לא הצלחתם לגדל ילדים כמו שצריך. הנה, אצל שחר מיכאל
בהתחלה, אביגיל לא הבינה למה אמא שלה התחילה להתלונן עליה. עד לא מזמן הכול נראה רגוע, במיוחד כשהייתה ילדה. אז אפילו הייתה דוגמה לאחיה הגדול, תמיד קיבלה מחמאות מההורים.
המשפחה לא חיה בעושר רב, אבל גם לא הייתה מחסור. הדברים החשובים תמיד נמצאו, ובעבור הוצאות גדולות ההורים חיכו וחסכו. אפילו הייתה להם מכונית ישנה, אבל נסעה. ואם התקלקלה, אבא היה מתקן.
אחר שסיים תיכון, אחיה שחר התקבל לאוניברסיטה בירושלים. הרבה כסף הושקע בו שכר דירה, מחייה, אוכל
אביגיל ראתה שההורים שלה לא עומדים בעומס, חוסכים על הכול. גם היא הייתה קרובה לסוף תיכון, רק שנתיים הפרש מהאח שלה.
“עוד ירושלמית לא נוכל להרשות לעצמנו, גם פה יש אוניברסיטה. תישארי,” אמרה האם.
אביגיל נרשמה ללימודים באוניברסיטה בעיר הולדתה ומצאה עבודות. תחילה שליחות בסופי שבוע, אחר כך מלצרות בבית הקפה ליד הבית. למדה במסלול ממומן, עבדה בשביל בגדים, ופה ושם קנתה אוכל להורים הביתה.
“כל הכבוד, בת שלי, טובה את! גם בבית עוזרת, לומדת, עובדת,” החמיאה האם. “שחר לא מספיק לעבוד, יש לו עומס לימודים, בדרישות גבוהות מתעייף.”
“אני גם מתעייפת, בלילות כותבת סמינריונים,” ענתה אביגיל.
“לא, את לא מתעייפת כמו שחר. בבית זה שונה,” אמרה האם.
לבסוף קיבל שחר את התואר, החל לחפש עבודה. לא רצה לחזור לפריפריה כאשר האפשרויות הגדולות בירושלים. עבודה רגילה הייתה, אבל לשחר היו שאיפות אחרות. שוב עזרו ההורים.
“העיקר שימצא מקום, אחר כך הכול יסתדר.”
עבר זמן, שחר חיפש, פתאום התחתן עם בת הבוס שלו. חתונה בגלל הריון.
נולד בן נדבק למקום טוב. ההורים של הכלה קנו דירה, האבא קידם אותו, העלה לו את השכר. היה קצת מזל במשפחה, אז ההורים נשמו לרווחה.
אביגיל נישאה גם היא, לא עם בן של מנהל אלה עם בחור פשוט. קנו דירה בעצמם, לא בירושלים.
נולדו בת ואז תאומים שני בנים. חיכו לעוד ילד, פתאום באו שניים יחד. היה קשה, אבל לא התלוננו. הילדים גדלו, והלכו לבית-הספר.
ההורים חגגו שלושים וחמש שנים יחד. עשרים וחמש לא חגגו מרוב מחסור, גם שלושים לא, אבל עכשיו החליטו.
שחר הגיע עם בנו, אשתו עסוקה, שלחה מתנה שובר לרכישת מכשירי חשמל. המליצה לקנות מדיח כלים.
שחר מיהר לתת את המתנה, בחרו, התקינו. במשך כל הערב אימא התגאתה במדיח, הראתה לאורחים. אחרי המסיבה, אין צורך לשטוף כלים, מדיח עושה הכול. המתנה שאביגיל והמשפחה נתנו, חופשה זוגית להורים אפילו יקרה יותר קצת נעלמה בצל ההתלהבות מהמדיח.
ההורים יצאו לנופש, הודו לאביגיל, אבל ציינו שביזבזה כסף לריק. נופש נגמר, המדיח נשאר.
ואז, כל הזדמנות, האם לא שכחה להכניס “הבן המוצלח”. שחר חי בבירה, בן אדם. עשה קריירה, עבודה, דירה, אישה, ילד אחד בלבד!
“אחד ולא שלושה ‘על הספסלים’. למה הבאת שלושה ילדים? צריך ללמד אותם, לגדל. עכשיו זה קל, בעתיד תראי. תראי את שחר”
“אצל שחר, יש דירה מפוארת, שואב אבק רובוטי, אור נדלק לבד, מדיח כלים, אוכל מגיע הביתה ואפילו עוזרת בית מגיעה…”
“אמא, אני מסתדרת לבד, הילדים והבעל עוזרים,” ענתה אביגיל.
“אבל אצל שחר” המשיכה האם.
הזמן עבר, הילדים של אביגיל גדלו. לא הגיעו לאוניברסיטאות של ירושלים אבל כולם למדו וקיבלו תארים בעירם. גם על זה לא חסכה האם במילים.
“לא הצלחתם לגדל ילדים כמו שצריך. תראי את מיכאל, הבן של שחר”
“אמא, הילדים שלנו טובים! מיכאל לא בדיוק מה שאת מדמיינת. היינו אצלם, ולא הכול מוצלח. אני ישר ראיתי,” ניסתה אביגיל להסביר.
“אל תגידי שטויות. אם ממך לא יצא כלום גם לילדים שלך לא ייצא,” חתכה האם. “התרוששתם!”
“כן, אמא. ממני לא יצא כלום יש עבודה טובה, אבל לא בבירה! בעל מוצלח, אבל לא הנכון! ילדים עם תארים, אבל לא מהעיר הנכונה! דירה משופצת, בלי עוזרת בית, מדיח רגיל, אנחנו בעצמנו מדליקים את האור.”
“אנחנו עוזרים לכם, אבל לא מספיק! שחר לא שולח אפילו שקל לתרופות שלכם, כי יש לו הוצאות גדולות שם!”
“כשהילד הפך לאיש מצליח, את ואני נשארנו אף אחד!”
באחד הימים חזר שחר להורים. האם חשבה שבא לביקור התברר שחזר לתמיד: התמוטטות הנישואין, פיטורין מהעסק של החותן ובעיות קשות עם בנו.
במקום הולדתו, לא מצא עבודה בתנאים של ירושלים. השכר כאן ירוד לעומת מה שהכיר בבירה.
“אנחנו חושבים ששחר צריך לפתוח עסק, הוא מוכן,” אמרה האם לאביגיל. “הרי לא יעבוד כהנדסאי רגיל אחרי היקפים כאלה!”
“אתם מחליטים תפעלו,” ענתה אביגיל.
“נדרשת עזרה כספית. אתם ממילא לא צריכים; אתם לא בירושלים,” הסבירה האם.
“אבל גם שחר לא בירושלים! הגיע הזמן לחזור למציאות.”
“את לא צריכה, אבל הוא כן…”
“אמא, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו בשביל הילדים ולפעמים עוזרים גם לכם. עכשיו צריך להחליף רכב, ויש עוד הוצאות.”
“הרכב יחכה, הכסף לשחר חשוב,” אמרה האם.
“אני יודעת, אמא,” השיבה אביגיל. “שחר תמיד היה במרכז. מאז שנסע לירושלים זה התחיל. לא רציתי ללמוד שם, גם פה לא עזרתם לי”.
“בשביל אחי מכרו את הבית של סבא, וגם את זה של סבא מהצד של אבא. הכל ירושלים. כשהייתי צריכה הלוואה לעגלה לתאומים – לא עמדה אפשרות. והרי בקושי יצא לי לבקר את אחי, תמיד הייתי ‘ההיא מהפריפריה’. גרנו במלון, אשתו לא סבלה אותנו. שלחתם רק חבילות, לא עזרתם לנו.”
“הוא כבר גרוש ואין לו דירה,” הזכירה האם.
“גם רכב כבר אין לו, הבן שלו הרס אותו.”
“אל נמשיך לדבר על הבעיות שלו בואי פשוט נחליט יחד איך לעזור.”
“לא, אמא! בעיר שלנו יש עבודה, שכר נורמלי. נכון, לו זה שכר נמוך, לנו זה מספיק.”
“מה יש לי לתת לו? גורות? עוד כסף לעסק, לרכב, לדירה לא מתאים לאיש ‘מצליח’ לקחת הלוואה מאחותו הענייה!”
“למה את מדברת אלי ככה?”
“הכול בסדר, אמא. הבנתי שרק שחר הוא בן-אדם כאן. חי איתכם? שיעזור לכם הפעם. תורו.”
“אביגיל! את גורמת לנו למכור דירה! את מבינה מה את עושה?”
“באמת? אני גורמת? רק אל תשכחי לקנות לכם לפחות חדר.”
ההורים מכרו את הדירה, קנו אחת קטנה, ישנה, וכל שארית הכסף לשחר, שנסע שוב לירושלים. מה יעשה במקומותינו?
העסק לא הצליח, אבל בעיני אמא, שחר שוב היה בן-אדם. עכשיו אמא שוב רומזה על אפסיותה של אביגיל, וביקשה עזרה עבורה שיפוץ. אביגיל עזרה, אבל לא שיפצה הדירה.
“אני יודעת שהדירה תלך לאחי. שידאג בעצמו! הוא הרי ‘האיש הגדול.'”
כספו של שחר נגמר, חזר שוב להורים. בדירה הקטנה היה צפוף, אבל אין מה לעשות.
מצעים נפרשים על הרצפה, ובמקום להיות מצליח, יצא פחות מזה. ההורים, כך נראה, טעו בהשקעה. כמו שאומרים בטעות שמו את כל הז’יטונים על הסוס הלא נכון…
ואתם? מה דעתכם? כתבו בתגובות, ואם התחברתם לייק זה תמיד נחמד.
