כבר חמש שנים אני גרוש, התרגלתי לשקט שלי ולחיי הרווקות. אבל בזמן האחרון, כשאני נכנס לדירה הריקה, מרגיש שזו לא הדרך בה אני רוצה להזדקן. חסרה לי חברה.
אני בן 56, מרגיש בריא ורענן. החלטתי להירשם לאחד מאתרי ההיכרויות, אולי אפגוש שם אישה שרוצה לבנות יחד זוגיות אמתית. די מהר קיבלתי התאמה עם אישה בשם מירב 56, אלמנה, כותבת שמחפשת גבר ישר ורציני. התמונה שלה פשוטה, אישה עם עיניים טובות. ישר התחלנו להתכתבים. הבהרתי שאני לא בקטע של רומן וירטואלי, בא לי מישהי לחיים האמיתיים יומיומים, טיולים, אפילו חופשות משותפות. מירב ישר הסכימה והזמנתי אותה למפגש במרכז תל אביב, בסוף השבוע.
הפגישה הראשונה עברה ממש טוב. טיילנו בשדרות רוטשילד, מזג האוויר היה נעים. מירב סיפרה על העבודה שלה, על הנכדים, ואני הקשבתי, שותק ברוגע. שמחתי לגלות שהיא לא אחת שמדברת בלי סוף. אחר כך הזמנתי אותה לקפה, שילמתי כמובן, כי ככה אני מאמין גבר שמזמין, משלם.
התחילה התקופה של “פרחים ושוקולדים” אני קונה, היא נהנית, אבל בסוף היינו מבלים יחד וזה היה שווה כל שקל. כל שישי-שבת קבענו פעילות: תיאטרון, ואחריו מסעדה. פעם הלכנו למוזיאון תל אביב, פעם קונצרט, פעם טיול במושב ונשנושים בטבע. חודשיים כאלה, ואני, אם אחשב את כל ההוצאות הייתי יכול לצאת לטיול יפה באילת.
אני חשבתי שאנחנו מתקרבים לאט-לאט. היא אחזה לי ביד, חייכה בסימפטיה, אמרה לי:
“ישראל, כל כך כיף לבלות איתך. אתה ממש ג’נטלמן.”
לא אשקר זה החמיא לי.
בדיעבד, הסימנים היו ברורים. היא אף פעם לא הזמינה אותי אליה. לא לכוס תה, לא סתם. תמיד היה תירוץ: “הנכדה אצלנו,” “הבית בלגן,” “אני גמורה מהעבודה, בוא פשוט נשב במסעדה.” לא לחצתי, חשבתי שאישה אלמנה לא רגילה שגבר בא אליה הביתה.
גם השיחה על הגילאים הייתה קצת מוזרה איתה. כשטיפלנו בענייני כיף טיולים, בילויים, אוכל בחוץ היא הייתה צעירה ונמרצת. הציעה לנסוע לסוף שבוע בצפון, ללכת למעיינות. ברגע שרציתי לגעת בנושאים יותר אישיים, הייתה הופכת למין “סבתא” שמרנית.
הייתה פעם אחת, בקולנוע בדיזנגוף, שמתי בעדינות את היד שלי על הברך שלה לא בצעדים דרמטיים. היא הזיזה מיד והעירה לי בשקט אך בבירור:
“ישראל, אנשים סביבנו מסתכלים.”
אמרתי שאין אף אחד, הרי הכל חשוך.
“זה לא מכובד. אנחנו לא תיכוניסטים,” ענתה.
שייכתי את זה לחינוך שלה. אמרתי לעצמי בסדר, יש לה גבולות, נכבד את זה. אבל כבר הרגשתי לא בנוח. אין לנו עשרים, הזמן רץ, למה למשוך חודשים של משחקי “נפגעת”.
מירב אהבה לספר לי בפרטי פרטים על כל כאב. הגב כואב, לחץ הדם משתולל והתרופות לכולסטרול הכל נפרס על השולחן. הקשבתי, צודדתי, הצעתי שאקח אותה לרופא טוב. כשהזכרתי שאני שוחה פעמיים בשבוע, היא מיד עיקמה פרצוף:
“למה לך להתאמץ ככה? רק תהרוס את הלב. עדיף ספה וספר טוב מאשר בריכה עם כל הכלור.”
ואני, ממש לא רציתי לבלות את כל הימים שלי בין הספה לטלוויזיה. אני רוצה להרגיש חי.
אמש, החלטתי די למשוך את הזמן. חודשיים של דייטים, וזה זמן מספיק לראות אם אנחנו מתאימים באמת. ישבנו במסעדה גרוזינית ברחוב דיזנגוף, נהנינו מחינקלי ויין טוב. היה אווירה טובה, מירב סיפרה אנקדוטות מהעבודה, הרגשתי שהיא איתי אמיתית סוף סוף.
יצאנו לרכב שלי בגשם החלש. נעים, שקט. אחזתי בעדינות בידה, הפעם לא סירבה. הצעתי:
“מירב, אולי נקפוץ אליי? נמשיך לשתות משהו, נקשיב למוזיקה.”
באותו רגע הגוף שלה נדרך, הפנים התאפסו, הקול נהיה קשיח:
“ישראל, למה אתה מתכוון?”
אמרתי ברור, אני לא מסתיר. אני רוצה אותך. אנחנו שנינו חופשיים, נפגשים כבר חודשיים. נדמה לי שזה טבעי לרצות קצת אינטימיות.
ואז יצאה לה דרשה ארוכה על גיל, בושה ו”רוחניות גבוהה”. הייתי בשוק.
“אתה מבין על מה אתה מדבר?” אמרה. “זה בשביל צעירים, בשביל להקים משפחה. מה לנו ולעינינים כאלה? בגילנו אני עם קמטים, אתה עם כרס. פדיחה! צריך רוח, חברות טובה, עזרה בבית. רק זה חשוב.”
הסתכלתי עליה, לא מאמין לאוזניי. כלומר, אני איזו חיה מגונה כי התחשק לי לחבק אחרי מספר שבועות של התקרבות.
“על איזו כרס את מדברת? אני במאמץ, הולך לחדר כושר. את נראית מצוין לגילך. למה לכסות את עצמך?” עניתי.
“בשורה התחתונה נשים נורמליות בגילי מטפלות בנכדים ושומרות על גינה, לא נכנסות ככה לזוגיות. אני אתבייש מהילדים שלי!” אמרה.
פה נשבר לי. אמרתי כל מה שהתאפקתי:
“אבל את בכלל לא רצית גבר לחיים! חודשיים את מסכימה למסעדות, לטיולים, מתנות, ואת נהנית עם מי שאת מכנה ‘חיה’. אבל כשאני רוצה יחס כמו בני אדם פתאום הכל אסור.”
היא האדימה, אבל היה ברור שזה מכעס.
“אתה מצפה שאני אעבור איתך שלב בגלל ארוחה?”
“אני לא מצפה, אבל אחרי השקעה וקשר זה מה שכל עולם המבוגרים רוצה.” עניתי ברוגע מזויף.
את הרכב היא עזבה כמו טיל, עם דלת חורקת. לא רדפתי אחריה, לא היה למה. צפיתי בה נכנסת לבית, תחושת החמצה בתוכי.
אני באמת אוהב ספרים וקפה טוב, אבל בסוף אני גבר עם רגשות ורצון לקשר מלא ולא הולך לוותר על זה בגלל עקרונות מיותרים של מישהי. מחקתי את המספר שלה ואת החשבון באתר ההיכרויות. אצטרך קצת זמן לעכל.
מהיום כבר בפגישה הראשונה אשאל על נושא הקרבה. ואם שוב יתחילו איתי נאומים על זקנה ונכדים, אני נפרד עוד באותו ערב.
החיים קצרים מדי. הבנתי שמגיע לי קשר אמיתי, לא “חבר עם רכב וארנק”. לא אסכים שיהפכו חיים מלאים לניסוי בנזירות בגיל 56.
