Я заперתי את בעלי לדיל בלתי אפשרי.
אמא, למה אנחנו נוסעים לסבתא ורדה? זה משעמם אצלה.
הבטתי על יעל במראה הפנימית. הבת שלי ישבה מאחור, מכונסת בטאבלט הוורוד, אפילו לא הרימה עיניים כשהיא שואלת. שש שנים, וכבר למדה לדבר כאילו היא עושה לנו טובה בתור נוכחות.
כי היום יום הולדת של יהונתן, בן הדוד שלך. את זוכרת אותו?
כן. הוא מציק.
יעל! הסתובבתי, אבל אלעד שם לי יד על הכתף.
די, בבקשה. לא היום.
הסתכלתי על בעלי. הוא ישב מאחורי ההגה, מתוח כולו, כאילו נוסע לא לשבת משפחתית אלא לועדת חקירה. חליפה כחולה כהה, חולצה לבנה שאני גיהצתי בבוקר. חצי שעה הושקעו בגיהוץ רשומה מטעם סבתא שתפוס כל קמט כאילו זה כתב אישום. אחר כך תעשה כאילו לא שמה לב, אבל תסתכל וישר תבין ששוב נכשלתי להיות “אשת חיל”.
לא רבתי, אלעד. מסבירה לילדה למה נוסעים.
עם הטון הזה, יעל כבר הבינה שאנחנו בדרך למקום שלא מחכים לנו שם.
וכשמחים שם שאנחנו באים?
הוא שתק. רמזור התחיל להבהב כתום, אלעד בלם. ברכב היה רק את רעש המשחק בטאבלט של יעל ציפצופים של מטבעות וירטואליים.
בואי נסכם משהו התחיל בלי להסתכל עליי באים, מברכים את יהונתן, יושבים שעתיים, שלוש גג, והולכים. בלי דיבורים של פעם, בלי טענות, בלי דרמות. רק ארוחה משפחתית פשוטה. הולך?
רציתי להגיד שאין לי מושג אם אנחנו באמת יכולים. שבכל פעם אנחנו מבטיחים שלא יהיה מתח, ובסוף אני מוצאת את עצמי במטבח אצל ורדה, שוב שומעת איך לא מחנכים ככה ילדים, או שאני מגזימה עם העבודה ולא משקיעה במשפחה, או ש”אמא שלי, עליה השלום, לא למדה אותך לבשל כמו שורדה עושה…”
אבל שתקתי. הנהנתי ופניתי לחלון. תל אביב במאי שטופת שמש, נשים עם שמלות צבעוניות, גברים בחולצות קצרות, ילדים עם גלידה. יום שבת רגיל, יום שמתאים להליכה בפארק או לנמנם עם ספר, לא לפקקים ולא למבטים של משפחה זועפת.
אמא, יהונתן יקבל הרבה מתנות? סוף סוף יעל ניתקה מהטאבלט.
אני מניחה שכן. זה יום ההולדת שלו.
גם לי יביאו משהו?
הסתובבתי. יעל עם עיניים חומות גדולות ומבט של “את הרי יודעת שמגיע לי”. והיא רגילה שבכל התכנסות היא באה לא מוכנה וחוזרת עם הפתעה. אני הרגלתי, ברור לי, כל חנוכה, כל פורים, כל ביקור אצל חברות: תמיד גזירת גזר, מתנה, חמסה.
יעלי, היום חוגגים ליהונתן. הוא יקבל מתנות.
אבל גם אני רוצה!
ביום הולדת שלך, בסתיו, תקבלי. היום אנחנו נותנים מתנה.
אני גם רוצה ערכת בנייה כמו שלו!
בבית שלך יש חדר שלם של צעצועים אלעד כבר לא התאפק אפשר לשרוד יום אחד בלי?
יעל השפילה ראש וחזרה לטאבלט. אני מביטה באלעד; הוא לוחץ על ההגה עד שהמפרקים שלו לבנים. הראש שלו מלא ב”מה תאמר ורדה אם יעל תעשה סצנה”. מה תגיד אחותו דנה. מה ידברו עליהן בערבי שישי הבאים ואולי אפילו חודשים.
לא דיברנו עד שהגענו. עשרים דקות דממה, רק המשחק של יעל מבחוץ וצליל המנועים. הסתכלתי על בתים, עננים. נזכרתי שבאותו ערב, שלוש שנים קודם, נשבעתי בפני עצמי לא לחזור לדירה הזו לעולם. אז, אחרי הריב, כשורדה אמרה לי בפנים שאני לא יודעת להיות אישה ואמא.
יצאתי בטריקה. אלעד יצא אחרי, שידל אותי לשוב ולהתנצל. לא שבתי. נסענו במונית והייתה שתיקה כמו נצח. חשבתי אולי הגיע הזמן לארוז ולברוח לאחותי בחיפה.
ולא ברחתי. כי אהבתי אותו. כי יש לנו יעל. כי אני לא רגילה לוותר.
אחרי הריב ההוא, לא דיברנו עם המשפחה שנה. לאחר מכן, אלעד שיכנע אותי לבוא בליל הסדר. סירבתי. ביקש שנבוא לפחות לראש השנה. נשבעתי שלא. ורק כשוורדה אושפזה באתי עם יעל, הבאנו תפוחים ופרחים. ורדה שכבה לבנה, מבוגרת, ופתאום הרגשתי רחמים.
הודתה לפרחים. ליטפה את יעל. אמרה שהתגעגעה. לא מילה על התנצלות. כאילו כלום לא היה.
חשבתי אולי ככה זה אצל מבוגרים. עושים כאילו הכל בסדר וממשיכים הלאה.
אבל כשאתמול אלעד בישר שהוזמנו ליום הולדת של יהונתן, פתאום כל הכעס חזר. כמו קוץ באצבע, כל הזדמנות דקירה.
הגענו, אלעד קטע את מחשבותיי.
אנחנו מחנים ליד בלוק תשע קומות בשכונת רמת אביב, הבית שאלעד גדל בו, הבית שבו הוריו גרים ארבעים שנה, הבית בו תמיד הרגשתי זרה.
יעל, לסגור את הטאבלט, קדימה, אמרתי בקול מאורגן מדי.
יצאנו. אלעד הוציא מהבגאז’ חבילת מתנה ענקית קנינו את ערכת הבנייה שהילד ביקש, שעה התלבטות בחנות. אני קיוויתי במשהו צנוע, אלעד אמר שחייבים לקנות משהו ‘מכובד’.
מה הכוונה מכובד? שאלתי.
שלא יחשבו שקמצנו.
זאת מתנה לילד, לא שטר טעינה בשביל סטטוס.
אני יודע. אבל אמא תשים לב. גם דנה.
ויתרתי. קנינו קיט ב-400 ש”ח, סכום שמבחינתי בזבוז. אבל משפחתו תמיד מודדת: כמה עולה מתנה, איזו מותג קניתי, איפה עושים קניות. כל דבר הוא תחרות.
טיפסנו לקומה רביעית המעלית שוב לא עובדת. יעל מקטרת, אני גוררת אותה. אלעד צועד לפנינו חפוי ראש עם המתנה.
בכניסה הוא עצר. “מוכנה?” רציתי להגיד לא. רוצה לחזור לרכב. לא יכולה להעמיד פנים שהכל נפלא כשאני מתפוצצת. אבל רק הנהנתי וחייכתי מאולצת.
הוא צלצל. מתוך הדירה בקעו קולות וצחוקים החגיגה כבר החלה. דנה פתחה. צעירה בשנתיים מאלעד, אבל נראית “אחראית” ממנו שיער אדמוני קצר, פנים נוקשות, חיוך מאולץ.
הו, סוף סוף! נסוגה, החגיגה כבר התחילה.
היי דנה, אלעד נישק נשיקת אחות על הלחי. סליחה, פקקים.
בטח, פקקים, הביטה בי, היי נועה.
שלום.
התנשקנו בנימוס, קרירות בינינו חותכת כמו מזגן בסלון חורפי.
מי הגדולה הזאת? יעלי? איך גדלת! לא זיהיתי…
יעל שתקה, נאחזת בחצאית שלי. לא זכרה בכלל מי זו דנה; אחרון המפגשים היה כשיעל הייתה בת שלוש.
נו, תגידי שלום, דחפתי אותה בעדינות.
שלום, לחשה יעל וברחה מיד אליי.
קצת ביישנית, דנה התיישרה, טוב, כנסו. אמא במטבח, יהונתן בסלון. תכף פותחים עוגה.
נכנסנו מיד אופפת ריח מוכר: לבנדר עם עוגה אפויה. ורדה תמיד הניחה שקיות עם עשבי תיבול, ותמיד בישלה בשבת עוגות תפוחים.
בכניסה נעלי ילדים, עקבים, נעלי גברים; האורחים כבר בפנים. נעלתי סנדלים חדשים במיוחד ל’ביקור הזה’, ועברתי לבלרינות. יעל עיקמה פנים, לא רצתה להוריד, אז פשוט השחלתי אותן מעל גרביים, לא מתייחסת למבט של דנה.
אלעד, כנס לסלון, יהונתן חיכה לך. ואת, בנות, למטבח, אמא מחכה.
בנות. אני בת 42, אמא לילדה, מנהלת חשבונות בבניין משרדים בתל אביב, משלמת משכנתא, מסים, והיא עדיין קוראת לי “ילדה”.
אלעד הרים מבט מתחנן. הנהנתי, הוא נכנס לסלון עם המתנה. לקחתי את יעל למטבח.
מטבח גדול, חלון ענק, אדניות גרניום, מגבות רקומות על הקיר, מפה תחרה. בדיוק כמו לפני עשרים שנה.
ורדה ישבה משוחחת עם מישהי שאני לא מכירה, צחוק בקולה. כשהכנסתי ראש, פניה מתקשות מעט, חיוך עם קמצוץ מתוח.
נועה! טוב שבאתם! קמה; עכשיו ראיתי היטב כמה הזדקנה. שערה לבן כבר לא צובעת, הקמטים עמוקים, הגב קצת כפוף.
אבל המבט שלה חד כתמיד.
שלום, ורדה, התחבקנו רשמית.
ברוכה הבאה, ביתי. וזו? הנכדה המקסימה שלי? כרעה ליעל איזה יופי, ממש סבתא שלה!
יעל שוב נאחזת בי, ליטפתי אותה על הראש.
יעל, תגידי שלום לסבתא.
לא רוצה.
פאוזה נבוכה. ורדה התרוממה לאט; תחושת אכזבה קלה עברה בעיניה.
נו, ילדים, ככה זה אמרה. מתביישים. זה נורמלי.
אבל בטון היה ברור: אצלנו ככה, אצלכם לא נורמלי. מבטים קלים בחינוך הזה עוד אין לתקן.
היא פשוט עייפה מהדרך, הצבעתי תירוץ.
בטח. שבו, אני מוזגת תה. או שתרצי קפה? יש לי מאיטליה.
תה, תודה.
התיישבתי, יעל לצידי. האישה השנייה חייכה.
אני רונית, חברה של ורדה, נעים להכיר.
נועה, גם נעים.
ורדה טרחה עם כוסות, קומקום. אני מתבוננת בגב שלה, תוהה במה דיברו לפני שבאתי על הילדים? עלי?
אז איך בעבודה, נועה? שואלת בלי להפנות מבט.
אותו דבר.
הרבה עבודה שם?
מספיק.
ומי לוקח את יעל מהגן, כשאת בעבודה עד ערב?
הנה זה מתחיל.
אני. יש לי שעות גמישות.
טוב, טוב. חשבתי שכבר לקחתם בייביסיטר. אצלנו כולם לוקחים.
לא, אנחנו מסתדרים.
ורדה הניחה לפניי תה, ישבה.
רזית.
לא, נשארתי אותו דבר.
לא נכון, הפנים שלך רזות. תאכלי יותר, נועה. גברים אוהבים נשים עגלגלות!
שפתיי נמתחו. גם זה מוכר. תמיד הערות בעטיפת דאגה על המשקל, על הבגדים, על החינוך.
הכול בסדר, תודה.
אני דואגת פשוט. את יודעת, אני אוהבת אתכם. אלעד התקשר אתמול שמחתי! כבר חשבתי ששכחתם אותנו.
היינו עסוקים עניתי שטוחה. יעל בגן, חוגים, אנחנו עובדים.
בטח, כולם עסוקים. רק אל תשכחי, משפחה זה הדבר הכי חשוב.
שתקתי, לגמתי מהתה הרותח. יעל התפתלה משעמום על הכיסא.
אמא, אפשר ללכת כבר לחדר השני?
תלכי, רק בשקט.
יעל מיהרה החוצה. ורדה ליוותה במבט.
ילדה חיה. ממש כמו אלעד בילדות.
נכון, נמרצת.
ואיך בגן? מקשיבה לגננות?
בדרך כלל כן.
בדרך כלל? אז לפעמים לא?
הנחתי את הכוס.
קורה. היא ילדה.
כל ילד שונה. אצל דנה, יהונתן כמו מלאך. תלמיד למופת, עוזר בבית, ילד זהב.
רונית הנהנה בהתפעלות.
כן, ראיתי איך הוא מקסים, מדבר יפה לכולם, מחונך ממש.
מרגישה איך הדם גועש הכול במרומז: אצלנו הדוגמא, אצלכם מה לא.
מהסלון בקע צחוק ילדים וקול אלעד. דמיינתי אותו מנסה להכיל משחק אותה “הכול בסדר, משפחה מחבקת”.
ורדה, אפשר לברך את יהונתן? קטעתי.
בטח! הוא בסלון. תכף העוגה.
יצאתי הרגשתי עיניים בגב. בפינה עמדה דממת מעבר, רק קולות וצללים. נשענתי על הקיר, עצמתי עיניים. עשר דקות פה ואני עוד כולי רוצה לברוח.
הטלפון בכיס תסס: מסרון מאלעד. “את בסדר?” “כן”. שקר. מה, שאכתוב שאמא שלו השלימה איתי שלוש עקיצות בעשר דקות?
גבר בן חמישים שלא הכרתי יצא מהסלון; הנהן והמשיך לשירותים. עמדתי, נצמדת לקיר, תוהה כמה זמן עד שיהיה אפשר לברוח. שעתיים? שלוש?
דודה נועה?
הילד, יהונתן, עומד בפתח בלבוש חגיגי.
שלום יהונתן, יום הולדת שמח!
תודה, חייך. דודה דנה אמרה שהבאתם לי מתנה.
כן, היא בפנים. תכף תראה.
זה לגו?
הפתעה! תראה עוד מעט.
הוא רץ חזרה. ילד מנומס, בדיוק כמו שורדה רצתה שיעל תהיה.
נכנסתי לסלון. מבוגרים יושבים בקבוצות, ילדים משחקים. שולחן עמוס בעוגות, סלטים, בורקסים. בערימה מתנות בשלל צבעים.
אלעד מדבר עם קרוב משפחה בקצה. כשראה אותי נעמד, הציג אותי בקצרה. לחיצת ידיים, “שמענו עלייך הרבה”, “סוף סוף נפגשים” הרי מעולם הוא לא טרח לשתף אותם בפרטים.
יעל ישבה בפינה, תקועה בטאבלט.
יעל, זה לא יפה באורחים עם מסך לחשתי.
משעמם לי.
יעל…
אבל אמא!
כמה פנים הסתובבו לעברי. מיד עליתי באדום.
בבקשה להוריד טאבלט עכשיו.
יעל מלמלה, השחילה לתיק וחזרה לזווית. אני ישבתי קרוב אליה, מרגישה מבטים שופטים. “אבחנה: לא שולטת בילדים”.
דנה נכנסה לסלון עם מגש כוסות יין ומיץ.
טוב, כולנו כאן? מרימים כוסית בשביל יהונתן! בוא אליי, חמוד.
עמדה מחבקת את בנה לא הצלחתי להחמיץ את חבורת הטלפונים שנשלפה לצילום.
לחיי הילד שלנו! הרימו כוס שיגדל בריא, שמח, חכם!
רק עשרות בתעודה!
רק שישמח אותנו!
כולם שתו, אני לגמתי יין חמוץ מהסופר. אלעד עומד לידי דרוך.
עכשיו מתנות! דנה פוקדת.
יהונתן מתיישב במרכז, ומתחיל סולרייד של נימוסין לכל מתנה תודה, הפתעה, חיבוק. הערימה גודלת, עולה. אני מציצה ביעל עיניים שלה בורקות מחמדה.
יעל, די להסתכל ככה.
למה הוא מקבל כל כך הרבה? גם אני רוצה.
כי זה היום שלו. מתנות שלך באוקטובר.
זה עוד המון זמן!
מספיק, עכשיו זה שלו. די.
אלעד מגיש לו את המתנה שלנו קיט בניה Object-Oriented וממותג. “וואו! זה מה שרציתי תודה!” קפץ הילד. כולם מסביב מרעיפים תשבחות, תל אביב בירת השוואות.
ורדה נכנסת, מהנהנת: “טוב מאוד שלא חסכתם על מתנה”.
הלסת שלי מתכווצת: “לא חסכתם”. כאילו עשינו טובה.
יעל מושכת אותי בשרוול.
אמא, גם לי יביאו מתנה?
לא, יעלי, היום זה לא שלך.
למה? אני גם רוצה!
יעלי, מספיק.
אבל היא לא הפסיקה. קמה, ניגשה ליהונתן, בקול רם:
יהונתן, אפשר לי מתנה מהמתנות שלך?
דממה בחדר. כולם פונים אליה. יהונתן מבולבל.
מה?
יש לך מלא, אפשר לי אחת?
קפצתי, תפסתי אותה ביד.
יעל, עכשיו הביתה!
אבל גם אני רוצה צעצוע! מגיע לי!
יעל!
היא נעמדה בפינת החדר, פורצת בבכי קולני, דרמטי, עם רגליים בטריקת שטיח.
פנים של דנה נמתחות; ורדה מחייכת בביטחון: ידעתי.
אלעד ניסה להרגיע.
יעל, מתוקה. בואי, אבא יסביר לך.
לא רוצה הסבר! רוצה מתנה!
השתטחה על הרצפה; בכי, תופים ברגליים, מופע מלא.
עמדתי מעליה, יודעת שכולם שופטים.
משהו בי נשבר.
יעל, קומי מיד. אנחנו הולכים.
הרמתי אותה, בוכה, צורחת. אלעד ניסה לעצור.
נועה, חכי…
לא שמעתי. תוך שנייה סוחבת אותה החוצה, אבל ורדה חוסמת.
נועה, אולי תרגעי, אל תהיה קיצונית…
מבט בעיניה.
את יודעת מה, ורדה? אולי אם לא הייתם עושים מהמתנות שיא החשיבות והמדד למי הכי חשוב במשפחה, הבת שלי לא הייתה מתחרפנת ככה.
היא חיוורה.
מה אמרת?
מה חשבת! אצלכם תמיד כל שקל וצ׳ק ויחס נמדד. ואז את רוצה שיעל תהיה אחרת?!
נועה, זה לא הזמן אלעד ניסה לגעת הסטתי את ידו.
ממש לא אשתוק! שלוש שנים מחזיקה בפנים, שותקת, אוכלת מבטי בוז. נמאס לי!
דנה מתקרבת.
את מבינה איך את מדברת עכשיו עם אמא שלנו?
אני אשתו של אח שלך, אמא של הנכדה. מגיע לי מינימום כבוד.
כבוד מרווחים! דנה חתכה.
תשע עשרה שנים נשואה, ילדה, עבודה, בית. צריך להוכיח עוד משהו?
שנדע להתנהג יפה, ורדה מרימה קול בלי סצנות, בלי האשמות על מה שאנחנו לא אשמים.
את אשמה, עניתי בשקט בזה שאת מפרידה בין המשפחה, שאלעד נקרע, שיעל מרגישה זרה פה.
אלעד שם ידיים על הפנים.
די, נועה…
אני לא מסוגלת לעצור. כל השנים יוצאות כמו מים מהדלת שנשברה.
רוצה שאלך? אין בעיה. הולכת. יעל, בואי.
יצאתי, יעל בוכה. אלעד חסם אותי.
לאן את הולכת?
הביתה.
נועה, נחכה עד שתירגעי.
אין מה להירגע. אמרתי הכול. יותר לא אחזור לפה.
את לא יכולה פשוט ככה!
הלכתי לחלוץ סנדלים ליעל היא מחבקת אותי, בוכה. אלעד התאבן, ורדה רועדת.
נועה, אם את הולכת עכשיו אל תחכי שאני אשכח, ורדה לוחשת.
לא חיכיתי. תחיו איך שבא לכם. בלעדינו.
נועה! אלעד מושך אותי את מבינה מה את עושה?
בטח. שם את הברור על השולחן. בחרת שנים שלא לבחור. לשתוק כשרמסו אותי. תמיד ביקשת לעבור את זה בשקט. עכשיו תבחר: או אותנו, או אותם.
הוא מחוויר, שותק.
זהו, אמרתי. יעל, הולכות.
נשבעתי לא להסתכל לאחור.
בחוץ, מזמינה מונית. בתוך חמש דקות, יעל נרדמת עליי. היד שלה לופתת אותי. אני מעסה לה את הראש, בוהה החוצה.
הטלפון רוטט: אלעד מתקשר. אני מנתקת. שוב. בפעם השלישית מכבה. בבית אני משכיבה את יעל על הספה, מכסה בשמיכה, יושבת לידה. היא נוחרת חרישית, פניה עוד עם הדמעות.
הילדה שלי, מפונקת, בכיינית, אבל כל-כך אהובה.
אני יודעת שטעיתי. ריכזתי בה יותר מדי רוך. לא הצלחתי “לספק גבול”. כי רציתי לתת לה מה שלי לא היה תשומת לב, ביטחון, חום.
אבל איפה קו הגבול בין דאגה לפינוק? בין אהבה להיות משועבדת לגחמות?
אין לי מושג.
כעבור שעתיים דלת נפתחה. אלעד נכנס, לא מסתכל בעיניים.
שלום, אומר.
שלום.
נכנסנו למטבח. אני מרתיחה מים.
היא ישנה?
כן.
שתיקה.
אמא פגועה, לבסוף הוא אומר.
ברור.
דנה אומרת שהתנהגת לא בסדר.
אולי.
את מבינה מה אמרת?
אני מוזגת תה לשתי כוסות.
אמרתי אמת.
האמת שלך העליבה את אמא שלי!
כי זו האמת. היא לא מתאמצת בשביל יעל.
זה לא נכון! היא אוהבת אותה!
ראית אותה שלוש פעמים בשלוש שנים. זו אהבה?
הוא עובר עם היד על הפנים.
היא קשה לה, היא מבוגרת.
אבל לדנה היא מצליחה להגיע כל שבוע.
דנה גרה במרכז, אנחנו ברמת גן!
זה חצי שעה נסיעה, לא ניו יורק.
שותק.
אני מתיישבת מולו, עוטפת את הכוס.
תראה, אני לא מחפשת ריב. אבל מספיק לי להעמיד פנים שזה בסדר כשהכול הפוך.
מה כל כך נורא?
שאתה המשפחה שלך תמיד בדין אותי. כל ביקור זה מבחן ותמיד נכשלתי.
את מגזימה.
לא. אתה פשוט לא שם לב. או לא רוצה לראות.
מבט בינינו.
אז מה את רוצה שאעשה?
שתהיה בצד שלי. לא באמצע, לא מגשר. איתי. כשתגיד לי הערה פוגעת תעמוד לצדי.
אני מגן.
לא, אלעד. אתה רוצה שכולם יהיו שמחים. זה לא עובד.
הוא רוכן לעברי.
מה הפתרון?
שתבחר את המשפחה שלך. אותי ואת יעל. גם אם זה נגד אמא שלך.
היא עדיין אמא שלי!
אני אשתך. ואני דורשת גבול.
שתיקה. אחרי דקה, הוא נעמד, בוהה מהחלון לחצר.
כל חיי ניסיתי להיות בן טוב. להקשיב לאמא תמיד.
זה בסדר.
ופתאום קלטתי, שלעשות לה טוב, זה לפגוע בך. התעלמתי ממך וזה לא נכון.
קמתי, חיבקתי אותו מאחור.
אני לא רוצה שתנתק קשר עם אמא. אבל שיהיו חוקים ברורים. אצלנו. שמכבדים אותנו.
ואם היא לא תסכים?
זו כבר בחירה שלה. לנו יש בחירה משלנו.
הוא סובב חזרה, חיבק אותי, ממלמל, אוהב אותך.
גם אני אותך.
אנחנו ניגשים לבדוק את יעל. היא ישנה, כמו מלאכית, עיניים נפוחות.
חזרנו למטבח.
אמא כתבה רוצה לדבר מחר.
תיסע?
רק איתך. ואם תלכי את בעד?
רק אם אתה בצד שלי. אגב, אני לא מבטיחה להתנהג כמו בסרט דרמה יומית.
בסדר. אני איתך.
הטלפון שוב: “דנה יהונתן נעלב, החג התקלקל”. אוף. אני באמת קילקלתי חג לילד. זו אשמתי.
תגיד לדנה שאני אתנצל בפני יהונתן. מחר.
הוא שולח הודעה.
ועל אמא, תתנצלי?
על סגנון. לא על התוכן.
חצי חיוך. זה המינימום.
יושבים זה מול זה, בשקט, כל אחד חושב על הגבולות שלו ואולי גם על גבולות של האחר.
חשבת פעם על גירושים? שאלתי פתאום.
אלעד נרעש.
מה פתאום???
אם לא נצליח. אם נהיה נחצים ככה כל הזמן.
הוא מזיז את הכיסא, לוקח לי ידיים.
אני לא רוצה גירושין. טעיתי שלא הגנתי עלייך. אבל נתקן.
איך?
נמצא דרך.
אני רוצה להאמין לו…
בואי נלך לישון הוא אומר. מחר נפתור.
לפני שינה, אני מניחה את יעל בחדרה, מכסה, מנשקת.
בבוקר יעל פולשת למיטה.
אמא, לא נלך כבר לסבתא ורדה?
אני מחבקת אותה.
אולי כן, אולי לא.
אני לא רוצה לשם. היה מפחיד.
למה מפחיד?
כי כעסת, וכולם הסתכלו.
דקור לי בלב.
סליחה, יעלוש, שצעקתי.
למה צעקת על סבתא?
איך מסבירים שילדה לא אשמה? שלפעמים אפילו אמא מתפרקת?
כי נפגעתי, מתוקה. זה הכול.
היא חושבת.
אמא, אני באמת התנהגתי לא יפה?
כן, אסור לדרוש מתנות כשאת אורחת.
אבל ממש רציתי!
מבינה, אבל לפעמים צריך לחכות. יום הולדת שלך יגיע.
יהיו לי הרבה מתנות?
כמה שיספיק מי שאוהב אותך.
היא שואלת אחרון:
סבתא אוהבת אותי?
לא יודעת.
בטח. פשוט קשה לה להראות.
בצהריים, אלעד נכנס למטבח עם מגש: “הנה, פנקייקס לאלופות שלי”.
אוכלים, יעל צוחקת, ממרחת ריבה על כל הפנים. שבת רגילה, כאילו לא קרה דבר.
דיברתי עם אמא. קבעה אותנו לשתיים.
בסדר.
את מוכנה?
לא מאוד. אבל אבוא.
הלבוש אותו, יעל נשארת אצל אחותי.
בדרך, עננים מכסים את השמיים.
הגענו, שוב קומה רביעית. ורדה פותחת חיוורת.
תכנסו.
יושבים. שתיקה.
אז… היא פותחת.
אני נושמת עמוק.
ורדה, אני רוצה להתנצל על הצעקות. זו לא הדרך.
היא מהנהנת. בסדר.
אבל לא על התוכן אני ממשיכה כי זו האמת. את עוקצת, את מזלזלת. גם בי וגם ביעל.
לא מסכימה.
את לא שמה לב. כל פעם עקיצה אחרת, הערה, נימה של ביקורת.
אני פשוט אומרת את דעתי.
הדעה מרגישה כמו ביקורת.
היא שותקת.
יכול להיות שאני קשה. אבל אני כן רוצה בטובתכן.
טובתנו היא יחס, כבוד, לא ביקורת אינסוף.
היא פונה לאלעד, זה באמת כך?
הוא מהנהן.
טוב, אז… מה עושים?
בואי נתחיל מחדש. בלי ציפיות מיותרות. לא בתור משפטן ונאשמת, אלא כבנות אדם. כמו משפחה.
ורדה מהנהנת בזהירות.
נתאמץ.
באמת?
כן, אבל אל תציפי ציפיות…
גם אני לא מושלמת.
ראשונה מזה שנים מצב של מבט בלי שיפוט אולי אפילו חמלה קלה.
אלעד שם ידיים על שתינו.
תודה.
עוד קפה, עוד דיבור קטן על הילדים, התוכניות לקיץ. הכול מהוסס אבל זו התחלה.
כשהלכנו, ורדה חיבקה אותי אמיתי.
בואי פעם הבאה, אכין עוגת תפוחים.
נבוא.
בדרך חזרה, אלעד החזיק לי יד.
מרגישה שקרה משהו?
עוד מוקדם לדעת. אבל אולי. אולי משהו יקרה פה, באמת.
חזרנו. יעל רצה אליי ציור ביד.
אמא, תראי, ציירתי אותנו! אבא, אמא, יעל, וגם סבתא קצת בצד, כולם מחזיקים ידיים.
מקסים, חיבקתי אותה.
ובליבי הרגשתי אולי זה יצליח. לא לגמרי, לא בקלות, אבל אולי.
בערב, כשיעל כבר במיטה, אני ואלעד במטבח, עם תה.
מה את חושבת שיהיה? הוא שואל.
לא יודעת. העיקר שנשתדל.
מספיק לנו זה?
אני אוחזת אותו. הלילה יורד.
ומה עכשיו? אני תוהה לעצמי.
לא יודע, ענה בשקט אבל תני לזה זמן.
זמן יש לנו. רק שיהיה גם אומץ.
