הפנסיונרית נעמי (או כמו שכולם קראו לה, נעמילה) נאנחה בכבדות והתקשתה להתהפך. כל המפרקים כאבו והרגליים התנפחו כאילו הן בצק לפסח. נמאס לה מרופאים, מהבדיקות ומהכדורים נמאס מהכול.
חיה לבד, לא הייתה נשואה אף פעם, בן יש לה מזמן, מסיפור אהבה ראשון כזה שבדרך כלל זוכרים רק מהסרטים. ואז נשמעה דפיקה בדלת. נגררה, פתחה.
על הסף עמדו הבן שלה עם כלתה. לידם ניצב הנכד, יונתן’לה בן הארבע, מחזיק באוטו הצעצוע שלו בכל הכוח. וגם כלב, גוש ענק ושעיר.
אמא, אנחנו דחוף. צריכים לנסוע לתל אביב. יונתן וטפת נשארים אצלך, מקסימום חמישה ימים, חוזרים” הסביר הבן דביר.
אבל אני חולה, אני בקושי הולכת, אני זו כל מה שהצליחה נעמי’לה לפלוט, נאחזת במשקוף כאילו היה עוגן.
לא רצינו להטריח, באמת, אבל לקחת איתנו ילד וכלב שמונה שעות על כבישי ישראל? אמא שלי כבר איננה, התפרצה ענת הכלה והתחילה לדמוע.
הנכד הגיב גם הוא בדמעות, והכלב, טפת, נאנח. אז נעמי’לה הבינה אין ברירה: הולכים על זה!
המחלה שלה החלה לפני חצי שנה.
רק בת 60 בסך הכול. אבל בארץ כל גינה מלאה במקלות הליכה. הבריאות כמו חשמל לפעמים פשוט מתקלקלת.
נעמי’לה זכרה גם שגיסתה, תמרה, חולה קשות. אבא של ענת, שלמה, נפטר מזמן. ועכשיו גם החמות נעלמה בפתאומיות, יותר צעירה ממנה אפילו.
דביר וענת כבר עלו לרכב ונעלמו באופק, עכשיו נעמילה נותרה להתבונן דרך כאב בשניים שלה: יונתן ו הכלב.
הילד חיבק את הכלב הענק, שטפת ליקקה אותו בהתלהבות.
יונתן’לה, הכלב הזה הוא לא נושך, נכון? למה כזה גדול? לא יכלתם לבחור פינצר? מה זה בכלל? התפלאה נעמי’לה.
סבתא, זה בולדוג אנגלי. בשם טפת! היא מתוקה ממש, ליטף יונתן את טפת, כאילו היא סדין רך.
ומה, צריך להוציא אותה כל הזמן החוצה? נעמילה החזיקה בליבה, אוי ואבוי.
חוץ מחתולים (שכבר שנים לא ראתה אחד בבית), חיות לא היו לה, וגם לא ניסיון בתחום.
הלב כאב לה על תמרה, גיסה שהלכה מוקדם מדי. אבל לא ידעה איך תתמודד עם ילד פעלתן, וכלב שגדול ממנה פי שתיים.
“צריך לאכול. היא אוהבת בשר וקוסקוס. וסבתא, כבר מאוחר! בואי החוצה!” פסק יונתן ויצא להביא מגפיים.
נעמי’לה לא זכרה אפילו במה יצאה החוצה. הילד דחף לה ליד את הרצועה, בעצמו לקח את ידה וככה יצאו.
היא לא הייתה בחוץ כבר שבוע, הבריאות קרסה. אבל עכשיו הלכה. עם דמעות, בכאב. ריבונו של עולם, שלח כוח! אין אף אחד שיעזור רק אני נשארתי! חשבה בסוד. כי הנכד הזה מתוק מדי, גם הכלב מונח עליה.
טפת צעדה לידה ברוגע. בטיול לא משכה פעם אחת, לא התעניינה בכלבים ברחוב, פשוט הלכה בגאווה.
עד שסללה דרך ליד הספסלים, שם ישבו חברות השכונה עם קפה ועוגיות.
נו, מה, באו אלייך אורחים? אמרת שאת חולה! איך את עם ילד וכלב כזה? בסוף תישארי קרחת מהחיים! ילד, למה הגעת לסבתא? היא חצי מתה! את נורמלית? והם השאירו גם כלב. באמת ההורים שלך אין להם טיפה בושה! נבחה ציפי מחמישי.
נעמי’לה הרגישה איך ידו של יונתן מתהדקת. אפילו טפת הביטה בה בהבנה.
שקט, נודניקיות. לכם אין נכדים, אתם מתקנאות! ביקשתי שיבוא לכאן! ואני סתם מחליפה אוויר. והכלב הזה אלופת תערוכות, מה הבעיה בכלל? באמת, פעם אחרונה שדיברת משהו מול הילד! ובפעם הבאה שתרכלו הסלט נשפך על הראש! זה לא טיול דביר והכלה הלכו ללוות את אמא בדרכה האחרונה, לא לים המלח! תתעדכנו! פלטה נעמילה, התיישרה כאילו כואב לה כלום והמשיכה הלאה.
“אל תקשיב להן, יונתן. סבתא תמיד איתך,” חיבקה אותו במעלית.
סבתא את לא תטוסי לשמים כמו סבתא תמרה? לחש הילד, מחבק את רגליה. ההורים אמרו שהיא שם למעלה, וגם סבא. רק את נשארת לי אל תעזבי אותי, סבתא אהובה, אני אוהב אותך מדי!
שטויות, מתוק. עוד תתעייף ממני! אני פה איתך תמיד. לבית הספר, לאוניברסיטה את הכל אני אראה! סבתות לא עפות לשמים כל-כך מהר, חיבקה אותו חזק.
על אף הכאבים הכינה ארוחת ערב, איכשהו גררה את עצמה לסופר. בערב שוב טיול עם טפת, שמתנהגת כאילו יצאה מהספר של חנה בנארי על כלבים מנומסים במיוחד.
כשהילד והכלב נרדמו, נעמי’לה חיפשה תרופה הכול כאב כאילו חפרו בור מתחת לסלון. אבל ידעה שאין על מי להישען, והמילים של יונתן המשיכו להדהד: כמה הוא פוחד להישאר בלעדיה.
אלוהים רק שיהיה קל יותר. אפילו קצת. לא בשבילי בשביל הילד, לחשה.
למחרת כבר שיחקו יחד במכוניות, ופתאום שמה לב שהיא זוחלת עם הנכד על הרצפה, דבר שלא עשתה מאז הייתה היא אמא. גם דייסה בישלו יחד, ואחר כך רחצו את טפת שהתגלגלה בשלוליות אביביות.
לא האמינה, אבל מצאה את עצמה מנשקת את טפת.
למה בכלל חשבתי שהיא מפחידה? היא מהממת! גאון של כלב, נעמי’לה גיחכה לעצמה.
יונתןלה, מאיפה השם הזה טפת? שאלה.
הילד פרץ בצחוק.
היא אוהבת קציצות, סבתא! אבל יש לה שם חכם כזה שמתחיל ב-ט, אבל המסובך סתם. טפת קל! חייך.
הימים עפו, אגדות נקראו, ומסתבר שמיכלימוד היה להם אפילו בטאבלט כי יונתן הסביר איך מפעילים.
כבר למדו אותיות, הילד פיקח ובנה מילים. טפת בעיקר ישנה בכורסה וקיבלה אהבה בצורת קוביות גבינה וגלידה.
“מה שלום אמא? סליחה, לא הייתה ברירה, ניתקע עוד יומיים. אני לא מבין איך את מסתדרת עם יונתן והכלבה, אבל איפה נשים אותם?” אמר דביר בדאגה בטלפון.
מסתדרת יותר מדי טוב! די עם הדאגות, אני סבתא! תישארו מתי שצריך, תן לענת קצת לנשום. הבריאות כבר תסתדר, מה שלא הורג מחשל, כמו שאומרים. עם כל בעיה מתמודדים!” דיברה אופטימיות נעמילה אחת.
כשדביר וענת חזרו, דמיינה ענת את נעמי’לה גמורה על הספה, יונתן מנדנד לה, הכלבה מושכת את הלחם מהיד. לא ציפתה למה שראתה:
“הנה, תראה, זו אמא שלך רצה שם?!” אמרה ענת.
“לא ייאמן. אמא, איזו תותחית!” דביר כמעט מחא כפיים.
נעמי’לה רצה (או לפחות חצי-רצה, חצי-צעדה) אחרי כדור עם הנכד והכלבה צורחים מצחוק סביבה. לא זכרה מתי רצה בפעם האחרונה אולי בצבא. אבל הנה, בחצר כולם רואים!
כשהגיע זמן פרידה, יונתן חבק אותה ובכה.
“יונתן, סבתא תבוא אליך עוד שבועיים! נטייל, נאכל קרטיבים, נטפס על מתקנים! חכה לי!” נעמי’לה חיבקה אותו חזק, כאילו הייתה עשויה משוקולד.
“ממש לא, אמא, הוא כבד!” נזעק דביר.
“זה בסדר, חכה לי, יונתן! גם את טפת אבוא לבקר, נלך לסיבוב בפארק!” צחקה נעמילה.
היא שכנה שלי. סיפרה לי בעצמה. פעם, כמעט ולא יכלה ללכת עכשיו כל השכונה מתפלאה איך קמה פתאום.
יונתן וטפת ריפאו אותי. נשארו לי כל מיני עניינים רפואיים, אבל זה שטויות. אסור לשכב לא קמים משם! אסור לרחם על עצמנו אחרת רק נהיה גרועים יותר. לא פעם הרופא ולא תמיד התרופה עושים את הנסים. אהבה כן. ברגע שחשבתי מה יקרה להם אם אשכב? קמתי! התחלתי ללכת שוב. כי אני דרושה להם!
יש לי בשביל מי לחיות! אז גם שקשה, גם שכואב תקומו! תלכו! בשביל הידיים הקטנות של הנכדים שאוחזים בכם. הכי קסום שיש!
בשביל הילדים, בשביל הזוג. אפילו בשביל הכלבים והחתולים שמחכים לכם לאוכל
תבקשו עזרה מהשם, תאספו כוח כל אחד יכול הכל. כשהכי קשה פתאום מתגלה שיש לכם עוד מלא כוחות.
ולחיות זו מתנה! אז תיהנו מהחיים, שימו לב לכל רגע קטן, ותחייכו זו ההמלצה של נעמי מהמדרכה מול הבית.
חברים, אם בא לכם לקרוא עוד מהסיפורים שלנו, תכתבו לנו תגובה ואל תשכחו ללחוץ לייק. זה מפרגן ונותן לכולנו עוד כוח לכתוב!
