כשראו ההורים את סמיון מצייר שוב איש עכביש במחברת במקום לפתור את התרגיל, הם הבינו שבעתיד רק החתול במשפחה יחיה ברווחה ובחוסר דאגות.

כשהוריו של ניר הביטו עליו בעודו מצייר בתיקון שלו עוד ספיידרמן במקום לפתור בעיית חשבון, הם הבינו שבמשפחה הזו עתיד בטוח ושקט מחכה רק לחתול.
עשרות מורים פרטיים לא הצליחו להחדיר בניר אהבה למקצועות הריאליים. להיפך, עם כל מורה נוסף ניר הלך והעמיק בפילוסופיה. העולם מסביב הבל הבלים, היה גורס הילד, והאושר האמיתי טמון בבטלה, באקלרים שוקולדיים ובסרטים מצויירים בנייד.
כשכמעט התייאשו, האבא נתקל באינטרנט במודעה מוזרה: “נמכר משקולת ואקנה אהבה למתמטיקה וגוף נכון לילדים, קרובים, חברים ושכנים. שיטה ייחודית. עיסוק במתמטיקה, היסטוריה, עברית, אנגלית, שרירי רגליים, כתפיים, ספרות, חזה. אילן”.
הייאוש גבר על החשדנות. אבא חייג את המספר, ואחרי שני צלצולים נשמע מהצד השני קול מתנשף וכבד.
מדבר. מעבר לקו שמעו את נקישות הברזל הקצובות.
שלום, מתקשר בקשר למודעה.
משקולת כבר נמכרה, אילן קטע אותו כמעט וסגר את השיחה.
לא, לא, אני רוצה שתלמד את הבן שלי מתמטיקה, עברית, ספרות.
גיל, משקל, כישורים.
הקיצור של אילן הפחיד ועירער בו זמנית. צליל הברזל התחלף לשריקת חבל קפיצה. לאבא היה נדמה לרגע שגם ריח של זיעה הגיע מהטלפון.
תשע, עשרים וחמישה קילו, כמעט יודע לחבר בעמודה ו…
כמה שכיבות שמיכה?
מה?
שכיבות שמיכה, מתח, כמה?
לא ממש יודע, אולי חמש.
מבדיל בין תחילית לסיומת?
אממ… נראה לי, אולי אשאל את אשתי.
אילו כלים יש בבית?
כלים?
מחוגה, מד זווית, גומיית התנגדות, משקולות?
אה, יש סרגל עץ.
הבנתי. שלח כתובת, אגיע תוך שעה, אמר אילן, ואז צעק: תרווח רגליים, גב ישר! זה לא אליכם, שיעור היסטוריה, סגר השיחה.
האבא עמד עוד רגע בפישוק וגב זקוף, כמו מיתר, ואז הלך לניר.
כששמע על המורה הפרטי החדש, ניר הגיב כרגיל הגביר את הווליום בטלוויזיה וביקש תה עם סנדוויץ’. הילד היה אדיש לכל ניסיונות החינוך.
נשמעה דפיקה. אמא של ניר הביטה בעינית וראתה חזה שגרם לה לקצת קנאה.
שלום, נכנסה לחדר כניסה גוש שרירים ענק עם גופיית ספורט וריח שמפו קוקוס. שמו אילן. איפה האלוף שלכם?
אאאא… אמא גמגמה. אולי בא אותו בעל האופל לך, שהבטחת בפתק להעביר לו שיעור אופטיקה.
סליחה נשמע מהסלון, הייתה אי הבנה, אני… הייתי אופטומטריסט…
קוראים לי אילן בן-דוד, עכשיו אני מורה פרטי בעבר.
אה, זה אתה, יצא מהחדר איתן. קח את התיק שלך.
אילן מסר את תיק ההוקי, וברגע שהיד עזבה התיק ריסק את איתן לרצפה. החתול שסבב שם ברח במהירות מסחררת לשני חדרים ולדלת נעולה.
מה יש לכם שם כל כך כבד? נשף האבא, גורר את התיק לחדר של ניר.
חומרי לימוד. יסודי ומקצועות מעשיים.
ניר התמוסס לספה וצפה בנייד, כשהדלת נפתחה זה הסיח את דעתו.
למשוך! למשוך! צעק האבא, אבל היה מאוחר. אילן נכנס, סקר את הקירות.
יש מקדחה?
למה?
לאימון העברית, שלף אילן מתח מהתיק, בובת איגרוף וחבל.
אשאל את השכן, גמגם האבא ועזב את החדר.
תכיר את ניר, קרא לאילן, הרים את הבן מהספה בגובה הברך של אילן. זה המורה החדש.
איך יש לך כאלה שרירים? שאל ניר במקום שלום.
חיברתי בעמודה, אמר אילן, כשמניח עוד משקולות זו על זו.
תעבדו, האבא יצא מהחדר רץ החוצה.
אתה יותר חזק מספיידרמן?
ספיידרמן עושה חזה מתיים קילו?
ניר לא הבין, אבל חש שכנראה לא.
אני לא אוהב שיעורים, ניר קבע עובדה.
שיעורים זה לחלשים. אנחנו נעבוד על בטן.
אילן שכב על הרצפה והתחיל תרגילים. ניר חיכה שיתעייף, אבל אילן רק שינה קצב, הוסיף משקולות ועבר לידיים, גומיית התנגדות, שכיבות שמיכה.
זוכר הכול? רוצה להיות חזק? או כמו הגיבור שלך, תקוע ברשת כל החיים?
ניר הניד בראש לשלילה.
יופי! עכשיו שלוש פעמים על כל תרגיל: ארבעים וחמש פחות שלושים ותשע.
כמה זה?
תגיד לי אתה.
אין מקדחה, רק דרמל, פרץ לחדר האבא. כשראה את ניר מתאמן, קפא. אחזור אח”כ, יצא על קצות האצבעות והצמיד את הדלת.
***
למחרת, בשש בבוקר, טלפון. אבא פוקח עיניים בקושי. כשהוא רואה את הקרחת של אילן בדלת, המילים הגסות עפות לו מהראש. נדמה שאילן תפח בלילה: אפילו השקיות מתחת לעיניים נראות כמו שרירי ידיים.
יש לנו שיעור היסטוריה וגיאוגרפיה, בגדי ספורט, נעלי ספורט, גופיה, מכנסיים קצרים. היום ריצה למרחקים ארוכים נכיר את תל אביב והעבר שלה.
הוא רק בכיתה ג’, אין לו מקצועות כאלה, פיהק האבא.
כלול גם שירים. אתה מצטרף?
לא תודה, הייתי תלמיד טוב.
באיזו שנה ניסוגו המונגולים מתחום ישראל?
אה… אני חייב להעיר את הילד, התחמק איתן וניגש לניר.
חזר אחרי רגע:
הוא לא מתעורר.
תלביש אותו, יתעורר בדרך, ענה אילן.
***
פעמיים-שלוש בשבוע אילן היה מגיע, ומתחילים:
שני: חזה-יד אחורית-כתפיים-מתמטיקה-עברית.
רביעי: גב-יד קדמית-ספרות-אנגלית.
שישי: רגליים-גיאוגרפיה-היסטוריה.
אחרי שלושה שבועות ניר מתייצב למטבח בלי חולצה, והאבא, ראה את הקוביות, מיד הסתיר את הכרס מאחורי הקומקום. ניר התחזק, התיישר, ואפילו החל להעיר להוריו על חוסר פעילותם.
איתן, זה לא נראה לי, אמרה האם בארוחת ערב. אתה יודע מה ניר ביקש ליום הולדת?
אקסבוקס, כמו שביקש ממני.
לא, מתקן טיפוס ומיקסר לשייקים. אני חוששת שאילן בכלל לא מורה פרטי. סתם מאמן ספורט, יהרוס אותו.
חשבתי שהם עושים מתמטיקה.
ראית פעם חוברת ביד של שום אחד מהם?
טבלת קלוריות.
זהו. כולם עובדי שרירים…
ומה רע בחזק? עדיף מתמטיקן חלש?
עדיף נורמלי! די, מספיק עם אילן הזה.
צלצל הטלפון.
המחנכת, אמרה האם וענתה.
שלום? מה קרה? כן, אגיע.
נו?
ניר היה במריבה. אמרתי לך!
אני בא איתך.
***
הגיעו מהר לבית הספר, נכנסו מיד למנהלת.
ילד בכיתה ג’, וכבר מזעיקים אותנו, רטן האבא.
החדר היה מלא: הורים, תלמידים, יועצת, מחנכת. בלגאן מטורף.
כאן זה לא חדר כושר אלא מוסד חינוכי, נתנה אמא אחת לאבא בראש.
מישהו יסביר מה קרה?
המחנכת דיברה:
ניר יזם תחרות “סולם” בהפסקה וחילק ציונים בשיטה של חילוק שברים.
מה זה?
מתח עושים סולם על המתקן והעמסה.
שקט! שאר התלמידים לא הסכימו, הוא איים.
אבל הם התחילו. רצו להרביץ לי כי תיקנתי אותם שדיברו לא יפה.
איך תיקנת?
הסברתי להם איך להטות את “מולחן” ו”מתחכם”… הם תקפו, אולצתי להגיב. אילן בן-דוד אומר: “יש לך הרבה אנרגיה? אז תעשה מתח”, ו”אין להרביץ, לימדו אותם שברים”.
אמר שאם נעז שוב, נוציא שורש! בכה ילד.
בריון כזה לא צריך להיות פה! צרחה אמא.
רגע, התעשת האבא, אז לא הייתה מכות?
הנפגעים סימנו לא.
בני ענה באגרוף?
לא, רק רץ וספרות.
גם אילץ ללמוד בעל פה טשרניחובסקי!
הנה, אמרת שיהיה בור, הפנה איתן לאשתו, והיא הנהנה.
אני רוצה להתנצל, אמרה פתאום המנהלת.
שיתנצל! לחצו הורים.
לא לכם, אלא להורים של ניר. הילד שלכם מדהים. אבל… ניאלץ להעביר אותו לכיתה ד’.
זהו, צדק!
אני מעבירה אותו כי ברור שהוא לפני כולם.
במבוכה, כל הנוכחים מתפנים לאט.
אילן, תשמע, מעבירים אותנו לכיתה ד’, יתוספו מקצועות, התקשר האבא.
***
שבוע אחרי, ניר כבר בכיתה ד’. עוד שבועיים נוסע לתחרות קרוספיט. חודש לאחר-מכן מתכונן לאולימפיאדת ספרות ראשונה.
ואז מתחילים לפנות להורים של ניר הורים אחרים רוצים גם את המספר של אילן.
כך נפתחת חוג משולב חדש, ממנו מוציאים לא על הישגים בספורט אלא על ציונים חלשים בלימודים.