אני אוהבת אותו! ואת כל הזמן מדברת על שטויות! לא רוצה לשמוע אותך! את פשוט מקנאה, בגלל זה את מתערבת בעניינים שלא שייכים אלייך! תעזבי אותי בשקט! תתעסקי בעניינים שלך!
רותם לא סתם דיברה היא פשוט צעקה. השכן יוסי, שסתם ניקה את האוטו בחנייה, אפילו הוא, עם השמיעה החצי לקויה שלו, עצר והסתובב לשמוע מה קורה. יוסי אף פעם לא התעניין בעניינים של אחרים, אז כנראה שרותם באמת צעקה חזק.
היה לה סיבה…
ככה לפחות היא הרגישה.
כי לרותם, הרגש הזה של התאהבות, היה ממש הכרחי לנשמה. בלי זה, היא לא חיה היא פשוט שרדה. כשהיה נדמה שהיא יוצאת מזה, אם בכלל היו רגעים כאלו, רק מי שהכיר אותה בעומק אחותה עינת, ואמא שלה היה שם לב. אבל אמא כבר איננה, ועינת כבר מזמן לא מבינה את רותם.
רותם חיה מתוך רגש. והיא לא ידעה לתפקד בלי. המוח שלה מתפזר, כלום לא ממוקד, וכשזה קורה בעבודה כבר היו מזמן עייפים מהדרמות:
אולי כדאי לך לקחת כדור הרגעה? נהיה קשה לדבר איתך ככה, רותי…
רותי רק הייתה מגלגלת עיניים וחורקת בשקט שיניים, חושבת לעצמה דברים לא כל כך נחמדים על החבורת נשים “המסודרת” שמסביבה. להן הרי הכל טוב! בעל בבית, ילדים מתרוצצים בסלון… ומה יש לה? לא בית, לא בעל! את הבן שלה אמנם יש, אבל הוא… לא מוצלח. לה אפילו בהשוואה לבני דודים, הילד שלה פחות מוצלח. והילדים של עינת? תותחים. תומר קפטן קבוצת הכדורגל של בית הספר, וגם תלמיד מצטיין. נועה שרה ורוקדת בלהקה, מטיילת בכל הארץ. בגילה, רותם לא ראתה חצי ממה שהילדה כבר ראתה.
גם זה כאב. למה ככה? הרי גם רותם בילדותה ניסתה כל חוג אפשרי, אבל עשתה סיבוב בכל אחד ולא באמת נשארה. הלב שלה תמיד רצה למשהו אחר.
אבל ככה זה החיים! צריך להקשיב ללב, אחרת חס וחלילה תדלג על האפשרות למצוא שמחה אמיתית. אף אחד לא יביא לך כלום על מגש “כך, רותי, זה שלך, לא חבל, קחי!”.
רותם ידעה מגיל צעיר שמי שלא דואג לרגש שלו, לא יקבל כלום. הייתה צופה בעינת, יושבת עם ספרים, והיא כבר מתכוננת ליציאה:
עינתוש, את לומדת יותר מדי! איזה בחור יתחתן איתך ככה? סבתא אמרה שאסור לאישה להיות חכמה מדי! אף אחד לא יסתכל עלייך!
זה לא חשוב לי עכשיו. וסבתא אמרה דבר אחר
מה כבר? אני זוכרת!
לא, לא באמת. היא אמרה שאישה חכמה אף פעם לא תראה לגבר שהיא חכמה ממנו אם היא אוהבת אותו. הבדל קטן…
עזבי שטויות! תעזרי לי להסתדר עם השיער, רואי מחכה לי!
ורותם רצה החוצה, עינת חוזרת לספר שלה. שתיים-שלוש שעות של שקט בבית, חגיגה.
עינת אהבה את אחותה היחידה והכירה אותה יותר מכל. רותם לא הייתה רעה. מבולבלת, עדינה, אבל לב ענק הרבה יותר רך משלה. רותם תמיד שברה את הלב מרחמים לכלבים וחתולים ברחוב ואף פעם לא היה ויכוח: כלב וחתול שהיה צריך הצלה, נשאר בבית. ההורים ידעו שאין טעם להילחם, ונתנו לה את התנאי: שהדירה לא תהפוך לגן חיות, ואין עוד חיות חדשות. רותם עמדה בהבטחה. לא ביקשה אף פעם שעינת תוציא את הכלב או תנקה אחרי החתולים הכל עשתה בעצמה. לפעמים אפילו נראה שהיא יותר אוהבת חיות מאנשים.
רותי, אמא ביקשה שנעזור לסבתא לנקות קצת.
תלכי לבד, טוב? לי יש דברים.
איזה דברים?
מה אכפת לך? ברצינות, דברים חשובים! מצפה לי תור לוטרינר עם שמולי. הוא צולע קצת.
הוא כבר שבוע צולע.
אז מה? את מעדיפה שאחליף אותו בבעיות של סבתא? היא צעירה, היא יכולה להסתדר. שמולי חתול, לא יכול לבד.
הן רבות, עינת בסוף נוסעת לעזור לסבתא, רותם מוצאת לעצמה תירוץ להימנע ומשתמשת ב”חתול”.
הבגרות עברה עינת בהצטיינות, רותם… רגיל. כמו רוב האנשים.
וְנָיוֹת? רותם תמיד חלמה להיות קונדיטורית. משוגעת על עוגות קטנות וקינוחים. בתור ילדה, הייתה עומדת מול דלפק של מאפייה הייתה בוחרת עוגות לפי קישוטי הקרם, לא לפי האכילה, ואחר כך מנסה להכין פרחים מפלסטלינה.
הדרכים נפרדו. עינת עברה לגור אצל סבתא החולה, שגרה ליד האוניברסיטה, מה שהיה נוח לכולן: סבתא קיבלה עזרה, עינת קצת שינה, כולם רגועים. עינת, בסוף, הכירה את דביר אצלה, אצל סבתא:
תגורו פה, יש מספיק מקום לכולם.
עשו חתונה לא מפוארת, אבל שמחה, ונשארו אצל סבתא. סבתא לא הסתירה כלום נתנה לעינת את הדירה ברמת גן, ורותם את החדר של סבא בדירת שותפים בדרום תל אביב. בזמן הקטן שנשאר, הספיקה לראות את הנין הראשון, תומר אפילו להחזיק אותו. בשנה האחרונה שלה, נלחמה עם השיקום אחרי השבץ, אבל הלב לא עמד בזה בסוף, ועינת בכתה…
ההורים של עינת לא התווכחו על דירה. בצדק. רותם גם לא התווכחה, כי הייתה בהיי מרומן חדש באותו זמן.
אבל להגיד שזה באמת היה אהבה? באמת לא. רותם בערה בתשוקה, אבל הצד השני לא ממש הסתכל עליה. הוא אהב שהיא מגיעה, מנקה, מבשלת, אבל אף פעם לא הזמין אותה להישאר בלילה.
אני זאב בודד, רותי.
תוך עיניים מגלגלות, הוא מבקש עוד ניקיון, מסביר:
אמנות, רותי, דורשת הקרבה! אני עייף, יש לי יותר מדי על הראש! לא פשוט!
רותם מהנהנת, מלטפת את האגו שלו, מזכירה לעצמה שיש לה ציור אחד, די מכוער, שלו. אבל ציור זה ציור ולראשונה בחייה ציירו אותה.
היא קיבלה את הציור כשהגיעה עם החדשות שיש לה ילד.
היא הלכה ברחוב, מתמלאת שמש, מרחפת על כנפי האושר של הפלא הזה חיים חדשים. ואז הוא, ברגע שינה את האווירה:
עוד ילד? השתגעת?!
מכאן זה נגמר מהר, ובעיקר ריק. חלומות נופצו. ציור הזה, רותם קרעה לפיסות, ממררת בבכי:
לי עוד יש עתיד! לך אולי לא!
ילד, פבלו, נולד. אבל לא מילא את כל החלל. רותם חיפשה בו תכונות של אבא, איזו “גאונות” ולא מצאה דבר. הילד גדל שקט, חובב כדורגל ושחמט. נרשם לבד לחוג, חזר מבית ספר, מגחך על כל שאלה:
מה מצאת בזה? זה משעמם!
לו זה לא היה משעמם בכלל. לראות את המשחק הלוגי, זה היה כמו ריקוד עם מוסיקה שרק הוא שומע, ולעיתים רק בחשאי, רק כשהוא לבד.
היחידה שבאמת הבינה את זה הייתה נועה, בת הדודה שלו.
אבל ילדים לא מחליטים עם מי מותר להם להיפגש אלו גחמות של הורים. ורותם, עם מצבי הרוח שלה, יכלה לאסור על פבלו לראות את בני הדודים למשך שבועות.
פבלו, לא תמיד יכל להתנגד: הוא השתמש בכל טריק שביתות רעב, מחאות. בדרך כלל, בסוף, קיבל את מבוקשו.
למה באמת רותם כעסה על עינת? שנים של משקעים: אחרי שהרומן האחרון של רותם נגמר, כשהבינה שעינת קיבלה דירה מסבתא, זה פצע אותה:
זה לא הוגן! אני נכדה בדיוק כמוך!
לא ביקשתי ממנה כלום! רוצה נמכור, נחלק כסף. אני לא רוצה לריב איתך!
לא צריכה את היד שלך! סבתא תמיד אהבה אותך יותר! ככה זה!
מריבה אחר מריבה. זיכרונות מוקדמים בובה של עינת בשמלה ורודה, השלך בשמלה ירוקה. השטות הכי קטנה. וככה זה משקעים, ריב על כלום. וזה נבנה: בגדים, איפור, הבן שלה לא יוצא כמו הילדים של עינת…
בינתיים ההורים מתים, בזה אחר זה. ומי נשאר להן? אחת לשנייה אבל עם לב ממורמר, כל אחת בקצב אחר. אצל עינת, הצער נשכח מהר יותר; אולי כי היא פחות מקנאה, או פשוט יותר רגועה.
עינת ניסתה לחדש את הקשר. דיברה, פתרה, אף פעם לא ויתרה על אחותה. גם כשכבר לא היה לה כוח, המשיכה כי המשפחה זה הכל.
הגברים? כל פעם צץ, כל פעם נעלם. כולם הזהירו מראש לא רוצים כלום קבוע. הכל פתוח. והיא? הסכימה. ואז שכחה… ופתאום לא מבינה למה שוב עזבו אותה.
פבלו, בינתיים, הסתובב יותר ויותר אצל עינת ודביר. הם קיבלו אותו כמו בן. בחדר של תומר הייתה מיטת קומותיים, מחשב לכל ילד, והם שיחקו, צחקו, התחרו עם נועה:
לא פר, נועה! את מהירה מדי! בואי נעשה צוות!
עינת, כשהייתה מספרת לרותם על ההצלחות של בנה, מנסה בעדינות:
הילד הזה מוכשר. אולי תחשבי להעביר אותו לחטיבת ביניים מתקדמת למתמטיקה?
עזבי. נוח שהוא ועם תומר בבית ספר. את רואה אותו, אני לא דואגת.
אז שיעבור אלינו קצת. אצלך קשה לו להתרכז.
טוב. תודה שאת שם בשבילו. מה לעשות זה המצב.
ברור. תמיד.
רותם ניסתה להאמין שהפעם היא באמת מצאה קשר חדש וטוב עם יאיר. אבל עינת לא סמכה. הוא היה מתנשא, עם חוש הומור מעוות. היא הרגישה לא טוב לידו והכי גרוע, ראתה איך פבלו מתרחק מרותם, מעדיף אותה.
אז מה קרה? בדרמה עילאית, יאיר לחץ על רותם למכור את הדירה של הוריה.
ערב אחד, עינת נכנסה הביתה, ראתה את כל הנעליים בערימה. נועה יצאה מחדר הבנים, עם פנים מודאגות.
אמא, תקשיבי פבלו… רק אל תיבהלי… שמנו לו קרח על הפנים אבל…
עינת זינקה לפרוזדור, נכנסה, טיפסה למיטה העליונה וחיבקה את אחיין:
פבלו, מה קרה?
כלום…
ידע שמה שהוא הרגיש לא בסדר. ילד שלא בוכה עכשיו כן. היא חיבקה אותו, והוא פרץ.
יאיר הרביץ לי.
הוא ניסה להגן על אמא אבל ספג סטירה. עכשיו סוף סוף הבין: גם הבחור החדש לא אוהב את אמא, רק רוצה ממנה משהו.
נועה הגיעה אליו בלילה:
כשרואים שמישהו אוהב זה ברור, לא? כמו שאתה רואה את המוסיקה…
בשבילי זה לא ברור. ולרותי בכלל לא.
למחרת, עינת הזעיקה את רותם. רבו, רותם התקשתה להודות, בכתה שהילד כבר לא שלה, הכול של עינת החיים, הילד, הדירה…
איזה מפתחות? עינת עצרה, מסתכלת עליה מה את מתכוונת?
למפתחות לאושר… תמיד היו אצלך.
רק אז, עינת הבינה. היא חיבקה את רותם:
רותי… את לא טיפשה ולא חסרת ערך. פשוט נורא פגיעה. חסרה לך אהבה. אבל אני לא אבין איך נותנים ילד בשביל קשר לא נכון לא הוגן. ואת המפתחות שלי אני לא לוקחת לך. את תמיד מנסה למסור אותם ואני שומרת על שלי קרוב אלי.
ומה נכון?
לא יודעת, רותי. נראה מה יבוא.
ואם זה לא יבוא?
אז זה סימן שאת מסתובבת כל החיים במסדרון, לא פותחת אף דלת.
אני לא רוצה!
אז בואי, ניסע לפבלו, ננסה להתחיל מחדש.
החיים התייצבו אבא חורג הגיע לפבלו, אחר כך. ורותם, סוף סוף, מצאה זוגיות אמיתית יותר. אפילו אם פבלו נשאר לגור עם עינת בסוף, היא למדה לאהוב אותו כמו שהוא ואת עצמה. ואור, האיש החדש, היה מספיק חכם כדי לתת לפבלו זמן, לאלץ כלום, ולהפוך עם השנים לדמות אב אמיתית.
בערב, לפני שהתגייס, פבלו חיבק את כל המשפחה בתחנת סבידור, חייך אל אמא ואל אור, לחץ יד:
תשמור על אמא.
אור, עם שערות שיבה ראשונות בזקן, הנהן ברצינות:
אתה שמור על עצמך, בן! אנחנו מחכים.
אני יודע.
