תשמעי, אני חייבת לספר לך משהו שפשוט לא יוצходит мне מהראש. זה קרה לתמיר ובתו הקטנה, נטע, בסתיו ההוא, כשכל גן העצמאות בתל אביב היה מכוסה בעלים זהובים. תמיר דחף את כיסא הגלגלים של נטע לאט בשביל המרכזי, ממשיך לנסות למרות שהלב כבד והעיניים עייפות מכל הטיסות והתקוות שחלפו באוויר רופאים מכל רחבי ישראל, אפילו באירופה, כולם אמרו את אותו הדבר: “תשלים עם זה, אין מה לעשות”.
ופתאום, פתאום באמצע השביל, עמד מולם נער, די מיוחד, עם עיניים שחורות עמוקות וקצת שיער פרוע. קוראים לו נמרוד. הוא לבש קפוצ’ון פשוט והחזיק בחוזקה חליל עץ. תמיר ניסה לעקוף אותו.
“סליחה, אחי, תן לנו לעבור, חוזרים הביתה,” אמר בתקיפות, בקול שכבר לא נשארה בו כמעט סבלנות.
אבל נמרוד לא זז. עיניו לא נעצו בתמיר, אלא פגשו ישר את מבטה של נטע, כאילו הוא רואה לה לתוך הלב.
“יש מוזיקה בנשמה שלה. הרבה יותר חזקה מכל תרופה,” אמר בשקט, בחיוך קטן, כזה שמבין.
לפני שתמיר הספיק להגיב או להביע כעס, נמרוד שם את החליל על השפתיים וניגן צליל בודד חד, נקי, ברור ברמה שגרמה לכל הגוף שלי להצטמרר רק מלשמוע את זה בסיפור.
ותוך רגע, רגליה של נטע רעדו מתחת לשמיכה.
היא פערה עיניים, “אבא, אני מרגישה חום… ברגליים!”
היא התחילה לבכות, חנוקה מרוב התרגשות.
תמיר, זה ששנים כבר לא הרשה לעצמו לחלום, ראה את בתו הקטנה מתחילה לקום מהכיסא, נתמכת בידיים. הוא לא נשם. פחד להפר את הרגע.
ואז, כשהיא הצליחה בקושי לעשות צעד ראשון, תמיר הסתובב רצה להודות לאותו נס שנקרא נמרוד, או להבין מה קרה פה אבל הנער כבר התרחק בצעדים איטיים, נבלע אל בין העצים, אל השמש שיורדת על תל אביב.
“תעצור! מי אתה?!” צעק אחריו, אך קיבל רק את רחש העלים כתשובה.
נטע עשתה עוד שני צעדים, ואז נפלה לחיבוק של אבא שלה. שניהם בכו, פשוט נשברים משמחה, מהפתעה, מהמון אהבה.
מאז עבר כבר חצי שנה. נטע לא רק הולכת היא רוקדת. הרופאים דיברו על שיקום ספונטני, על נס רפואי, אבל תמיר יודע את האמת. לפעמים, העולם לא צריך מרפאות בהמון שקלים חדשים, ולא סכינים ולא תרופות, אלא רק תו אחד.
לפעמים, רק מישהו שמקשיב באמת למוזיקה שלך.
תמיד כשעולה לו געגוע, תמיר חוזר לגן העצמאות, עם חליל עץ קטן שלקח מאופירה, דודה של אשתו, מחפש אולי שוב יפגוש את נמרוד ויוכל להגיד תודה.
אבל הוא לא חזר. יש שמועות שרואים אותו עכשיו ליד שערי מחלקת הילדים באיכילוב…
אבל זאת כבר סיפור ליום אחר.
