תקשיבי, חייבת לשתף אותך בקטע ממש מעניין שקרה לחברה שלי תמר, שהיא רופאה בכירה ועבדה שנים רבות בבית החולים לילדים בתל אביב. היא סיפרה לי שיש לה ילדים מהממים, מלאי מרץ ושמחת חיים, אבל הם כל הזמן היו חולים בכל מיני מחלות מדבקות. תמר, כמו שאת מכירה אותה שומרת על היגיינה מטורפת: עוד לפני שהיא נכנסת הביתה, היא מתקלחת, מחליפה בגדים, שוטפת ידיים טוב-טוב ועדיין הילדים היו נדבקים דווקא מהמחלות שהיא טיפלה בהן באותו יום. וממש מיד אם היה מקרה מסובך בעבודה, היא כבר יכלה לדעת שבאותו ערב אחד הילדים יחטוף חום.
היא כבר הייתה ממש מותשת מהמטוטלת הזו ויטמינים לא עזרו, לא חיסונים, לא טיפול מונע כאילו כלום לא תפס. אפילו חיזוקי מערכת חיסון וטיולים בשמש לא עשו את העבודה. תמר הייתה מתוסכלת, עד שמצאה את עצמה בערב אחד, אחרי משמרת ממש קשוחה, פשוט לא מסוגלת לחזור ישר הביתה. הרגישה שאם היא תכנס עכשיו, מיד הילד שוב יקבל וירוס. במקום זה, הלכה לסינמה סיטי לראות סרט על משה דיין (כן, תמר חובבת היסטוריה ישראלית). חזרה הביתה שמחה עם עצמה ועפה על רגשות אשמה, אבל הילדים? כמו חדשים! רצים, צוחקים, שום דבר לא קרה.
עוד פעם, שבוע אחרי, תמר קפצה לקפה אצל חברה מהצבא ברמת גן, שמעה בדיחה על פוליטיקאים התפוצצה מצחוק. הגיע הביתה ואותם חיים מתוקים, הילדים בריאים ושמחים.
ומפה היא התחילה פשוט לא למהר הביתה מהעבודה, אפילו כשחיכו לה מיליון כביסות וארוחות להכין. במקום זה, ישבה בגינה הציבורית ליד הבית שלהם בהוד השרון, התבוננה בפרחים, עשתה סיבוב ליד המזרקה, נשמה עמוק פשוט ורק אז עלתה הביתה. ומאז? אף חולי, אף שפעת, כלום!
תמר הגיעה לתובנה שהיא חייבת לשתף: זה לא רק הווירוסים שמדביקים, זה גם האנרגיה והאווירה שהיא מביאה איתה הביתה. כשנכנסה אחרי רגע של נחת ושלבוּת הילדים בדרכם, בריאים ומאושרים.
אז בקיצור, אל תיבהלי אם אחרי יום גרוע בא לך רק להסתגר בבית עם המשפחה. עדיף קודם להחליף אווירה שבי קצת על ספסל בשדרות רוטשילד, תקפצי לסרט, תקשיבי לשיר שעושה לך טוב. אחרי שתשני מצב רוח, רק אז ללכת אל האהובים שלך. איכשהו, זה עובד. מדענים אולי עוד בחקירות, אבל הניסיון מראה שאנרגיה שלילית לא כדאי להביא אותה הביתה. עובדה!
