חתול שכבר כמעט ויתר על התקווה, חשב שיגווע לבד יקפא, ימות מרעב ובדידות לפתע הרגיש לידו משהו קטנטן וחמים…
הוא פשוט סולק. הושלך החוצה. אחרי עשר שנות חיים במשפחה אחת.
הסיבה הייתה עצה של רופא: ייתכן שלתינוק שזה עתה נולד תהיה אלרגיה לפרווה. דווקא אותה “אולי” מעורפלת שמה סוף לגורלו של החתול.
ברור שאף אחד לא רצה לקחת להכניס לביתו חתול בוגר בן עשר. הגבר, בלי לחשוב פעמיים ובלי שמץ מצפון, פשוט הרים אותו אל מחוץ לבית ישירות לרחוב, לחצר הסמוכה. אל הקור הירושלמי המקפיא, לערימות השלג. הוא ידע היטב שהחתול לא יוכל למצוא את דרכו חזרה. והתחזית בלילה הבטיחה ירידה חזקה בטמפרטורות.
חישוב קר, היגיון יבש.
אם לא יד הגורל, זה כנראה היה סופו. אבל משהו השתנה. כבר מוכן לוותר, החתול פתאום חש משהו חם ונושם צמוד לגופו.
במאמץ הזיז את גופו, הסתובב ונעצר.
מולו התקבצו שני גורים זעירים, עיניהם פעורות. הם הביטו בו באמונה ובתקווה.
“עוד זה חסר לי…”, חשב בעייפות ועצבנות. “אפילו למות בשקט לא מאפשרים לי. למה מגיע לי עונש כזה?”
גורים. גם אותם זרקו. שני פצפונים בקור, באכזריות, ממש כמותו. למה? אין לדעת. אבל עובדה: עכשיו, אם יפסיק להילחם הם בטוח לא ישרדו. ייקפאו כאן ליד גופתו.
הוא התחיל להזיז את רגליו הקפואות, משך את הגורים מתחת לשלושיו, הצמיד אותם ולקק אותם. הם קפאו אליו לא רק כחיפושים אחרי אמא אלא כאילו הוא עצמו הישועה.
“זהו זה…”, נאנח לעצמו.
הבטן התהפכה מרעב. ואם לו קשה, להם קשה פי כמה. הוא קם, צולע, ודהר לפחי האשפה איפה שעדיין הורגש ריח מזון.
במאמץ מצא כמה חתיכות קציצות קפואות ומעט קרבי עוף, הביא אותם אל הגורים, הרשה להם לאכול ראשונים, ואת השאר טרף בעצמו. כשהבטן התמלאה, הזאטוטים הסתדרו מתחתיו, גירגרו ונרדמו חבוקים.
הוא עצמו שקע לשינה עמוקה.
קול העיר אותו:
“אבא! אבא! אמא! תראו, יש פה חתולה עם גורים!”
הוא כמעט חייך בלבו. ברור “חתולה”…
אבל הילדה הזו, כנראה, לא ידעה לעבור כך סתם.
כעבור עשר דקות חזרה עם שקית מלאה אוכל ריחני וביד השנייה שמיכה חמה, אמנם ישנה אבל חמימה. הטריו כבר לא שכבו על האדמה, אלא קיבלו מחסה רך.
כעבור שעה, הילדה חזרה עם אבא שלה. הוא גרר ביתון קטן מעשה ידיו מקרשים. על הדלת הוצמד דף: “לא לגעת! לא להרחיק! אנחנו דואגים להם. דירה 12”.
במשך ערב שלם השכנים ירדו: הביאו קופסאות שימורים, שאריות אוכל, קופסאות עם מזון תינוקות. הדאגה עטפה את כל הבניין.
למחרת בבוקר, האבא והילדה שוב באו לבדוק מה שלום “אמא החתולה” והגורים. אחרי הארוחה, הגורים שכבר היו מלאים, אפילו לא הספיקו לזחול אליו ונרדמו באמצע הדרך.
בערב, כשמשפחתם עברה שם שוב, הזאטוטים זינקו בשמחה אל עבר הילדה.
החתול הביט מבעד לביתון ופיהק. אין לו כוונה לגשת. אותו כבר בגדו פעם אחת. הוא לא רצה שוב להיקשר.
“אמא,” אמרה הילדה. “את לא מאכילה גם את האמא של הגורים? גם היא רעבה…”
“בחייך,” ענתה האם. “היא כבר גדולה, תסתדר לבד.”
“איזו אמא?” הופתע האבא. “זה בכלל חתול, לא חתולה.”
“מה פתאום?” החזירה האם. “אתה לא רואה איך הוא דואג להם? לקק אותם, עדין… ממש אמא!”
“תסתכלי טוב,” חייך הגבר. “לאף אחד כמו שלך אין פרווה כזו, וגם לא… טוב, אין לה סממנים של אמא מניקה.”
האישה התקרבה, ברכיים על הרצפה, העבירה יד על בטנו. הוא זז, לא מרוצה, סוקר אותה בעיניים מלאות תוכחה.
“אלוהים…” לחשה האם. “זה באמת חתול…”
“נו ברור,” חייך בליבו.
“אז אתה,” היא הביטה בו בעיניים מלאות חמלה, “עברת את כל הגיהינום הזה לבד? טיפלת בהם? האכלת? חיממת אותם?”
הוא לא זע. לא שינה תנוחה. מה זה משנה מה היא אומרת. כל מה שרצה להבטיח לגורים מקום חם, וללכת. בשקט, בלי תשומת לב.
אבל שוב הגורל התערב.
האישה לא התרחקה. עיניה דמעו.
“אמא,” לחשה הילדה, אוחזת בגורים. “תביני, הוא היה בבית. סביר, רק לאחרונה הוציאו אותו…”
“נכון,” אמר האב. “מישהו פשוט החליט שאין לו מקום. במקום פשוט להיכנע, הוא נהיה… אמא. דחה את סופו בשביל אחרים.”
“אתה מתאמץ?” חייכה האם בדמעות. “אתה מפיל לי דמעות בכוונה?”
“אני רק מציין עובדה,” ענה בשקט.
היא התקרבה, בזהירות הרימה אותו ולחצה לחזה.
הוא התכווץ, כבר תכנן להיאבק ואז פתאום, בלי להבין למה, השמיע יללה רכה והתחיל לגרגר.
הוא חשב: יאכילו, יסדרו והחוצה. אבל…
מצא את עצמו באמבטיה. חפפו אותו בשמפו. הוא מילא את החלל ביללות מחאה, אבל הילדה ואמא הרגיעו אותו.
אחר כך מגבת חמימה. ספה רכה. אוכל ריחני. הגורים, כמו תמיד, התקבצו מתחת לבטנו, נרדמו.
“חתול גיבור אמיתי,” לחשה האמא, מלטפת גבו. “לא כל אדם מסוגל לזה…”
“מתחנפת,” פיהק החתול, “טוב, נשנום, נשרוט.”
במקום שריטה שוב גירגור. הילדה צחקה.
“טוב, אולי בכל זאת לא אגרד אותם. נראה שהם בסדר.”
הצמיד אליו את הגורים וליקק אותם. האם בכתה שוב.
“מוזרות הן, הנשים,” חייך לעצמו. “קודם רוחצות, אחר-כך בוכות. כנראה ייסורי מצפון.”
הוא נרדם חזק, מחבק את הגורים. לא ידע, אך צדק: אמא אסרה במקור להכניס הביתה ‘משפחת חתולים רחוב’, ולכן אבא והבת בנו את הביתון.
ועכשיו שלושתם החתול ושני הגורים ישנים גולשים לערמה פרוותית אחת.
המשפחה עמדה והביטה בהם, על החתול הזקן שהתברר כאדם טוב מלרבים מבני האנוש.
“לא עברנו אדישים, נכון?” שאלה הילדה בשקט.
אמא ואבא הנהנו בדומייה.
אולי זו הייתה ההחלטה הכי נכונה שקיבלו השנה.
