איזה חיים מופלאים
תקשיבי, הייתי בחתונה של החברה לירון, והחגיגות נמשכו יומיים שלמים. היה אוכל בשפע, שתייה, מלא שמח, ממש חגיגה ישראלית כהלכתה. החתן, גיל, היה פשוט מהמם כמו איזה דוגמן, עם עיניים תכולות, ריסים שאפילו הייתי מקנאה איך בכלל קיבל גבר ריסים כל כך ארוכים ועבים?! פרצוף מושך, נוכחות של שני מטר כל אחת מאיתנו בלב חשבה שעם קצת פחות נאמנות ללירון, היינו עושות שם מהפכה לשולחן החתונה.
אז כולנו התחלנו להקניט את לירון: “איזה נסיך תפסה לך! מה, השארת משהו לשאר הבנות?” כל אחת זרקה מבט מתחנן, כאילו אולי לגיל יש איזה חבר פנוי במשפחה.
אבל לירון, בכיף ישראלי כזה, הגיבה: “די, בחייכן. אני אוהבת אותו כי הוא הכי אמיתי בעולם. תדעו לכן, הוא מירוחם, גדל אצל סבתא שלו, יודע לגדל עגבניות יותר טוב מכולנו וגם לתקן מנוע במקביל. ההורים שלי קנו דירה ביישוב שלו, ככה פגשתי אותו. רגיש, חכם, נותן יד. היה לי בלאגן לשכנע אותו לעבור איתי לתל אביב שבועות של שיחות אל תוך הלילה על הרחוב הסואן וכמה חבל שאין רפת וחצר בחוץ”.
גיל השתלב בעיר לא פחות מבכפר; למד לבחור יין טוב, רוקד עם הבנות של הדודות בעצרות, מתעניין בבורסה, פוליטיקה, טיסות לחו”ל ודלקת לנו ת’ראש עם נתונים על תל”ג. אפילו את המבטא שלו מהדרום השיל כמו תוכנת עדכונים בטלפון. אחרי שקיבל מהחותן שלו יונדאי חדשה, מצא עבודה מסודרת בחברה של אבא שלה, וישר שאל אם אפשר להוסיף לו רשום בטאבו.
ואיפשהו בשנה השנייה לקשר, צץ לו איזו אהבה מסתורית לגרביים לבנות, מכל הדברים בעולם. הלך ככה בבית, אצל חברים, בחורף ובקיץ, אפילו כשכולם קיבלו כפכפים, הוא עם גרביים לבנות מושלמות. לירון הבליגה. כל היום קרצפה את הבית, קנתה אקונומיקה כאילו לא נבנו כאן עיר ומדינה, ורק חייכה בייאוש.
אז לאט לאט קראנו לו “הגרב”. והנה, כשכבר הייתה בהריון חודש שמיני הלב נשבר לה. מגלה שיש לו מישהי בצד. וחכי, גם ההיא בהריון, על אותו חודש! “הגרב” עף מהבית באותו לילה לירון לא חיכתה אפילו דקה, פיטרה אותו מהחיים, ולא ויתרה על דרמה טובה, מהסוג שצריך יום ושיחה עם החברה כדי להעביר.
התחיל חודש של שתיקה בבית, והרגשה שכל מה שהיה ענק ושמח מתכווץ ונהיה קטן ומדכא. לירון שוכבת במיטה הגדולה והמפנקת שלהם, בוהה בתקרה, מתאפקת שלא לבכות כי מספיק עם הבכי, לפחות עד שיוולד התינוק. כולנו דאגנו לה כמו שמירה במשמרות ישבנו לידה בשקט, מחזיקות לה יד, לא מוציאות מילה.
ביום השחרור מבית החולים, החותן שלה התרגש ברמות שטרם הכרתי. בלילה שלפני הוא ממש צייר בגיר מתחת לחלון של לירון “תודה על הנכד!”, ניסה לשיר את “הבאנו שלום עליכם” עד ששומר סידר לו קפה ושטיח במשרד שלו עם עראק. התנגן משם חצי לילה של בכי מרוב אושר, אבל הפעם מרוב שמחה.
אנחנו היינו כולנו נפוחות מהתרגשות, כל אחת בוכה וצוחקת בו זמנית. התחלנו לרפרף בעדינות במעטפה הכחולה שבה ישן הקטנצ’יק שלנו, נוי, ושום מילה לא יצאה על כך שהאף היווני הקטן הזה יותר מדי מזכיר את גיל, ובדיוק הצחיק כל כך שהוא כזה.
ולירון? אפילו ברגעים השמחים האלה היא לא מצאה דמעה להוציא. “אח”כ,” אמרה. “מה, אולי זה ישפיע על החלב?” לא פעם ולא פעמיים עברו שבועות כאלה. ואחרי חודשיים, החליטה סוף סוף ללכת לבקר את גיל בלי דיבורים, בלי התפרעויות, אבל עם הרבה אנרגיה לפרוק הכל לצעוק, להצטער, לריב ולסיים עם כל הכאב שאחז בה חודשים.
רק מה, כל זה שינה כיוון כשגילתה כתובת כמעט בטעות המידע הגיע מסבתות פטפטניות בגינה, כאלה שיודעות הכל ונותנות טיפים לא ממוספרים על עונשים ונקמות.
עומדת לירון בכניסה של בניין דירות ישן בבת ים, מתלבטת אם בכלל כדאי לעלות. עולה קומה ועוד קומה, שומעת בכי של תינוק עולה מהקומה החמישית, סוחבת רגליים, מתפללת שהדלת תהיה נעולה.
פותחת את הדלת מישהי שירה, בחורה דקיקה, עייפה, עם עיניים אדומות ונזלת. ממש לא דומה לשועלה המפתה ההיא שדמיינה. התינוק שלה צורח, גווע ברעב, ואז שירה קורסת על הרצפה בכניסה ומתחילה לבכות, לספר שהיא תקועה כאן, אין לה כסף אפילו לקוטג’, התינוק נגמר לה החלב, גיל עזב לפני שבועיים ואף אחד לא יודע איפה הוא.
באיזשהו שלב לירון מוצאת פתק שכתוב עליו “מבקשת סליחה על מה ש…”, אפילו לא גמרה לכתוב, פחדה לגמור את המשפט עד הסוף. שירה כל כך מרוסקת, מספרת ללירון שהיא לא רוצה לגרום רע, מבקשת סליחה, מבקשת שתכה אותה אם זה העיקר. התינוק? שמו אורי גדול רק בתשעה ימים מנוי של לירון.
לירון, בלי לחשוב פעמיים, ארזתה שתי שקיות של אמהות אמיתיות (ואל תשכחי קופסת מטרנה ובקבוק), חוטפת את שירה והילד, ורצה הביתה לפני שהתינוק שלה מתחיל לבכות שוב. בדרך חשבת איפה תכניס עוד שתי מיטות.
שלוש שנים אחרי, אנחנו כבר חוגגות בחתונה של שירה, ואחרי עוד שנה אצל לירון. בעלה החדש של לירון? לא סובל גרביים לבנות, אומר שעדיף שהחיים יראו צבעוניים כמו שצריך, והעיקר אוהב אותה, את הבן ועוד שתי בנות. שירה? אמא לארבעה בנים, והם עוד מפנטזים על בת שתהפוך להם את הבית.
