שלושים שנה עבדתי במפעל, כדי שלילדים שלי יהיה טוב יותר. ביום הולדתי השבעים קיבלו תרומה ושלחו לי זר פרחים עם שליח.
עמדתי בדירה הריקה שלי עם סלסלת הפרחים מהשליח ובכיתי. אילו היו אומרים לי לפני ארבעים שנה שבגיל שבעים אעמוד כך, הייתי חושבת שזו בדיחה גרועה. אבל לחיים יש חוש הומור עגום הם לא שואלים אם את מוכנה לסוף.
באותו בוקר חמישי קמתי בשש, למרות שלא הייתי צריכה ללכת לשום מקום. הרגל ישן שלושים שנה קמתי לפני הזריחה כדי להספיק למשמרת המוקדמת במפעל.
תפרתי תלבושות, חלוקים, בגדי עבודה. בתל אביב היו אז כמה מפעלים כאלה, ובכל אחד מהן ישבו נשים כפופות מעל מכונה, מחט דוקרת באצבעות, וחלומות שזורעים בילדים שלהן. כי בשביל מי זה היה, אם לא בשבילם?
אפרים, עליו השלום, עבד ברכבת ישראל. יחד החזקנו את הבית. לא מתלוננת היה לנו את מה שהיה צריך. דירת חדר בבת ים, אחר כך החלפנו לדירת שני חדרים עם מטבח בחולון.
חימום מרכזי, מרפסת המשקיפה על החניה. אבל הילדים תמיד הלכו עם בגדים נקיים, קיבלו אוכל חם וספרים לבית הספר. דורון קיבל שיעורים פרטיים באנגלית, נעמי הלכה לחוג מחשבים. אפרים עשה שעות נוספות, ואני עבדתי אחרי הצהריים, תפרתי לשכנות וילונות ושמלות לאירועים.
והנה זה השתלם. דורון סיים משפטים, היום יש לו משרד עורכי דין בירושלים. נעמי מנהלת עסק משלה בתל אביב, משהו בשיווק דיגיטלי, עד עכשיו לא ממש הבנתי מה בדיוק, אבל משלמים לה יפה וזה מספיק לי. אני גאה בהם. באמת. רק שגאווה לאחרונה מרגישה כמו תה בלי סוכר כמעט אותו הדבר, אבל חסר משהו.
אפרים הלך לעולמו לפני שמונה שנים. התקף לב. מהר, בלי פרידה הלך לישון ופשוט לא התעורר. בשנה הראשונה הילדים התקשרו כל יום. בשנה השנייה פעם בשבוע. היום דורון מתקשר בראשון אחרי הצהריים, אם הוא לא שוכח.
נעמי שולחת הודעות ווטסאפ, קצרות, כמו אס אמ אס: “אמא, איך הבריאות? נשיקות.” אני עונה: “הכול בסדר, ילדתי”. מה כבר אכתוב? שבערבים אני מדברת עם הטלוויזיה? שבשבת הקול היחיד שדיבר אליי היה הקופאית בסופר?
לקראת היומולדת התכוננתי שבוע. יצאתי קצת טיפשה אפיתי עוגת גבינה, זו מהמתכון של סבתא. קניתי מפה חדשה. הוצאתי את הסט פורצלן, זה שקיבלנו לחתונה ומעולם לא השתמשנו בו ביום יום. ארבעה סכו”מים. דורון אמר שאולי יגיע, נעמי כתבה ש”תבדוק איך הלוז שלה”.
בבוקר צלצל דורון. קול עייף, כאילו לא ישן. “אמא, לא אוכל להגיע, דחו לי דיון בבית המשפט מיום ראשון להיום, לא יכולתי להגיד לא. אבל בשבת בטוח אגיע, בסדר?”
שעה אחרי, הודעת ווטסאפ מנעמי. אפילו לא התקשרה. “אמא, יש לי כנס בחיפה, לא אספיק, אוהבת, בסופ”ש נפצה!!!” שלושה סימני קריאה. כאילו הכמות מפצה על ההיעדרות.
עמדתי במטבח, הסתכלתי על ארבעת הצלחות. על עוגת הגבינה. על המפה הצהובה עם חמניות שקניתי כי נראתה שמחה. ואז התחלתי להחזיר הכול למקום. את הצלחות לארון, את המפה קיפלתי, עוגה כיסיתי במגבת.
בשלוש צלצל שוב האינטרקום. שליח. צעיר, אולי בן עשרים ומשהו, עם מעיל כחול כהה. עמד עם סלסלת פרחים ענקית ורדים, שושנים, ומשהו אחר שלא הכרתי. ומעטפה. “אמא היקרה מכל, מאחלים לך בריאות וכל הטוב שבעולם! דורון ונעמי”.
השליח חייך. “מזל טוב, גברת! מישהו ממש אוהב אותך.”
לקחתי את הסלסלה הכבדה. הנחתי אותה על השולחן בכניסה וסגרתי את הדלת. אחר כך ישבתי על השרפרף במסדרון, פשוט ישבתי חמש דקות, אולי עשרים. ריח הפרחים היה חזק וטיפס לי לראש.
בערב התקשרה לאה השכנה היחידה שאני עוד מדברת איתה. בת שבעים וחמש, גרה קומה למטה, בודדה כמוני. “יהודית, יום הולדת, בואי לשתות תה, אפיתי עוגת תפוחים.” הלכתי. ישבנו במטבח שלה עד עשר בלילה. לאה לא שאלה על הילדים. היא כבר ידעה.
בשבת דורון בא לבדו, בלי אשתו ובלי הנכדים. שלוש שעות, שעה מהן עמד בטלפון על המרפסת. השאיר מעטפה עם כסף על השידה במסדרון. נעמי בסוף ביטלה “קרה משהו, אמא, אבל בחג בטוח נבוא.”
ואז הבנתי משהו. לא שהילדים שלי לא אוהבים אותי הם כן. בדרכם, לו”ז של בית משפט, ושיווק בתל אביב. הם אוהבים כמו שאני אהבתי את העבודה שלי באמת, אבל עם עין על השעון. שלושים שנה עבדתי בשבילם, וחשבתי שהצלחתי בכך שלא יצטרכו לעבוד קשה כמוני. אף אחד לא הזהיר אותי שהמחיר יהיה דירה ריקה אחרי שהם הלכו לגדול.
את עוגת הגבינה אכלתי עם לאה. הפרחים עמדו שבוע, אחר כך נבלו. את המעטפה של דורון שמתי במגירה, ליד המסמכים של אפרים מהעבודה.
אתמול קניתי לעצמי כרטיס לסיור בגליל. טיול באוטובוס, יומיים, קבוצת גמלאים. לאה נוסעת איתי. כשסיפרתי את זה לנעמי בטלפון, היא התפלאה. “אמא, מאז מתי את יוצאת לטיולים?”
“מגיל שבעים, ילדתי,” עניתי לה.
היה שקט של שלוש שניות. אחר כך נעמי אמרה “מגניב, אמא,” והחליפה נושא. אבל שלוש השניות האלה – היו שוות יותר מכל סימני הקריאה שלה. אני יודעת שיום אחד היא תבין. אולי כשתגיע לשישים בעצמה ותישאר לה כיסא ריק בשולחן. אבל אני כבר לא מחכה לזה.
יש לי שבעים שנה מאחוריי. רגליים טובות, כרטיס לאוטובוס וחברה שאופה עוגות תפוחים. אפרים היה אומר: “יהודית, תפסיקי להתלונן, וצאי קצת.” ואני יוצאת.
החיים נותנים הרבה, אבל לוקחים גם. ולמדתי בסוף, האחריות לעשות לעצמי טוב היא רק שלי.
