לעת זקנותי הילדים פתאום נזכרו שיש להם אמא, אבל איך שהם התייחסו אליי זה אני לא אשכח לעולם
כשבעלי עזב אותי לטובת צעירה מתוקה, הילדים מיד עברו למחנה שלו הרי אבא שלהם היה אישיות מוכרת, מנהל בכיר באחת החברות הגדולות בתל אביב. שנים הם לא הזכירו אפילו את השם שלי, ואני נשארתי לבד לגמרי, כמו חבילה מיותרת בפינה של הסלון. לאחרונה, כשבעלי לשעבר הלך לעולם התברר שכל הרכוש, הדירות ברמת אביב, הרכב החדש הכל עבר לאשתו הצעירה.
ופתאום הילדים פותחים את היומן, נזכרים שיש להם אמא בארץ הקודש. היום הם צצים אצלי לא מעט, אבל אני הרי יודעת טוב מאוד למה… לא מזמן הבת התחילה לזרוק רמזים: “אמא, זה זמן לחשוב על העתיד, על צוואה, שלא יישאר כלום לעובדים הזרים…” אין להם מושג איזו הפתעה אני הכנתי. הם עוד יקבלו את התשובה שלי אחרי 120, כשהאור ייכבה.
לעת זקנותי הילדים פתאום נזכרו שיש להם אמא, אבל איך שהם התייחסו אליי זה אני לא אשכח לעולם
הזמן חלף, ואני נשארתי כאילו אני חיה על אי ליד יפו, רחוקה מכל העולם. הילדים שלי תמיד ראו בי איזו “חוצניקית”, כאילו אני מדברת ביידיש והם רק בעברית עכשווית.
ההתגרשות מהאיש זה היה המסמר האחרון בארון היחסים שלנו. הם מיד בחרו בו הרי הוא ראש גדול, מנהל נכבד, איש של אנשים. היה משתלם יותר להיות בצד שלו. אני? נשארתי לבד. גרושה נטושה ואמא שעוברים אותה בסיבוב מהיר.
הילדים שכחו אותי במהירות של טיל דוד, ואני את החדשות עליהם שמעתי רק משכנים וספרנים בקניון: חוגגים עם אבא ואשתו החדשה, טסים לאיים ביוון, דוחפים סושי במסעדות יוקרה בנמל תל אביב, מתכננים עתיד ורוד.
ואני? ישבתי בדירה הקטנה שלי בגבעתיים. כל עדכון כזה נכנס בי כמו קוץ מהסברס. באיזשהו שלב הבנתי אין מה לצפות מאף אחד, צריך לדאוג רק לעצמי. אז לקחתי את עצמי, מצאתי עבודה בחו”ל כמטפלת והתחלתי לחיות סוף סוף בשבילי.
לעת זקנותי הילדים פתאום נזכרו שיש להם אמא, אבל איך שהם התייחסו אליי זה אני לא אשכח לעולם
בתום תקופת העבודה חזרתי לארץ עם מספיק שקלים כדי להפוך לעצמי את החיים. שיפצתי את הדירה בגבעתיים, החלפתי את הספה מהשבעים, קניתי מקרר עם תא קוביות קרח וחסכתי קצת לימי זקנה.
בינתיים הילדים כבר בנו לעצמם משפחות: חתונות גדולות, ילדים, כל פסטיבל שיש. ואז קיבלתי טלפון האקס שלי קיבל התקף לב ו”הלך”. כל מה שהיה לו, עבר ל”בת הזוג החדשה”. הילדים נשארו בלי שקל.
ממילא, פתאום נזכרו באמא. התחילו להגיע עם עוגיות-בוטיק מראש העין, אבוקדו מהשוק, מתעניינים בזהירות מה שלומי. חייכתי אליהם, בולעת את האירוניה; כל אחד מהם בא עם אינטרס מחושב.
היום אני בת 72. ברוך השם, במצב טוב, חיוך על הפנים ולא מפספסת אף גיחה לים. אבל הבת לא מתאפקת שוב רמזים: “אמא, צריך לחשוב על העתיד… צוואה… תכנון כלכלי”. שבוע אחר כך הנכדה, שזה עתה התחתנה, באה לבקר.
סבתא, לא משעמם לך לגור לבד? היא שאלה כאילו ברצינות.
דווקא ממש נחמד לי פה, עניתי, מניחה שהמסר לא יחלחל.
לעת זקנותי הילדים פתאום נזכרו שיש להם אמא, אבל איך שהם התייחסו אליי זה אני לא אשכח לעולם
אבל הדירה גדולה, היא המשיכה לתחקר. אולי כבד לך לנקות אותה? מה דעתך שאני ובעלי נעבור אלייך? יהיה לך שמח ואנחנו נחסוך את שכר הדירה.
חייכתי. היה ברור מה המוטיבציה.
מי אמר שלא תצטרכו לשלם? עניתי בשקט. אני מוכנה להשכיר לכם בזול.
הנכדה התבלבלה. כנראה ציפתה שאגיד “בואי, תקחי הכל, רק תשאירי לי את שלט הטלוויזיה”. אבל יש לי תכנית משלי.
כבר לפני כמה שנים עשיתי צוואה, ובה כתוב בבירור שהדירה שלי תימכר אחרי מותי, וכל הכסף (כולל מהמקרר החדש!) יעבור לקרן לילדים חולים.
כשבתי שמעה את זה, הצבע עלה לפניה. התקשרה אליי, צרחה, “איך את עושה לנו את זה? את גוזלת מהנכדים!”. אחרי יומיים הגיע בני, מנסה ברוך רמזים, “אמא, אם תרצי, אשמח שתבואי לגור אצלנו…”.
אבל האהבה החדשה הזאת? לא עברה אצלי אפילו דרך דו”ח העו”ש.
ואתם? הייתם נותנים לנכדה לעבור אליכם או שגם אצלכם, החיוך נשאר רק לשבת?
