הייתי בת שש עשרה כשגיליתי שאני בהריון, עדיין לומדת בתיכון של היישוב שלנו. בזמנו, דבר כזה היה ממש סערה בעיירה הקטנה שבגליל. האנשים ריכלו, הצביעו עליי ברחוב, וההורים לא ידעו היכן לקבור את הבושה שלהם. אבא אפילו לא יכל להסתכל לי בעיניים.
עדיף היה אילולא היית בין החיים מאשר הבושה הזאת! תלכי לסבתא, אינני עומד בזה יותר.
אז ארזתי מזוודה ונסעתי אל סבתא, שחיה לבדה במושב הסמוך, בבית אבן ישן על גבעה. לא היה שם חם או נעים, אבל הסתדרתי. הקושי האמיתי הגיע בחודשים האחרונים של ההריון; אף אחד לא עזר לי, אף אחד לא דאג. כשהתחילו הצירים, האמבולנס כמעט שלא הספיק להגיע.
בסופו של דבר ילדתי את בני וגידלתי אותו אצל סבתא בבית ההוא, בין טרקטורים וערוגות ירק. כל הכפר אמר שאני חייבת למצוא בעל, אבל אני לא רציתי לשמוע. עבדתי בשביל הפרנסה וחייתי רק למען הבן שלי.
כשהגדיל והלך ללמוד בחיפה, יצאתי גם אני לעבוד הפעם כמטפלת קשישים באיטליה.
לא רציתי לעזוב קודם, אף פעם לא יכולתי להשאיר אותו לבד. העבודה בחו”ל, לעומת החיים בכפר, נראתה כאילו הגעתי לגן עדן. טיפלתי באישה מבוגרת שנהגה בי באדיבות, ושכרי היה נאה: לעיתים הייתה מוסיפה לי מאתייםשלוש מאות אירו, רק מתוך הכרת תודה. במשך כמה שנים חסכתי בשביל בני; קניתי לו דירה קטנה ברחוב שקט בנתניה ודאגתי שיהיה מסודר.
אבל הכסף הזה שינה אותו. הבן שלי, ינון, כמעט לא בא לבקר את סבתא. זה כאב לי, אבל המשכתי, חודש אחר חודש, להעביר לו 2000 שקלים, ואת השאר שמרתי בשביל עצמי לא התכוונתי לחזור לחורבה הישנה של סבתא.
חלפו השנים, וינון החליט להתחתן. כמובן, אני שילמתי על החתונה ועזרתי להם לקנות את כל מה שצריך. חשבתי שסוף סוף אוכל לאסוף בשביל עצמי.
תוך חמש שנים כבר נולדו להם שני ילדים, וכשפרצה המלחמה בצפון, כלתו של ינון הרתה בשלישי. המשכתי לעזור להם כלכלית, ובינתיים הצלחתי לחסוך מאה אלף שקלים לדירה. חברה שלי בדיוק מכרה דירת שני חדרים משופצת בתל אביב, וסיכמנו שאקנה ממנה.
בחופשת הקיץ חזרתי כדי להסדיר מסמכים אצל עורך דין, ואז ינון הפתיע אותי לגמרי.
אמא, מכרנו את הדירה וקנינו בית, שילמנו חלק ראשון. עכשיו את צריכה לשלם את ההמשך.
על איזה כסף אתה מדבר?
שמונים אלף שקל.
השתגעת? זה החיסכון שלי, אני קונה לעצמי דירה.
אמא, זה לא בסדר. כבר עברנו לבית עם שלושה ילדים, אי אפשר להסתדר בדירת שני חדרים. הרי ידעתי שתעזרי.
למה לא חסכת בעצמך, או לפחות הודעת לי קודם?! אני כבר מתחייבת על קנייה. אוכל לעזור במשהו, אבל לא בסכום כזה.
אמא, את לא דואגת לנכדים שלך?
בוודאי שדאגתי, שלחתי לכם אלפיים שקל כל חודש, יכלתם לחסוך. בזמן הזה כבר היה לכם את הכסף הדרוש.
את תמיד תספיקי לחסוך לעוד דירה. למה את חייבת עכשיו? גם ככה תחזרי בקרוב לאיטליה!
ואם יקרה משהו, או שאני אצטרך לחזור לארץ, או אחלה? איפה אגור?
במושב עם סבתא!
אז אולי תלך אתה והילדים לשם!
החלטתי לא לוותר ולא נתתי את הכסף. אינני יכולה להרשות לעצמי להפסיד את הפינה היחידה שיש לי. ינון נעלב מאוד והפסיק לדבר איתי. שמעתי שלקח הלוואות מכל עבר, אבל האם באמת הייתי חייבת לתת שוב את כל מה שיש לי? כמה עוד אפשר?
