לא הצלחתם לחנך ילדים כמו שצריך. תראי את מיכאל של שאול
בתחילה עדי בכלל לא הבינה למה אמא שלה התחילה להיצמד אליה פתאום. הרי עד לא מזמן הכול היה רגיל, במיוחד כשהייתה ילדה. אז היא אפילו שימשה דוגמה לאחיה הבכור, וזכתה למחמאות מההורים.
המשפחה חיה במעמד בינוני לא הרבה, לא מעט, אבל לא חסר כלום. כל מה שבאמת צריך יש, ועל דברים גדולים וחיסכון החזיקו חזק. אפילו רכב היה, לא חדש, אבל נסע יופי; ואם צריך, אבא יעקב ידע לסדר הכול.
סיום התיכון הגיע, ושאול האח עבר ללמוד באוניברסיטת תל אביב. הרבה כסף הושקע בו על לימודים, שכירות, אוכל
עדי ראתה איך להורים קשה, מצמצמים בכל דבר. ועד בקרוב גם היא צריכה להתחיל ללמוד, הפער ביניהם רק שנתיים.
ילדה שנייה בדירה בתל אביב לא נוכל להרשות, גם פה בחיפה יש אוניברסיטה. תלמדי קרוב לבית.
אז עדי נרשמה ללימודים בעיר, ומצאה מיד עבודה. בהתחלה שליחויות בסופ”ש, אחר כך מלצרות בבית קפה ליד הבית. למדה במסלול ממומן, קנתה לעצמה בגדים, וקצת קניות לאוכל לפעמים גם למשפחה.
כל הכבוד לך, בת, גם עובדת וגם בבית מסייעת. לומדת, עובדת. ושאול, יש לו אומס בלימודים, אז לא מספיק לעבוד. עומס גדול שם. מתעייף.
גם אני מתעייפת, בלילות עובדת על פרויקטים.
זה לא כמו בתל אביב, בבית זה משהו אחר.
בסוף, כששאול סיים לימודים, התחיל לחפש עבודה. למה לו לחזור לחיפה? בתל אביב יש אופק. רק שלא מצא מה שרצה. עבודה הייתה, השכר לא מתאים. ההורים שוב עוזרים.
צריך לעזור לו שם, עד שהתבסס יבוא.
וככה עברה תקופה. שאול התחיל לעבוד, ואז, בהפתעה, התחתן עם בת של הבוס. חתונה בעקבות הריון.
נולד לו בן הנה, התבסס. ההורים של אשתו קנו להם דירה, החם העלה את שאול בדרגה, ומסגרת השכר קפצה. ממש בר מזל. ההורים סוף סוף נשמו לרווחה.
גם עדי התחתנה, אבל לא עם בן של מנכ”ל, אלא עם אחד רגיל. הם קנו דירה לבד, לא בתל אביב.
נולדה בת, ואחריה תאומים בנים. חיכו לילד שני, קיבלו שלושה תוך שנתיים. היה אתגר כלכלי, אבל לא התלוננו. הילדים גדלו והלכו לבית ספר.
אחרי 35 שנות נישואים ההורים החליטו סוף סוף לחגוג. את העשרים וחמש ואת השלושים דילגו, לא היה כסף. עכשיו החליטו שאפשר.
שאול הגיע עם בנו, האישה עסוקה שלחה מתנה: שובר לקניית מוצרי חשמל, המליצה על מדיח כלים.
שאול מיד מסר את השובר, התקינו יחד את המדיח. כל הערב אימא התרברבה בו מול כל המשפחה, הראתה לאורחים. אחרי החגיגה לא צריך להתאמץ לשטוף, המדיח כבר עושה הכול.
המתנה של עדי ומשפחתה נבלעה על רקע תשבחות המדיח. שובר חופשה זוגית להורים, טיול מאורגן אך הכלת חשיבותו נעלמה לאור המתנה של שאול.
ההורים נסעו, הודו לעדי, אבל גם רמזו שבזבזה כסף לשווא. החופשה נגמרה, המדיח נשאר.
ואז התחילו, בכל הזדמנות אמא של עדי החלה להלל את שאול. הוא בתל אביב! הספיק לעשות קריירה, דירה, אישה וילד חכם אחד!
ילד אחד, לא שלושה מסובכים. למה צריך להוליד שלושה? צריך גם לחנך אותם! עכשיו קל, בעתיד? תראי את מיכאל
לשאול יש דירה מאובזרת בטכנולוגיה מתקדמת: שואב רובוט, תאורה אוטומטית, מדיח, אוכל מוכן שמגיע הביתה, ועוזרת מסתובבת
אימא, אני יודעת הכול לבד. הילדים וגם דניאל, בעלי, עוזרים.
אבל שאול
אבל מה עם שאול
אבל אח שלך
השנים עברו, הילדים של עדי גדלו. אף אחד לא עזב לאוניברסיטאות במרכז, אבל כולם סיימו תואר כאן. כמובן, גם זה לא טוב לאמא.
לא הצלחתם לגדל ילדים כמו שצריך. תראי את מיכאל של שאול
אימא, הילדים שלנו טובים לב, ומיכאל? את לא יודעת הכול. היינו אצלם, דווקא יש בעיות, אני מיד שמתי לב.
אל תכפישי. אם לא יצא ממך כלום, מה ייצא מהילדים שלך? עניים, זה מה שמצאתם!
נכון אימא, לא יצא ממני כלום. עבודה טובה, רק לא בתל אביב! בעל מצליח, אבל לא בסרט שלך! ילדים עם הישגים, אבל בעיר שלנו!
דירה משופצת נהדר, אין עוזרת. רק שואב רגיל, מדיח, והמתגים בידיים שלנו.
גם לכם עוזרים, אבל לא מספיק! שאול שלך אפילו לא שולח כסף לתרופות, כל הזמן קשה שם!
הוא כבר איש מצליח, ואת כלום!
באיזשהו שלב, שאול הגיע להורים. חשבו שהוא רק להתארח, התברר שהפעם זה לתמיד. אשתו הגישה גט, פיטרו מהחברה של חותנו, ועם הבן הגדול יש לו בעיות.
לא מצא עבודה עם שכר ראוי בחיפה. עבורו זה לא בתל אביב.
עדי, החלטנו שצריך לפתוח לשאול עסק עצמאי. הוא מוכן. לא ילך לעבוד סתם כמהנדס, אחרי ההיקפים בתל אביב, אומרת אמא.
החלטתם? תעשו.
ממך צריך עזרה. כסף, אולי משכנתה. את לא צריכה, אתם לא במרכז.
גם שאול כבר לא במרכז! הגיע הזמן לראות את המציאות.
את אולי לא צריכה, אבל הוא צריך, הוא
אימא, אנחנו עוזרים לילדים וגם לכם. מעט, אבל לכולם. צריך להחליף רכב, ועוד כמה הוצאות קטנות.
הרכב יחכה. כסף לשאול יותר חיוני.
אני יודעת, אימא. לשאול תמיד הכי מגיע. מאז שנסע לעיר הגדולה כך זה. לא רציתי ללמוד בתל אביב, וגם פה לא עזרתם לי.
הבית של ההורים שלך נמכר בשביל הלימודים וחיים של שאול. הבית של סבא “נתרם” בשביל הרכב הרי לשאול, איש חשוב, נחוצה הייתה מכונית.
אני זוכרת שביקשתי הלוואה לעגלה לתאומים. אפילו הלוואה לא נתתם! את חושבת שנסעתי לתל אביב לבקר את שאול? תמיד רק שלחתם אותנו עם חבילות עבורו. לנו לא היה מקום אצל אשתו. היינו במלון. פעם לא במרכז? לא עניין אותה.
הוא כבר התגרש וצריך עזרה. אפילו דירה אין לו.
גם לא רכב, התרסק. הבן שלו דאג.
די, בואי לא נדבר על הצרות שלו, רק נעזור.
לא, אימא! גם פה יש עבודה, שכר מצוין לנו. לו? עלוב. לנו טוב, לו לא.
מה אני יכולה לו? פרוטות? כסף לעסק, אחר כך לרכב, אחר כך לדירה לא אימא! קצת לא ראוי שאיש כה מצליח יקח כסף מאחות הענייה מהצפון, שלא ממש הצליחה בחיים!
למה את מדברת אליי ככה?
הכול בסדר, אימא. הבנתי: רק שאול נהיה לבן אדם. עכשיו הוא אצלכם, שהוא יעזור לכם. הגיע זמנו.
עדי! את גורמת לנו למכור את הדירה. את מבינה מה את עושה לנו?
באמת? אני גרמתי? אל תשכחו לקנות לכם לפחות חדר קטן.
ההורים מכרו את הדירה, קנו דירה קטנה ישנה של חדר. את כל השאר נתנו לשאול, שנסע שוב לתל אביב. מה יש לו לחפש בעיר שלנו?
עסק לא היה, ושאול שוב נהיה “אדם” בעיני כולם. אמא שוב האשימה את עדי בחוסר יכולת, וביקשה עזרה בשיפוץ הדירה שלהם. עדי סייעה במעט, אבל שיפוץ הפעם לא.
הרי ברור שהדירה תעבור לשאול. שידאג הוא לסדר אותה כמו שצריך. הרי הוא מכובד!
לשאול נגמר הכסף, וחזר שוב להורים. בדירה הזעירה נהיה צפוף במיוחד, ואין מה לעשות.
מיטה מתקפלת במטבח וזה “להיות בן אדם”. בסוף, מתברר, שההימור של ההורים היה על הסוס הלא נכון מה שנקרא, “פישלו”.
מה דעתכם? כתבו בתגובות, תעשו לייק אם התחברתם לסיפור.
