סבתא לשעה
“איתן, תסלח לי, בבקשה, אבל אני צריכה היום לצאת מוקדם. אתה מרשה? הבת שלי חולה.”
נועה הניחה על שולחן המנהל את המסמכים המוכנים ואת רשימת הפגישות למחר. השעה הייתה רק ארבע, אבל מהגן כבר התקשרו פעמיים והיא העדיפה לבקש רשות ולא להיעלם. את העבודה בחברת הבנייה קיבלה רק לאחרונה, ממש בדרך נסבלי ניסיון כמזכירה, ובטח שלא עם הנתונים “הנדרשים” שצוינו במודעה. כשהביטה במראה לפני הראיון, רק נאנחה.
“בסעיף הזה כנראה לא עמדתי…”
הסריג הישן ששמרה עליו כל השנים עדיין החזיק מעמד, אבל החצאית כבר לא הייתה להיט. אמא שלה תפרה אותה פעם, בד שנבחר בקפידה, עבודה איטית על מכונת תפירה ישנה. “לא תהיה פחות טובה מקנויה.”
“אמא, זו עבודת יד, בטח!” נועה האדירה אותה, למרות שהבינה שאמא צריכה לשמוע את זה.
כסף לבגדים יפים לא היה בבית. נועה עוד זוכרת ימים כשאבא היה בחיים, והחיים היו יותר קלים. מאז שנפטרהכול השתנה. ממשכורת אחות בבית חולים אמא בקושי סחבה. רק כשסבתא חלתההקשיים החמירו. לאמא, רבקה, לא היו יחסים קרובים עם חמותה:
“רבקה, אין לך מושג מהי משפחתיות! אבל עכשיו את איתנו, אז תתרגלימשפחה עוזרת אחד לשני.”
אז עוד לא הבינה נועה את משמעויות הרטוריקה של הסבתא ההיא. לימים התברר להזו הייתה דרך חד־צדדית בלבד. אמא טיפלה בסבתא, נתנה כמעט את כל המשכורת, והסבתא, גאה ומרוחקת, רק קיבלה ולא טרחה להחזיר ולו בלהיות נדיבה. שוב ושוב זרקו על רבקה רק טענות והערות.
“אמא, למה את שותקת? למה את לא עונה לה?” נועה, שהייתה כבר גדולה מספיק להבין, לא הצליחה להבין את שתיקת אמא. רבקה בדרך כלל ניסתה להגן עליה מהמפגשים, אבל לפעמים לא הייתה לה ברירה.
“כי אני יודעת שהיא לא צודקת, נועה. וגםהיא בודדה מאוד. אין מי שישאר לה. עם אחותה הסתדרה, האחיינים לא רוצים לשמוע ממנה. ולאבא שלך הבטחתילא לנטוש אותה. ואיך אפשר להפר הבטחה כזו?”
נועה רתחה על חוסר ההגינות, ניסתה לדבר, אבל רבקה הייתה עוצרת אותה בעדינות.
“למה? אל תכניסי את עצמך לחושך הזה, נועה. את לא צריכה להיות כמוה. מה ששייך לסבתא, שייך רק לה. זה אף פעם לא היה שלנו, וגם לא יהיה.”
רק אחרי פטירת הסבתא, הבינה באמת. המעטפה עם הצוואה הייתה במגירה. אחרי שקראה, התברר שהכל נמסר לאחיינים. את מכתבה האחרון של הסבתא, רבקה לא שיתפה עם בתה.
“ככה זה, נועה. היא השאירה לאחיינים כי הם משפחה. מספיק, אין מה לשאול. תשאירי את הבוץ הזה מאחורייך.”
נועה ניסתה פעם לשבור שתיקה.
“היא בכלל לא חשבה שאני נכדה שלה?”
“לא. היא רק אמרה שאת דומה לי מדי, שאין בך כלום מאבא שלך. ‘דם זר.’ אבל את, נועה, דומה לאבא שלך גם באופי, לא רק במראה. מספיק עם זה, קחי רק את הדברים הטובים מהמשפחה, ותשכחי מהרע.”
נועה קיבלה את זה, לא לגמרי הבינה, אבל פעלה לפי זה.
החיים המשיכו. בית ספר, אוניברסיטה. החצאית שאמא תפרה הלכה איתה לכל מקוםלבחינות, להרצאות, לעבודה הראשונה. זו הייתה “חצית המזל”, לבשה אותה גם לראיון ההוא בחברהלא כי רצתה, פשוט כי לא נשארו אופציות. לא תלך בג’ינס, נכון?
בלשכת משאבי אנוש שמעה צחקוקים, זקפה גבנזכרת במה שאמרה אמא:
“בלי ניסיון, עם ילדה קטנה? איפה עבדת?” שאלו.
“הרציתי באוניברסיטה.”
“ומה גרם לך לרצות לעזוב?”
“רוצה לנסות משהו חדש.”
פחדה, אבל להפתעתה לא קיבלה סירוב. המנהלת הציעה לה עבודה תקופתית, וכשהדלת נסגרה, שמעה מישהי לוחשת:
“עדנה, מה פתאום? למנהל תתאים?”
“הוא אוהב חכמות. תתני לה צ’אנס, היא תיתן פייט.”
המנהל, איתן, קלט את אופייה מהר:
“אף פעם לא ראיתי אישה שמתחילה מהוראות הפעלה של מכונת קפה… בדרך כלל ישר לוחצים! אנחנו נסתדר.”
עבודותיה לא היו קשות מדי, אבל לאט לאט הוא למד להעריך את זיכרון הברזל שלה, את היכולת שלה לסדר לו לוחות זמנים חלומיים, לאתר אנשים ולפתור בעיות. רק עניין הבת החולה הפריע לו:
“נועה, אני מבין, אבל זה כבר נהיה הרגל. בקרוב אשאר בלי מזכירה…”
“כואב הראש? לתת אקמול?” חייכה.
“אל תדאגי, לכי. ילד זה ילד. אבל אולי תשקלי עזרה? אין סבתא, מטפלת, אולי דודה?”
“אין ליאמא נפטרה, אבא גם…”
“אז אולי מטפלת?”
“אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו, אמצא פתרון, אתה צודק.”
נועה יצאה מהמשרד, עייפה ובעיקר לבד. בגן הבת המתינה עם חום, והבית חיכה לה עם כל המשימות. שוב אותה שאלהאיך זה שאני כל הזמן לבד?
אם יש תשובההיא כבר שמעה אותה פעם:
לא לכולנו מזדמנים רק אנשים טובים, אולי רק פעמיים-שלוש בחיים, ואם כברצריך לא לפספס אותם.
“אבל לפעמים אין בכלל?”
“זה לא קורה. תראי, את מתמטיקאיתמה הסיכוי שלא תיתקלי באדם אחד טוב? אין כזה דבר!” אמא צחקה, “לא כולם רעיםחלק גדול פשוט דואג רק לעצמו. והם לא באמת רעים, זה פשוט האופי. ואני מקווה, שתפגשי כאלה שטוב לטובתם לזכור.”
ואז, נועה כבר ידעה שטעתה בבחירת אבא של רוני. בחור מבריק ומלא חזון, אבל החיים שלו תוכננו בלעדיה. כשהציעו לו משרה באוניברסיטה אמריקאית, לא התעכבגם כשהציע לה נישואין שבוע לפני:
“נחכה כמה שנים… לא בעיה.”
“אבל אני כבר בהיריון…”
היא ראתה איך פניו משתנים. הסוף הגיע.
“עכשיו? אולי אפשר לדחות?”
“אי אפשר. אבל אל תדאגאני אתמודד. בהצלחה.”
מאז לא נפגשו שוב.
רוני נולדה חודש אחרי שאמא שלה נפטרה מדום לב, בבית החולים, מוקפת קולגות רופאים שלא הצליחו לעזור. נועה פרדה, בלי דמעות:
“עוד לא. אחרי הלידה, אולי.”
אבל זמן לא היה. רוני נולדה חלשה, לא היה זמן להתאבל. הכול נעשה על אוטומט־כביסה, קניות, בישול, טיולים, טיפול. היא עזבה את האוניברסיטה; לא יכלה לשאת את הלחישות מאחוריה.
“סליחה, אמא, אני יותר מדי רגישה. אבל לא הצלחתי….”
כשהגיעה העת, רוני נכנסה לגן. השנה הראשונה הייתה קשהחולה כל הזמן. נועה הפסיקה לשלוח קורות חיים, והחלה לעבוד בסתר כעוזרת ניקיון במספרה שכונתית. כל לילה קרצפה רצפה וחלמה שאולי יום אחד תוכל לנסות שוב משהו אחר.
המחשבות האלה ליוו אותה בדרך לגן. כשחזרה עם רוני נכנסה לבית וכמעט פרצה בבכי:
“אמא, איך את חסרה…”
אבל רוני, שישבה על השטיח עם נזלת, החזירה אותה למציאות. אחרי שתיית תה של ערב, כשהקטנה נרדמה, נועה גלשה לאתרי פרסום דרושים מטפלות. ואז, דפיקה חלשה בדלת.
“דינה, שלום!” בשכנות הקרובה התגוררה דינה, אלמנה מבוגרת, שתמיד רק שלום-שלום.
“שלום, נועה. אפשר להיכנס?”
“בטח, נכנסי…”
דינה, טקטית, הסירה נעליים, ביקשה שאפשר למטבח “שלא להעיר את הילדה”.
“את מחפשת סבתא לשעה?”
“מה?” נועה הופתעה.
“סבתא לשעה, שתסתכל על רוני כשאת צריכה עזרה. זה מה שאת מחפשת?”
“מאוד מחפשת. רק איפה מוצאים כזו?”
“לא צריך לאתר רחוק… הנה אני כאן. רוצה אותי כמטפלת?”
ההצעה באה בדיוק בזמןbut לא הכירה את דינה מספיק. “סליחה, אבל איך ידעת?”
“פגשתי את כרמית מהבניין והיא סיפרה לי.”
“דינה, זה לא אישי, אבל…”
“שאלי חופשי, מגיע לך. רוצה לספר? אשמח. אולי תבחרי, אולי לא.”
נשפך תה, הוגשו עוגיות, ודינה סיפרה:
“נולדתי כאן, בחדרה. אמא ואבא עבדו במפעל. התחתנתי עם דבגידלנו שני בנים, שלחנו לאוניברסיטה, הכל לבד. דב נפטר מוקדם. הילדים לחו״ל, עכשיו גם הנכדים בקושי מתקשרים. ארבעה נכדים אבל אף אחד כבר לא צריך אותי. אצל כלותי האמהות ליד. אני רואה ילדים בחצר, מתגעגעת. כרמית הציעה לנסות, אולי win-win. צריך סבתא? אני כאן, לא מחיר בשמים. תחשבי ותעני לי מחר.”
בלילה נועה לא ישנה. מה אמא הייתה אומרת? אולי זה מנחית טוב. בסוף, בבוקר התקשרה:
“דינה, מסכימה.”
כך התחיל ה”שותפות” שלהן, כמו שדינה קראה לזה.
“אנחנו שותפות, את עובדת ואני עובדת, לשתינו טוב.”
“והילדים שלך עוזרים?”
“עוזרים, אבל אני לא צריכה כלום. ברוך ה׳בריאות יש לי, אשאיר להם אם יידרש.”
בהתחלה נועה פחדה, אבל רוני התאהבה בדינה מהיום הראשון.
“כואב לך, מתוקה? נכין תה עם נענע ונספר סיפור…”
“אין לי נענע, דינה…”
“אני הבאתי! את תדאגי לעבודה, אנחנו נסתדר.”
בחודשים שאחרי, רוני למדה לקרוא, לשחק שש־בש ושח-מט, התחילה חוגיםדברים שלבד לא הייתה יכולה להרשות לעצמהודינה לקחה אותה.
“לא האמנתי, אין לי זמן לזה אפילו,” הודתה נועה לחברה שלה, כרמית. “אם רוני תגדל, אני משאילה לך את דינה.”
עם הזמן רוני גדלה, עברה לבית ספר ודינה עזרה הרבה פחות, אבל שתיהן לא יכלו לדמיין חיים אחת בלי השנייה.
“נועה, יש לך מיצוי נמוך מדי. את חייבת להתפתח,” אמר המנהל איתן. “את מתמטיקאית, את יכולה יותר. בואי נשלח אותך לקורס ונראה…”
התפקיד החדש העלה את המשכורת, הביא אופק ונועה הרגישה איך היא מתחילה סוף סוף לנשום.
“תודה, דינה, תודה על הכול,” חיבקה אותה.
אבל אז, יום אחד, דינה נעלמה. נועה נכנסה ללחץ.
“כרמית, לאן היא נעלמה? לא עונה בטלפון, לא השאירה הודעה!”
“בדקת בבתי חולים?”
“כבר הספקתי. המשטרה לא מוכנה לפתוח תיק… אני לא בת משפחה…”
“הילדים?”
“אין תשובה. לא יגיעו. כואב הלב…”
נועה החלה לעבור בין מחלקות בתי חוליםעד שמצאה.
“הגיעה עם אמנזיה. שבוע בלי תעודת זהות.”
“כאן הבת שלה,” קצרה נועה תשובה לרופא.
אחרי טיפול, עברה דינה למחלקה חדשה, נועה החזיקה לה יד.
“את מזהה אותי?”
“מי את?”
“נועה. לא נורא, תזכרי הכל. עכשיו ננוח.”
התקשרה לילדיה של דינהוהם לא הגיעו.
“נו טוב, נסתדר,” אמרה בעקשנות.
דינה שוחררה. בבית, נועה אמרה לבתה:
“רוני, דינה לא זוכרת. תמשיכי לקרוא לה ‘סבתא דינה’, תשמרי עליה.”
“רוני, עכשיו תורך לעזור לה,” יעצה נועה.
רוני התחילה לדאוג לדינהחיממה אוכל, הזמינה לשבת לשחק שש־בש.
אחרי חצי שנה, הגיע הבן של דינה.
נועה חזרה מהעבודה ביום ההולדת של רוני, עם עוגה. בכניסה בלט גבר גבוה.
“את נועה?”
“כן.”
“אני, נדב, הבן של דינה.”
“שלום… אתה רוצה לראות את אמא?” שאלה, ושמעה תירוצים של שנים”לא הכרנו שזה יקרה ככה…”
אל תמדוד אותנו לפי עצמך, אמרה בנוקשות. “אני לא רוצה ממנה כלום. היא פשוט עזרה לי, ואתה מוזמן לבוא. אבל אותהאני לא אעזוב, אל תבקש בכלל.”
“למה?”
“מי שבא בזמן זה מה שחשוב. עכשיו, אל תצפה שתזהה אותך.”
פנה להיכנס, עזב בעיניים מושפלות.
רוני פתחה את הדלת.
“איזה עוגה, אמא!”
“יום הולדת שמח, חמודה!” נועה חיבקה אותה, “הכירי, זה נדבהבן של סבתא דינה.”
“מי?” רוני כמעט שמטה את העוגה.
“שקט, אל תשכחי מה שהרופא אמר.”
“לא להתרגש?”
“נכון. תעבירי עוגה למטבח, אני בעקבותייך.”
דינה לא זיהתה את נדב. גם הוא, למראה אמאו השברירית, התקשה להסתיר דמעות. “היא תכיר אותנו שוב?”
“לא ידוע. אבל היא רגועה איתנו. חשוב שישאר כך. תהיו בקשר, היא תמיד שמחה כשיש מי שמבקר.”
דמעותיו היו שקטות. נועה ליוותה אותו החוצהלא בטוחה אם אי־פעם ישוב. אבל אצלןהכול בסדר, ללמוד להסתפק במה שיש.
“רוני, שימי קומקום! חוגגים!”
“אמא, את חושבת שסבתא דינה תוכל לאכול עוגה?”
“עוד איך! חייבים. היא צריכה, כמו שאמרה פעם: ‘להמתיק את החיים.’ וזה נכון! וכולנו צריכים.”
ואולי זהו שיעור החיים החשוב מכולמשפחה לא תמיד ביולוגית, לפעמים אלו האנשים שפשוט נמצאים ברגע הנכון, בנתינה, באהבה וביד המושטת. החיים יביאו אותנו לעיתים לבדידותאבל עם לב פתוח, אפשר למצוא סבתא לשעה, יד לחיים שלמים.
