הסיפור על המפתח החלוד והאוצר האמיתי
לפעמים, האור של ההצלחה עיוור כל כך, שהדברים האמיתיים נטמעים מאחור בכבדות השטרות ובבהק השעונים. אנו סופרים ערך בלירות ומעמיסים את משקלנו באקססוריז נוצצים, שוכחים שהקסם טמון באלה שהעין כמעט טובעת מלהבחין בהם.
החלום הזה קרה בלב תל אביב, באחת הסמטאות שרוחשות חיים זרים ומשונים.
**תמונה 1: יהירות בחליפה בוהקת**
באמצע ים האנשים שדוהרים לכיוונים לא ברורים עמד איש עסקים. חליפתו לבנה כמו מצה בליל הסדר, ועל ידו השעון הבריק כמו מנורה מחנוכה. על הרצפה, עטוף בבגדיו הישנים, ישב זקן. איש העסקים נופף לערימת שטרות של שקלים מול הזקן, פנקסיו רועשים ברגע חולף של תסכול.
**קח את זה ותעלם מהעיניים שלי!** ירה בקול חלקלק, והפיל את הכסף לאספלט כמו פסולת.
**תמונה 2: חוט סמוי**
הזקן לא ראה את הכסף. עיניו החלביות והעמוקות דהרו אל עבר ילדה קטנה, בת שם עברי ישן, שבכיסא גלגלים ליד אביה העצבני. בחור רעד בידיו, מושיט אותן לעברה בעדינות עפר.
אביה קפץ לבין הישן לבינה, עיניו מוכות בזעם:
**אל תיגע בה!** שאג, גופו מתכונן להדוף.
**תמונה 3: אי משקל של הלב**
הזקן נותר נטוע בשקט מוזר, קולו גרגר והחליש את הדהמת הסמטה.
**המטבעות שלך כבדים, אבל רוחה קלה. הזמן הגיע,** מלמל בעדינות.
הוא הגיש אל כף ידה מפתח פלדה קטן, מלא חלודה, שכאילו נשכח ממזמן אחר.
**תמונה 4: הלהבה בפנים**
אצבעות הילדה, רועדות מעט, התהדקו סביב המתכת הקרה. עיניה נפערו; בבבואתן השתקף שוק ופליאה. היא הביטה על אביה בלחישה:
**אבא הרגליים שלי בוערות!** צליל חיוור בין פחד לתקווה ריחף בין שפתיה.
**תמונה 5: הבלתי ייאמן קורה**
המציאות התנפצה. הילדה, שכל ילדותה היה כיסא גלגלים שתי וערב לגורלה, החלה להתיישר. כפות רגליה פגשו את המרצפות בפעם הראשונה. איש העסקים קפא, צרור הכסף נשמט מידו כמו עלי שלכת, נסחף ברוח.
אז, כשהעמידה זקופה לרגע, המפתח שבידה התפוצץ באור לבן לא מציאותי שעטף אותה.
אור שבקע מכל תא בגוף וחלום.
אפילוג החלום
האור התעצם, עטף את הילדה בנרתיק שקוף. אביה צימץ בעיניו לא יכל לסבול את הגל הזך והחם ההוא. ואז דעך האור, תל אביב הפכה להיות שוב רק עיר.
הזקן איננו. נשאר רק פינה ריקה. אבל הילדה עמדה על רגליה, לא בטוחה, אך עם נחישות של חלום.
**אני הולכת, אבא… באמת הולכת!** קראה, דמעותיה מטפטפות כמו טל של בוקר.
איש העסקים כרע על הארץ, הביט בשטרי הכסף שהתפזרו. עכשיו הם היו סתם נייר מלוכלך. הביט בידיו, ואז אל הפינה הריקה של הזקן, שהפך לשום מקום.
**מי זה היה?** לחש בקול בלתי מוכר, כל היהירות אפסה ואיננה.
הילדה פשטה כף, וכל טיפה של חלודה נעלמה המפתח היה שקוף, מבריק ונושם חום חלומי. היא הרימה מבט אל אביה ולחשה:
**הוא אמר שהעושר הוא לא מה שיש לך בארנק, אלא מה שאתה מוכן לחלוק מן הלב.**
ברחוב התל-אביבי ההוא, אחד זכה ברגליים, ואחר בלב מחדש.
**מוסר השכל:** אל תשפוט אדם לפי מה שגלוי לעין. מעבר לקרעים אולי מסתתר מלאך, ומאחורי החליפה העשירה נשמה ריקה. לעיתים, המפתח החלוד ביותר יפתח את השערים שגם כל הזהב שבעולם לא יזיז.
