יומן אישי, חודש אייר, תשפ”ד
בחתונה של נורית, החברה הכי טובה שלי, חגגנו יומיים שלמים בשפע ובעונג, צחוקים בלי סוף, והרבה שירה וריקודים. החתן, יואב, היה משהו לא מהעולם הזה יפיוף כמו עומר אדם אבל בלי טיפה של גאווה, רק מבוכה וצניעות עם כל המראה המדהים שנפל עליו מהשמיים. כולנו, בנות החבורה, הסתכלנו עליו בעיניים מתפעלות: עיניים כחולות עמוקות כמו ים כנרת בבוקר, ריסים שחורים עבים כשל בחורה (מה לעזאזל, למה לגברים יצאו מתנות כאלה בזמן שלנו?), עור חלק וחום בריא, לסת חזקה ואף מושלם כאילו גולף מאבן, גבוה קרוב לשני מטר, כתפיים רחבות… כפרה, אם לא היינו אוהבות את נורית היינו כבר קורעות ממנה בשולחן החתונה. יואב היה בול!
נו תגידי, איך תפס אותך כזה מהמם? קפצנו על נורית. כל אחת ניסתה להיראות הכי עצובה ובודדה בעולם, רק שאולי באח של יואב ניפול איזה יום…
די בנות! אני התאהבתי ביואב דווקא בגלל הפשטות שלו נורית חייכה. יואב בכלל מהאזור, עם סבתא שלו בעמק יזרעאל, עובד אדמה, בנאדם של ידיים זהב. ההורים שלי קנו בית קיץ ליד, וככה הכרנו… הוא כל כך רגיש, טוב לב ואחראי. גידל בבית תרנגולות, ירקות, כלבים איש עבודה יואב שלכם. כמעט לא הצלחתי לשכנע אותו לעבור איתי לת”א; שבועות שברתי לו את הראש… חחחח…
יואב הסתדר במהירות בעיר למד על יין, בשמים, פוליטיקה, אמנות, נדל”ן, הבין במניות תל אביב, ברח מהמבטא של עמק יזרעאל כאילו נולד בצפון תל-אביב. קיבל רכב מאבא של נורית, מקום מסודר בחברה שלו, והם קיבלו דירה חדשה (לא סתם קיבלו תנחשו ממי). אחרי שנתיים יואב חשף חולשה מאוד משונה גרביים לבנים. רק בגרביים בוהקים היה בבית, אצל אורחים, אפילו במגפיים שלג הלך בגרביים לבנים, עומד על הרצפה גם כשמלא לכלוך מתחתיו בחורף.
נורית לא חלקה איתו את האהבה הזאת, אבל מדי יום שטפה את הרצפה פעמיים וקנתה כמויות אקונומיקה. ככה נדבק לו הכינוי “גרב”.
שהוא בוגד בה עם מישהי, נורית גילתה בחודש שמיני להריון. הבנאדם כבר הרים לו מישהי שגם היא הייתה בשבוע דומה. “גרב” עף מהבית, פוטר מהעבודה, כולם התפללו עליו ועשו עליו שבעה רגשית תוך 24 שעות ואחר כך, נמשכו ימי שגרה קשים ומעופשים של סתיו תל-אביבי.
נורית התרסקה למיטה; עיניה יבשות, בוהה בתקרה האינסופית.
אבכה בהזדמנות אחרת, לתינוק זה לא בריא עכשיו.
כמו משמר כבוד, החברות עברו אחת אחת לשהות לידה, לתמוך בשתיקה.
כולנו רצינו לבכות בכל פה, לקרוע את דפי הספר של הגורל ולזרוק למדורה את הבוגדים. אבל היה צריך לשתוק ולחכות.
בשחרור מבית החולים רעש, בלונים, תחינות לצוות שיחררו לנו רגע תה. הסבא הטרי היה הכי מתרגש; לילה קודם, אחרי כמה צ’ייסרים הבטיח לאחות הראשית שינקה גם את הכיתוב העצום שכתב בגיר מתחת לחלון החדר של נורית “תודה על הנכד!”. אחר כך ניסה גם לשיר לה, עד שיצא החוצה עם המאבטח; שניהם חגגו יחד על קצת קוניאק במשרד… לסדר שמחות, ישראלי אמיתי.
ביום השחרור הוא היה רענן, הדליק לנו את הרחוב כולו. בכה מהתרגשות, רק מתוך אושר וגאווה אמיתיים. גם אנחנו בכינו וחייכנו, כל המשלחת. מנשקות את נורית, כולנו סקרניות האם לאלת בתינוק יש אף יווני כמו לאבא. אבל נורית, גם ברגע הזה, לא בכתה:
אחרי הלידה, אי אפשר לדעת מה יקרה לחלב
נורית שתקה עוד חודשיים ואז יום אחד קמה והלכה אל יואב, בלי גפרורים, בלי חומצה, אבל עם המון כעס ורצון לצעוק ולבכות. לריב, להאשים, לבעוט בקירות, ולהוריד מעליה את הכאב שתקע אותה למיטה. לפרוק את הבגידה שהרסה לה את החלומות, שהיא כבר ראתה בראש יושבת בשקט בערבים, סורגת ליואב ולילד שלה, הולכת שילוב ידיים בטיילת עם שניהם, יואב שחוזר להיות שלה, פשוט ושלם.
והכי רצתה ליצור קשר עין עם ה”אהובה” של יואב. ברורה שהעיניים שלה יהיו חצופות, אפילו יפות. אלה העיניים שנורית רצתה לירוק לתוכן, אולי אפילו לשרוט.
את הכתובת לבית גילתה בעזרתה האדיבה של אחת הסבתות מהשכונה, תוך כדי אחת מההליכות עם התינוק. הסבתא הזכירה לה שיואב הוא לא מתנה בכלל, ועדכנה אותה בדיוק איך להגיע למאורה של האהובה. נורית התלבטה, כמעט הסתובבה חזרה, אבל איכשהו לא הלכה.
והנה היא עומדת עכשיו, מול כניסה ישנה של בניין ברחוב הצדף בבת-ים. בסך הכל לעלות חמש קומות.
בקומה הראשונה עוד חשבה: “בטח אין פה אף אחד, הלכתי לחינם”. בקומה שנייה קיוותה: “האמת? דווקא עדיף שלא תהיה”. בשלישית שמעה בכי תינוק עז מהקומה החמישית.
פתחה לה ילדה רזה, בוכייה ושבורה. ממש לא דומה בדמיון לאישה הפאם פאטאל שגנבה לה את בעלה. בזמן שנורית עמדה נבוכה, הילד המשיך לבכות מהחדר הפנימי.
שלום, נורית. יואב עזב אותנו לפני שבועיים. אין לי מושג איפה הוא אמרה וקרסה ישירות על הרצפה, דומעת בלי סוף.
פשוט נעלם החשק לריב… לא היה לה כוח לזה. רק רצתה להיכנס, להרגיע את התינוק. ואולי להציב משפט חד, “מי שנוסעת סוחבת את העגלה לבד, חמודה.” ברור שתגיד לה משהו עוקצני, יש לה רשות, בסוף היא הנבגדת כאן.
התינוק בעצם היה בסדר, רק רעב. בכי נורא ועקשן, הקול שלו כבר צרוד, עיניים נפוחות… הילד פשוט רצה לאכול. האימא הסתחררה על הרצפה, מיואשת.
נורית בקושי זוכרת איך פתחה את כל הארונות הריקים במטבח, הסתכלה למקרר הריק. ועל השולחן ממש לידה פתק מתחנן: “סליחה על הכול, כבר לא יכולה…”
האישה פשוט התמוטטה על הרצפה ובכתה לה: אין לה לאן ללכת, החלב נגמר, יואב נעלם, כסף גם לא היה. מתנצלת ובוכה ובושה, מבקשת סליחה, מציעה שתחטוף לה סטירה אם צריך… והבן “זה אורי, חמוד שלי, הוא רק תשעה ימים יותר גדול מאלי”.
נורית חזרה מהר הביתה ידעה שעוד מעט אלי יבקש לינוק. התיקים של הבחורה מאיה שמה הכבידו עליה מתשעים, כשמאיה רצה לידה עם אורי הקטן מאכיל בידיים. כל הדרך הבית נורית רק ניסתה לדמיין איפה יכניסו עוד שתי מיטות.
שלוש שנים אחרי, חגגנו בחתונת מאיה. ואחר כך, שוב, בחתונה של נורית. לבעל שלה גרביים צבעוניים בלבד כי החיים זה לא בשחור לבן, והוא אוהב אותה, את הבן, ואת שתי הבנות שלהם. מאיה? אמא לארבעה בנים, בעלה עדיין מחכה לבת…
