בעלי אף פעם לא אהב שיתפסו אותו במצבים מוזרים, בכל זאת, הוא גבר קשוח. לכן אני מציצה בשקט לחדר האמבטיה, מתענגת על המחזה וחומקת מאחורי הקיר… כנראה שאחנק מצחוק:
״אם אתה חתול טוב תגיד מיאו!
אם אתה חתול מעולה תגיד מיאו…
אם אתה חתול אהוב תגיד מיאו!״
בעלי שר בשקט בזמן שהוא מקלח את החתול שלנו. בדרך כלל החיה המוזרה הזאת מתנגדת, שורטת, נושכת וצורחת, אבל עכשיו אולי כי אהב את השיר, ואולי מהמום כולו.
״אנקה לך את הגב תגיד מיאו…
אנקה לך את הכפפות תגיד מיאו…
אנקה לך את הזנב תגיד מיאו…״
מיאו, פלט החתול בקול חלש.
נפלתי מצחוק מאחורי הקיר… אני עד היום מצטערת שלא צילמתי את המופע הזה, למרות שסביר להניח שאם היה בידי כזה חומר, לא הייתי יוצאת מזה בחיים.
מה, אתה לא אוהב? אולי אשיר לך משהו אחר?
מיאו.
שחר, בעלי, השתתק רגע ואז המשיך לזמזם בעדינות ולסבן את החתול:
״ושוב גשם נוגע לי בחלון העצוב
והצל שלך בחוץ, רבקה״
הדמעות מרוב צחוק זלגו על פניי כמו נחל.
באותו רגע הבנתי שבעצם אף פעם הוא לא שר לי. הוא לא היה ממש רומנטיקן, אבל יש לו מעלות אחרות. אבל בשביל החתול? שירה וסרנדות. אולי הייתי נעלבת, אם לא היה כל כך מצחיק. בינתיים ״רבקה״ שוב מיאו בייאוש ושחר זימר ״נדנדות מעופפות״.
פה כבר לא החזקתי מעמד והיה ברור שאם עוד רגע אני לא אוריד פרופיל אתפס. החלטתי לזחול חזרה לסלון, בזמן שהטקס הלך להסתיים ובעלי התכונן לייבש את החתול. כבר כמעט התאפסתי, אבל אז…
״ררר, טררר, טלוויזיה,
ררר, טררר, טלוויזיה,
ררר, טררר, טלוויזיה״
ולא התאפקתי, הוספתי:
ושני פיצפקעס בפנים!
תוך כדי שאני נמלטת לזחול לספה ומתגלגלת מצחוק בקול.
אין לי מושג אם עשו שם עוד הופעת שירה, לא נשאר בי טיפת כוח, נקרעתי מצחוק עד דמעות. אחרי כמה דקות הופיעו שני גברים זועפים, חתול ואדם, והביטו בי בחשדנות ובאכזבה קלה. העדפתי לטמון את הפרצוף בכרית ולהיתפס ברעידות שקטות של צחוק.
החתול ובעלי שלחו בי מבט מתנשא וחשיבות ופסעו ברצינות למטבח.
לעת זקנותי הילדים פתאום נזכרו שיש להם אמא, אבל איך
חנה לוי זוכרת היטב את היום שבו נאלצה להחליט מה יהיה
נעה הרשקוביץ זוכרת היטב את היום שבו נגזר עליה להחליט