יומן אישי יום בחיים
המשרד רחש בשיחות הרגילות שלו. נכנסה המנהלת עם בחורה שקטה עם שיער בהיר ועיניים ירוקות.
“תקשיבו בנות, זו עינת, היא מחליפה את קוסטה שעבר לתפקיד בכיר במחלקה אחרת. אני בטוחה שתסתדרו.” אמרה מרים פרידמן ויצאה במהירות.
עינת התיישבה ליד השולחן של קוסטה. הוציאה כוס תה עם עיטורים יפהפיים ומסגרת קטנה עם תמונה של גבר. מייד נכנסה לעבודה, כאילו עבדה פה כבר שנים.
נשמע זמזום ההפסקה וכולן, חוץ מירב, יצאו לארוחת צהריים משותפת. הסקרנות כמעט הרגה את מירב מי זה הגבר המרשים בתמונה של עינת? זמר? עיתונאי?
היא צילמה במהירות עם הטלפון ויצאה לאכול. כולן ישבו יחד, מקשיבות בסקרנות לסיפור של עינת:
“אני ויובל הכרנו לפני שלוש שנים במצב הכי לא הגיוני שיש לא תאמינו.”
“ספרי, ספרי!” ביקשו הבנות.
הזיכרון החזיר אותה לאותו יום במשרד גדול לביטחון בתל אביב. כנראה שמישהו שם הלוגיסטיקה בלבל הזמנה, ונשלחה דווקא היא לתקן את המצב אצל חברה של יובל, זה שלימים הפך לבעלה.
תמיד חשבו שהיא סתם רגילה, אפילו אפורה, בלי טיפת איפור. אבל כשהמשא ומתן התחיל, היא ידעה לנהל הכול. עינת הייתה מקצועית, דיברה בשקט וממוקדת, ובעדינות כמעט מכשפת הייתה משיגה את מטרותיה.
המנהל ידע מה היא שווה ושלח דווקא אותה. במשרד הקבלה נאמר לה: “תעלה לקומה 4, משרד 12 יובל כהן מחכה.”
היא דפקה קלות, הציגה את עצמה:
“עינת. שלחנו משלוח שגוי, אני כאן לסדר.”
והתחילה להסביר בשקט ובבהירות. יובל הביט בה ולא האמין שמישהי כזאת רגילה מצליחה לנהל שיחה ככה.
“אבל זו היא,” חשב, “כשחשבתי על האישה המושלמת זו הייתה בדיוק הדמות שראיתי בחלום.”
שערה הג’ינג’י קיפץ קצת וענייה הישרו אליו.
היא כבר חיכתה לקרב אבל לפתע הוא חייך בחום, “אל תדאגי, לא נגיש תלונה. רק תדאגי שזה לא יקרה שוב.”
היא נאנחה ביציאה, לא ידעה שהיא פוגשת כך את אהבת חייה.
יומיים אחר כך, הוא הופיע בכניסה לבניין. היא יצאה אחרונה, והוא נופף לשלום:
“עינת! דיברנו השבוע אני יובל. יש לי שני כרטיסים להצגה בקאמרי הערב. האמא שלי חולה, אולי תצטרפי, במקום לשבת לבד?”
לרגע ראתה את התחבולה, אבל חייכה בנימוס:
“אפשר. מתי זה מתחיל?”
“תוך שעתיים. אם צריך להתארגן, אפשר לעצור אצלך.”
היא הסכימה, והוא המתין מתחת לבית.
כשהיא ירדה, ראה אישה אחרת: שמלה שחורה, עקבים מתאימים, איפור עדין וביטחון אחר. הוא כמעט לא זיהה אותה.
הם ישבו קהל ליד קהל, והוא קלט עד כמה היא מבינה בתיאטרון. אחרי ההצגה, הוא הזמין אותה למסעדה, אבל עינת סירבה בעדינות: “מחר יש לי פגישה חשובה, אז אלך הביתה.”
הוא לקח אותה הביתה, ובסוף השבוע כבר חיכה לה שוב, והם יצאו לטייל.
כעבור חודשיים הציע לה להכיר את אמו.
“אמא רוצה להכיר אותך, לא אכפת לך?”
“תמיד רציתי להכיר אותה,” ענתה בנימוס.
הקבלה הייתה חמה שתינו תה עם ריבת תפוחים, אכלנו עוגות משמש ועוגיות. השיחה זרמה; עינת שיתפה בסיפורים על סבתא שלה שהכינה ריבה מתפוחים קטנים, סיפרה על אבא שנפטר בניסיון צבאי, ועל אמא מורה להיסטוריה בגימנסיה.
בסוף הערב יובל הסיע אותה הביתה.
“אמא התרשמה ממך. ממש שמחתי,” חייך.
כך זה התגלגל למפגשים כמעט יומיים, ותוך שנה חתונה מפוארת בצפון.
עינת השתתקה. כל הבנות הביטו בה בהערכה, מנסות שלא להחמיץ פנים, אבל מירב לא יכלה להבין מה הוא מצא דווקא באחת כל-כך פשוטה?
ומה איתה? היא הרי גבוה־רגליים, תמיד משקיעה בהופעה, אבל תמיד נופלת על גברים נשואים או כאלה שרק רוצים את מהיר.
הסתיימה ההפסקה, וכל הבנות חזרו לעבוד, בזמן שמירב לחשה לסיון:
“תראי זה בעלה. את מאמינה לה? אני לא. אולי היא ממציאה הכול. בחור כזה?..”
בערב, בעמקי החניון, חיכתה מכונית נאה. יובל יצא, חייך אל עינת והניף לה את ידו. זו הייתה התמונה מהמסגרת!
ממש לא ייאמן, חשבה מירב, למה לא אני? הרי אני הרבה יותר יפה
כולן עמדו ובחנו את הזוג באלם, כל אחת עם המחשבות שלה.
הרבה פעמים, כשרואים זוג כזה, עולה השאלה: מה הוא מצא בה? כנראה בדיוק את מה שחיפש. לא כל הגברים מתאהבים ביופי, לפעמים הם מחפשים לב טוב, רגישות, ותחושה שהם מצאו בית. כנראה צריך לשאול אותם.
