”, עונה הקול של המענה.
בהיתי בטלפון, נזכר שכמעט לא נשאר בי כסף בטלפון, וכיבית אותו.
אמא הלכה למכולת ולא חזרה. זה אף פעם לא קרה, היא אף פעם לא נעלמת להרבה זמן. הרי אני ילד שמרותק לכיסא גלגלים מאז לידתי. חוץ מאמא אין לי עוד משפחה.
אני בן שבע ולא מפחד להישאר לבד, אבל אמא תמיד אומרת לי לאן היא הולכת ומתי תחזור. לא מצליח להבין מה קרה:
“היום היא הלכה ל’סופר זול’ בשכונת התקווה, שם המחירים יותר נמוכים. אנחנו לפעמים הולכים לשם יחד, זה לא רחוק בכלל, תוך שעה אפשר ללכת ולחזור…” הסתכלתי על השעון. “כבר עברו ארבע שעות. אני רעב”.
נסעתי עם הכיסא למטבח, הרתחתי מים והוצאתי קציצה מהמקרר. אכלתי, שתיתי תה.
אמא עדיין לא חזרה. נשברתי, והרמתי שוב את הטלפון. אותו קול קר ומנוכר ענה.
עליתי למיטה, שמתי את הטלפון מתחת לכרית. גם את האור השארתי דולק בלעדיה קצת מפחיד. שכבתי הרבה זמן, ובסוף נרדמתי.
***
התעוררתי כשקרני השמש מציצות מהחלון. המיטה של אמא מסודרת.
אמא! צעקתי לעבר הכניסה.
שום תשובה. התקשרתי שוב. אותה הודעה קרה.
התחלתי לבכות.
***
אלון חזר מהקפה. כל בוקר הוא ואמא שלו היו מתחילים בסנדוויץ טרי מהקפה השכונתי.
אלון בן שלושים, עדיין רווק. בנות לא כל כך שמות לב אליו הוא לא נראה טוב, רזה, וחולה מגיל ינקות. אמא גידלה אותו לבד, ובגלל בעיות רפואיות גילו כבר בבגרותו שהוא לא יוכל להוליד ילדים. עם הזמן השלים עם כך שלא יתחתן.
בדרכו הביתה ראה טלפון ישן, מרוסק, שוכב בעשב. מחשבים וטלפונים זה גם התחביב שלו וגם העבודה מתכנת ובלוגר. מתוך סקרנות הרים את הטלפון הדפוק והתכנן לבדוק אותו בבית.
“אולי קרה משהו” חשב, ודחף את הטלפון לכיס.
***
אחרי ארוחת הבוקר, הוציא אלון את הסים מהטלפון שמצא ושם אותו באחד משלו. רוב אנשי הקשר היו בתי חולים, ביטוח לאומי וכדומה, אבל הראשונה ברשימה הייתה “בת”.
הוא התקשר:
אמא! ענה פתאום קול של ילד שמח.
אני לא אמא, ענה בהיסוס אלון.
אז איפה אמא שלי?
לא יודע. מצאתי את הטלפון ההרוס שלך, שמתי את הסים והתקשרתי.
אמא נעלמה, קולה נשבר. היא יצאה אתמול למכולת ולא חזרה.
אין לך עוד אבא או סבתא?
לא. רק אמא שלי יש לי.
איך קוראים לך? אלון כבר הבין שהוא חייב לעזור.
רוני.
אני דוד אלון. רוני, תוכל לצאת מהדירה ולהגיד לשכנים שאתה לבד?
אני לא יכול, הרגליים שלי לא עובדות. ובדירה ליד לא גר אף אחד.
מה זאת אומרת הרגליים לא עובדות? אלון היה מבולבל.
נולדתי ככה. אמא אומרת שכשהיא תוכל, תאסוף כסף לניתוח ברגליים.
איך את/ה זז?
על כיסא גלגלים.
רוני, את/ה יודע/ת את הכתובת שלך?
כן. רחוב בלפור 16, דירה 18.
אני בדרך, נחפש את אמא שלך ביחד.
ניתק.
אמא של אלון, ורד, נכנסה לחדר:
אלוני, מה קרה?
מצאתי טלפון הרוס, שמתי בו את הסים. התקשרתי וענתה לי ילדה קטנה, לבד בבית, בלי משפחה, על כיסא גלגלים. יש לי את הכתובת. אני נוסע אליה.
ניסע יחד, אמרה, והתחילה להתארגן.
ורד גידלה אותו לבד, ידעה כמה קשה להיות אם יחידנית לילד חולה. קראה למונית ושניהם נסעו.
***
צלצלו באינטרקום.
מי זה? נשמע קול עצוב של ילד.
רוני, זה אלון!
תעלה!
עלו. הדלת הייתה פתוחה.
ילד רזה, יושב על כיסא גלגלים, מביט בהם בעיניים מדוכאות:
תמצאו לי את אמא?
איך קוראים לאמא שלך? שאל אלון מיד.
עינת.
ומה שם המשפחה?
שחר.
ורד הציצה:
רוני, את/ה רעב/ה?
כן. אתמול אכלתי את הקציצה האחרונה.
אלון, רוץ לסופר וקנה לנו מצרכים, כמו תמיד.
מיד! ורץ החוצה.
***
כשחזר, ורד כבר הכינה במטבח אוכל. טרחו לשים שולחן.
אלון התיישב במחשב, חיפש באתרי חדשות אירועים מאתמול:
“ברחוב דובנוב הולכת רגל נפגעה מרכב. פצועה קשה הועברה לאיכילוב”.
התקשר לבית החולים, אחרי כמה נסיונות ענו:
כן, אתמול הביאו אלינו פצועה קשה. עדיין לא התעוררה.
שם?
אין עליה מסמכים או טלפון. אתה קרוב משפחה?
אולי
תגיע בבקשה.
ניתק, ניגש לרוני:
יש לך תמונה של אמא?
כן, ניגש לשידה והוציא אלבום. הנה, לא מזמן הצטלמנו.
אמא שלך יפה! אמר וצילם את התמונה בטלפון.
אני אלך לראות מה עם אמא שלך.
***
עינת פוקחת עיניים. התקרה לבנה. לאט לאט היא נזכרת בתאונה, המכונית שדהרה
כאב בכל הגוף. אחות ניגשת.
התעוררת?
כמה זמן אני כאן?
יומיים.
יש לי ילד/ה לבד בבית
עינת, תרגעי. אמש בא לבקר מישהו צעיר, השאיר טלפון בשמך.
תני לי להתקשר
עכשיו, נגעה באייקון “בת” והגישה לה את המכשיר.
אמא!
רוני, איך את/ה?
בסדר! ורד ודוד אלון שומרים עלי.
איזה אלון?
עינת, לא להתרגש! אמר רופא שנכנס. אחרת אקח לך את הטלפון. אני צריך לבדוק אותך.
ילד/ה, אני אתקשר שוב, קראה עינת וסגרה.
הרופא בדק אותה, האחות שמה אינפוזיה.
אפשר עוד דקה עם הילד/ה?
אסור להתרגש, אמרה ובכל זאת התקשרה שוב.
עינת, אני ורד, הבן שלי מצא את הטלפון שלך. מצאנו גם אותך וגם את הילד/ה. אני אהיה עם הילד/ה עד שתחלימי. אל תדאגי!
אמא, תבריאי מהר, קרא/ה רוני.
תקשיב/י לורד!
מספיק, נשמע קולה של האחות.
***
למחרת העבירו את עינת למחלקה רגילה. בערב הופיע אלון.
שלום עינת. אני אלון, חייך. באתי לבקר. לא אכפת לך שאני מדבר בגובה העיניים?
לא, זה נחמד שעלית על זה כך מהר
הניח על השידה סלסלה.
זה אמא שלי ארזה לך.
אני לא יודעת איך להודות לכם
מצאתי בטעות את הטלפון. מצאתי את הילד/ה, אחר כך מצאתי אותך.
מה עם רוני?
הנה, תתקשרי.
הגיש לה טלפון, עינת ראתה את הילד/ה בוידאו.
אמא! כואב לך?
לא, מותק, כבר לא כואב.
ורד באה אלי כמעט כל יום.
עינת שוחחה ארוכות עם הילד/ה.
אני חייבת לכם
עזבי שטויות קוראים לי אלון.
תודה, אלון!
ואני אראה לך איך משתמשים בטלפון הזה.
***
עברו שבועיים.
מי שפגע בעינת הביא לה פיצויים שבע מאות אלף ש”ח ועו”ד לבית החולים.
יום אחרי זה שיחררו אותה. אלון בא לקחת אותה.
אמא! קרא/ה רוני בפסיעה הססנית לשער.
עינת כרעה לידה, חיבקה אותה, מבכי של שמחה.
ניגשה לורד:
ורד, תודה!
עינת, רוני כמעט כמו נכד/ה בשבילי.
ורד, קיבלתי פיצויים, שלפה מעטפה. קחי, אין לי איך להודות אחרת.
אל תיקחי לי, אמרה ורד בתקיפות. יש לך לטפל ברוני, אנחנו מסתדרים. אלון כבר דיבר עם קליניקה על ניתוח.
אמא, אמר/ה רוני, אלון אמר שנלך לבית חולים וייכניסו לי רגליים כמו שצריך!
***
עברנו שבועיים בקליניקה. שמו לו/ה ברגים, התחילו טיפולים. עוד שלושה חודשים נצטרך לחזור שוב, ואז עוד פעמיים. הבטיחו שאחרי שלוש שנים של ניתוחים ושיקום, רוני יוכל/תוכל ללכת.
בינתיים עוד על כיסא גלגלים, אבל יש תקווה.
אך החיים לא נותנים מנוחה ורד קיבלה התקף לב, ואושפזה במצב קשה.
שלושה לילות נשארנו, אני ורוני, ליד מיטתה של ורד. הביתה היינו חוזרות/ים רק רגע לבשל משהו ולנוח.
בלילות אלון נשאר עם רוני.
ביום הרביעי ורד חזרה להכרה. הסתכלה בי בעיניים עצובות, ואז לחששה:
יקירתי, אני חושבת שכבר לא נשאר לי הרבה זמן תתחתני עם אלון שלי. הוא אדם טוב, יחד תעמידו את רוני על הרגליים.
ורד, את באמת חושבת שירצה?
ירצה, חייכה פתאום. בטח שירצה.
***
ורד החזיקה ביד את ידו/ה של רוני, עם תיק על הגב וזר פרחים. אם לא היה גובהו/ה נראה כ”כ מבוגר, היית מנחש שזה יום ראשון לכיתה א’.
אבל זו באמת השנה הראשונה שרוני הולך/ת לבית הספר ישר לכיתה ד’. שלוש שנים למד/ה בבית לבד בזום, סיים/ה בהצלחה. עכשיו הולך/ת לבית הספר על הרגליים שלו/ה.
סבתא, קצת פחד
מה פתאום פחד? הרי את/ה כבר בן/בת עשר! הנה גם אמא ואבא באים.
ילד/ה, למה כ”כ שקט/ה? שאלה עינת.
פוחד/ת מהבית ספר, ענתה ורד.
בואי, אלון הושיט יד. הולכים יחד!
עם אבא ליד בכלל לא מפחיד חייך/ה רוני.
וכך, צחקנו והלכנו רוני וההורים מקדימה, ורד מאחור, וליבנו מלא אושר.
כותב בסוף היום למדתי מהדרך הזו שכולנו צריכים לפעמים עזרה, ויחד, אפשר לעבור כל דבר.
