יומן אישי, 14 בסיוון
עדיין קשה לי לעכל את מה שקרה אמש. שנים של שאיפה להצלחה, שמלת מעצבים נוצצת שעלתה מעל עשרת אלפים , אולם אירועים יוקרתי בלב תל אביב, צלילים של כלי קריסטל וניחוחות בושם משובחים וכל זה לא עזר לי כשראיתי את אמא שלי, שולה, עומדת בכניסה. עליה סוודר מיושן, בידה שקית ניילון מהשוק. במקום לאהוב אותה על כך שבאה, הרגשתי רק בושה.
התקרבתי אליה ולחשתי בכעס:
“שולה, ככה את באה לאירוע שלי? מה את רוצה, להביך אותי מול כולם? תחזרי הביתה לפני שמישהו יראה אותך!”
העיניים של אמא התמלאו דמעות. רעד עבר בידיים שלה כששלפה את השקית ואמרה בקול שקט:
“מעיין שלי, הכנתי לך את העוגיות שאת כל כך אוהבת… מהבית…”
לא יכולתי לסבול את זה. סובבתי את הראש וסילקתי מהידיים שלה את השקית. העוגיות התפזרו על הפרקט, ריח של אפייה ביתית התערבב עם כל היוקרה שם.
פתאום תומר, החתן המיועד שלי, ניגש אלינו. פניו חיוורים ומבטו חד. הוא הביט בעוגיות המפוזרות ואז בי:
“ככה את מתייחסת לאמא שמכרה את הדירה היחידה שלה כדי שתוכלי ללמוד באוניברסיטה? את שוכחת מי הגדיל אותך ומי עזר לך להגיע לכאן?”
ניסיתי לאחוז ביד שלו, להתנצל, להסביר, אבל הוא נשאר קפוא. ברך אחת נגעה ברצפה מול כולם, הוא כרע ואסף את העוגיות ושולה בידו השנייה. “אם היא בשבילך המנקה, אז גם אני המנקה. אני הולך איתה מפה.”
נשארתי שם, קפואה במקומי. ראיתי איך עולמי החרב. תומר היה החלום שלי, העולם שקיוויתי להיכנס אליו והוא לוקח איתו דווקא את אמא שלי. האורחים שתקו, כל המבטים מופנים אליי לא בהערצה, אלא בבוז. כל המסכות נשרו, ונשארתי עירומה.
עבר שבוע. התקשרתי לתומר, התקשרתי שוב, שלחתי הודעות, אבל אף אחד לא ענה. כשבסוף חזרתי לדירתנו, גיליתי שהמנעולים הוחלפו והמזוודות שלי ממתינות אצל השומר בכניסה. מעליהן שקית הניילון מהשוק.
בפנים הייתה פתק בכתב ידו של תומר: “היהלומים על צווארך לא מצליחים להסתיר את הריקנות שבנפשך. אני מגיש גט. ואת הדירה שאמא שלך פעם מכרה קניתי בחזרה. היא גרה שם עכשיו. לך אין שם מקום.”
נשארתי לבד שמלת היוקרה נראית פתאום כמו בד סתמי. העולם שבגדתי באמא שלי בשבילו, זרק אותי בשנייה שטעיתי. רק עכשיו הבנתי, שלאהבה של אמא אין תחליף וכשמתביישים במי שעשו אותך, אתה נשאר עם כלום.
מה אתם הייתם עושים במקומו של תומר? הייתם מסוגלים לסלוח על יחס כזה להורים? שתפו אותי בתגובות.
