הפנסיונרית רות אלמוג נשענה בכבדות על צידה השני באנחה עמוקה. הכאבים במפרקים לא נתנו לה מנוחה, והרגליים התנפחו מאד. היא עייפה מבתי החולים, עייפה מהטיפולים.
רות לא נישאה מעולם, חיה לבד. את בנה, ירון, ילדה מזמן, מאהבתה הראשונה. בדיוק אז נשמע צלצול בדלת. בקושי גררה את עצמה לפתוח.
בפתח עמדו ירון ואשתו, מאיה. לצידם רן הקטן, הנכד בן הארבע, שאחז במכונית צעצוע. ולידו כלב גדול ממדים.
אמא, רק רצינו להגיד אנחנו נוסעים, זה משהו דחוף, נצטרך להשאיר את רן ואת צ׳ופר אצלך. מקווים לחזור תוך חמישה ימים ולהחזיר אותם, אמר ירון במהירות.
אבל אני חולה, בקושי הולכת, אני הצליחה רק רות להוציא, נשענת על המשקוף.
לא היינו מטריחים, באמת. פשוט אי אפשר לקחת איתנו את הילד ואת הכלב שעה ארוכה לנסיעה. אמא שלי, את יודעת היא כבר לא איתנו, אמרה מאיה בדמעות.
המילים חדרו ללב כולם. רן התחיל לבכות, הכלב השפיל ראש, גם רות הבינה אין ברירה.
המחלה החלה כשלא מלאו לה אפילו 60. אבל ברחוב ראתה עוד ועוד מבוגרים במקלות. הבריאות נעלמת ברגע.
רות ידעה שגם חמותה של מאיה, דבורה, הייתה חולה מאד. אביה של מאיה נפטר מזמן, ועכשיו גם חמותה איננה ואפילו הייתה צעירה ממנה.
ירון ומאיה נסעו ורות, עם כאבים בכתף וברגליים, נשארה לבד עם הנכד והכלב.
הילד חיבק צמוד את הכלב הגדול, וזה שוב ליקק אותו.
רן הוא לא נושך? למה הוא כל כך גדול? עדיף לקנות פודל! איזה כלב זה בכלל? ניסתה לברר רות.
סבתא, זה בולדוג אנגלי. הוא עדין מאד. קוראים לו צ׳ופר! ענה רן וליטף את הכלב.
אבל צריך להוציא אותו ? רות נאחזה בלב.
מעולם לא גידלה כלבים. רק חתולים בהיסטוריה (וגם הם מזמן אינם).
הלב כאב על חמותה של מאיה שמתה בטרם עת. ובאותה נשימה איך תסתדר, חולה, עם ילד שובב וכלב ענק?
צריך גם להאכיל אותו בשר, דייסה בכללי, הסביר רן והתיישב להניח מגפיים.
רות לא זכרה אפילו במה לבשה כשיוצאים. הילד נתן לה רצועה, לקח אותה ביד, וכך יצאו.
היא כבר יומיים לא יצאה מהבית, פשוט לא הרגישה טוב. אבל הנה, היא הולכת. תוך דמעה, תוך כאב ולבה מתפלל בלחש: “ריבונו של עולם, רק כוח אל תעזוב!”. אין מי שיעזור רק היא נשארה.
צ׳ופר הלך בשקט, לא משך אפילו פעם אחת, לא הגיב לכלבים מסביב, וגם כאשר חלף לידם התעלם.
רות הרגישה בבטן סומכת על הכלב, אפילו הרגישה גאווה כשהן עברו ליד השכנות בלובי, שהתיישבו לרכל.
מה, זה האורחים שלך? אמרת שאת על הפנים! איך תסתדרי עם ילד וכלב ענק, תמותי! ילד, למה הגעת לסבתא החולה? וגם את הכלב הביאו מרחמים לא היה אפשר יותר! צעקה שושנה מהקומה החמישית מהמרפסת.
רות העריכה כיצד יד רן התהדקה בידה. גם צ׳ופר הזיז ראש לצד, קצת נעלב.
שתקי, שושנה! סתם מקנאה, כי אף אחד לא מביא לך נכדים! אני ביקשתי שרן יבוא אליי, ואני לא חולה בכלל. והכלב הזה אלוף בתערוכות! ואני מסתדרת מצויין, תודה! ענתה רות בקול רם.
אל תקשיב להן, רן! סבתא כאן תמיד בשבילך, אמרה כאשר ניערו את עצמם במעלית.
סבתא את לא תעופי לשמיים כמו סבתא דבורה, נכון? אבא ואמא אמרו שהיא שם עכשיו. אבל היא שם, סבא שם חוץ ממך לא נשאר לי אף אחד סבתא, אל תלכי לי, אני אוהב אותך! התחבק רן צמוד לברכיה ופרץ בבכי.
מה פתאום, נשמה שלי! אני לא הולכת לאף מקום! אני אקח אותך לגן, לבית ספר, לעתודה. תמיד כאן איתך, רן יקר שלי! עונה רות ולוחצת אותו לחזה.
למרות הקושי הכינה ארוחת ערב. הצליחה בעזרת רן גם לקנות לחם. בערב ירדה עם צ׳ופר לטיול נוסף. גם כשכאב כל הגוף קמה, התרוצצה. במחשבותיה עלו שוב דמעות רן, הפחד שמא תיעלם לו.
אלי, בבקשה, תעזור. רק להקל על הכאב, לא בשבילי אלא בשביל נכדי! לחשה רות לעצמה.
למחרת שיחקו יחד במכוניות צעצוע, עד שרות שמה לב היא זוחלת על הארץ עם רן וצוחקת. אפילו בישלו יחד דייסה. אחר כך רחצו את צ׳ופר שהשתולל בבוץ.
בשקט, רות חיבקה את הכלב ונישקה אותו.
איך חשבתי שהוא כזה מפחיד? איזה יפה וחכם הוא ממש כלב פלא! שיבחה אותו.
רן, למה קראו לו דווקא צ׳ופר? שאלה.
רן צחק.
הוא פשוט אוהב קציצות! אבל בעצם השם הרשמי שלו מתחיל בת׳, אבל “צ׳ופר” הרבה יותר מתאים! חייך.
הימים פשוט עפו. סיפרו סיפורים לפני השינה, רן לימד את סבתא להפעיל יוטיוב בטאבלט, כבר יודעים אותיות, אפילו התחילו להרכיב מילים. וצ׳ופר מתפנק בכורסה ומבקש גלידה או גבינה צהובה.
אמא, איך הולך? סליחה ששוב, פשוט נקלעו לבלגן, נצטרך להישאר עוד יום-יומיים. לא יודעת איך את מתמודדת חולה עם רן וצ׳ופר דאגה נשמעה בקולה של מאיה בטלפון.
אני מסתדרת מצויין! אל תדאגו. אני סבתא! תישארו כמה שצריך, תחזיקי את מאיה. היא עכשיו לבד בעולם בלי אמא. ואל תדאגו עם כל קושי ניתן להתמודד! ענתה רות באופטימיות.
כשירון ומאיה חזרו, דמיינו את רות בקושי מזיזה רגל. ואילו מולם, ברחבת הבניין, רות התרוצצה אחרי כדור עם רן וצ׳ופר, צוחקת מרגישה צעירה, כאילו לא הפסיקו לרוץ אף פעם.
אחרי הפרידה, רן ננעל עליה ובכה.
רן! אני באה אליך עוד שבועיים! ניסע יחד לבית קפה, לקרוסלות! תמתין לי! חיבקה אותו רות בחוזקה, בלי לזכור שרק לאחרונה לא הצליחה להחזיק אפילו קומקום.
אמא! הוא כבד, מה את עושה? נבהל ירון.
שטויות! רן, המתן לי! אוהבת אותך! להתראות, צ׳ופר! סבתא עוד מעט תחזור גם אליך! נטייל שוב! צחקה רות.
רות היא שכנה שלי. סיפרה לי את כל זה. באמת, אישה שבקושי הלכה, חולה מאד. ואיך פתאום חזרה לתנועה. כולנו בבניין לא מפסיקים להתפלא.
רן וצ׳ופר ריפאו אותי. נשארו כאבים, אבל זה שטויות. בשום מצב אסור לשכב סתם, אחרת לא תקום בכלל. רחמים עצמיים מחמירים כל מצב.
לא תמיד בית חולים או תרופות מביאים ישועה. אבל אהבה יכולה. שכשחשבתי מה יהיה על הילד והכלב אם אשכב, קמתי! תרמתי להם כוח ופתאום קיבלתי פי כמה.
יש לי בשביל מי לחיות! אז לא משנה כמה קשה קומו, לכו! בשביל הידיים הקטנות שמחזיקות את שלכם באמונה מלאה. זה האושר הגדול בעולם!
למען הילדים, בני הזוג, האנשים, ולמען הכלבים והחתולים שמחכים רק לכם!
התפללו, אספו כוחות אין דבר שאדם לא מסוגל לו. במצבים קשים, הגוף מגלה כוחות שלא חלמנו שיש.
ושיהיה אשר יהיה תיהנו מכל יום, תודו על החיים! כך סיכמה רות לכולנו.
נשמח מאד אם תספרו בתגובות איך הסיפור נגע בכם. אל תשכחו ללחוץ לייק, זה מדרבן אותנו להמשיך ולשתף בהשראות של החיים האמיתיים!
