מסתכלים על נועם שמקשט במחברת עוד ספיידרמן במקום לפתור תרגיל, היה ברור להורים שעתיד קליל ושבע מחכה בבית רק לחתול שלהם, מושי. עשרות מורים פרטיים כבר ניסו לשכנע את הילד לאהוב מקצועות ריאליים לשווא. עם כל מורה, נועם הלך והעמיק בפילוסופיה. מבחינתו, העולם הזה סתם רדיפה אחרי הבלים, ואושר אמיתי יש רק בבטלה, אקלרים שוקולד וסדרות מצוירות ביוטיוב.
כשכבר כמעט איבדו תקווה, אבא נתקל במודעה מוזרה בפייסבוק: “למכירה משקולת ולימוד מקצועות חינוך וספורט בשיטה שלי, ניסיון עם מתמטיקה, היסטוריה, עברית, אנגלית, שרירים, רגליים, כתפיים, ספרות, חזה אריאל”. הייאוש כיבה כל שיקול דעת, ואבא חייג.
אחרי שני צלצולים נשמע קול כבד ונושם בטלפון, ולצידו רחש מתכתי קצבי.
מדבר.
שלום, הרמתי בקשר למודעה.
את המשקולת כבר מכרתי, ענה אריאל וכמעט סגר.
לא, לא, אני מחפש מורה פרטי לבן שלי, מתמטיקה, עברית, ספרות…
גיל, משקל, רמת התלמיד, קטע אותו אריאל במהירות.
אבא נלחץ מהקיצור, ולתוך השפופרת כבר נשמעו קולות חבל קפיצה.
תשע, עשרים וחמש קילו, כמעט מחשב חיבור בטור לבד…
כמה שכיבות סמיכה עושה?
סליחה? בדק אבא אם שמיעתו תקינה.
שכיבות סמיכה, עליות מתח?
לא יודע, אולי חמש…
יודע להבדיל בין צורן לסיומת?
אה, אני אשאל את אמא שלו…
אילו כלים יש בבית?
מה, מברגה?
מחוגה, מד זווית, מרימי משקולות?
רק סרגל עץ…
סבבה, תשלח כתובת, אהיה אצלכם תוך שעה, אריאל קרא: ריווח ברגליים, גב ישר! אל תתרגשו, אני בשיעור היסטוריה עכשיו, ניתק.
אבא התמתח בתנוחה זקופה כמו תו, ואז הלך אל נועם.
כשהודיע שיש מורה פרטי, נועם הגביר ווליום בטלוויזיה וביקש תה עם חלה. הילד היה אדיש לכל ענייני מדע או לימוד.
צלצול בדלת אמא הציצה בעינית וראתה חזה כל כך מפוסל, שנעשתה מעט ירוקה מקנאה.
שלום, נכנסה במבואה הר שנדמה עשוי שרירים בחולצת סינגל והדיף ריח שמפו קוקוס. איפה האלוף הצעיר?
נ-נ-נראה לי זה הנהג שנתתי לו הערה בגלל המשקפיים, סיננה אמא לבעלה.
מצטער, נשמע מהסלון, אני כבר מזמן לא אופטומטריסט.
אני אריאל, מורה פרטי כאן ובהווה, הציג את עצמו.
אה, זה אתה, ויקי הושיט יד אל תיק הספורט של אריאל. כששחרר, היא כמעט התרסקה. מושי החתול ברח בשיא המהירות והסתגר בארון.
מה יש שם כבד כל כך? התנשף אבא, גורר את התיק אל חדרו של נועם.
ציוד הוראה יסודי, חטיבה והעשרה, הסביר אריאל.
נועם התמזג לו בספה, מביט במסך, עד שהדלת נפתחה.
למשוך! קרא אבא, אבל מאוחר מדי. אריאל נכנס, מתעלם מהילד, וסרק את החדר.
יש לכם מברגה?
למה?
לתרגל עברית, כמובן, וחילץ מהתיק מתח ברזל, כדור אגרוף וחבל.
אשאל את השכן… נכיר בינתיים, זה נועם. אבא הרים את הילד בקושי הגיע לברכיים של אריאל.
איך אתה כזה שרירי? שאל נועם במקום לברך.
עשיתי חשבון בטור, הרים בל משקולת ועוד אחד והניחם זה על זה.
יאללה, תתחילו, אבא יצא במהירות.
אתה חזק יותר מספיידרמן?
וספיידרמן מרים מן החזה מאתיים?
נועם לא הבין אבל ראה שהמבוגר יודע על מה הוא מדבר.
אני לא אוהב ללמוד, הכריז.
הלוזרים שיתעסקו בלמידה. אנחנו הולכים לעשות בטן.
אריאל שכב והחל להתאמן. נועם הציץ מהצד, מחכה שיתייאש, אבל אריאל המשיך, רק החליף קצב ומשקולות. כשסיים, עבר למשקוליות, מכשיר התנגדות, ולסיום עשה שכיבות סמיכה.
זוכר הכל? רוצה להיות חזק, או שתעדיף, כמו הגיבור שלך, להיתקע ברשת בין האבק?
נועם הנהן בלאו.
מצוין! יאללה, כל תרגיל שלוש פעמים ארבעים וחמש פחות שלושים ותשע.
כמה זה יוצא?
תגלה לבד.
אין לנו מברגה, אבל מצאתי מברג, פרץ אבא, ושם לב שבנו כבר דוחף את עצמו מלמטה. אחזור יותר מאוחר, לחש ויצא בריכוז.
***
למחרת ב-5:30 בבוקר, צלצל הטלפון. אב המשפחה פקח עין, והתכונן לנזוף במי שמעיר אותו, אבל כשראה את קרחתו של אריאל הבין שאין לו מספיק מילים לקלל.
אריאל נראה גדל מהלילה. אפילו השקיות מתחת לעיניים נראו כמו שרירים.
יש לנו שיעור היסטוריה וגיאוגרפיה. לבוש: נעלי ספורט, גופיה, מכנס קצר. היום מסע ריצה בשטח, עם למידה על העיר.
הילד רק בכיתה ג’, אין לו את המקצועות האלו, פיהק אבא.
נוסיף גם שירה. אתה בא איתנו?
לא, תודה, הייתי תלמיד טוב.
באיזו שנה נגמר השלטון הממלוכי בארץ?
אהממ, תכול לעזור בבוקר, התחמק אבא והעיר את נועם.
כשחזר:
לא קם, לחש.
תלבישו אותו, יתעורר בדרך, הציע אריאל.
***
שלוש פעמים בשבוע אריאל הופיע בכניסה, מתחילים:
שני חזה-שרירים-כתפיים-מתמטיקה-עברית;
רביעי גב-ידיים-ספרות-אנגלית;
שישי רגליים-גיאוגרפיה-היסטוריה.
אחרי שלושה שבועות נועם נכנס למטבח בלי חולצה. לאבא בלטו העיניים והבטן כשראה שנועם שלו מתהדר בקוביות. הילד התחזק, זקף גוו, והחל לנזוף בהורים שיושבים כל היום.
ויקי, משהו בכל זה לא נותן לי שקט, אמרה אמא ערב אחד. נועם ביקש ממני ליום הולדת שלו…
ברור, אקס-בוקס, כבר שאל גם אותי.
לא, מתקני ספורט למטבח ובלנדר לשייקים! לדעתי אריאל הזה, הוא בכלל לא מורה פרטי, אולי רק מאמן שמסכן את הבריאות של הילד.
אבל נדמה לי שהם לומדים מתמטיקה.
ראית אצלם מחברת פעם?
ראיתי טבלת קלוריות.
בדיוק, כל השרירנים טיפה משונים…
מה בדיוק?
לא כל כך חכמים, הקישה ביד על השולחן. והילד שלנו יהיה כזה.
עדיף שרירן טיפש על פני חנון חלש?
אני רוצה ילד רגיל! תעצור את זה.
צלצל הטלפון:
המחנכת, הסתכלה על הצג. כן? מה הוא עשה? מגיעה מיד.
נו?
ריב בבית ספר. ידעתי! אמא צדקה.
אני בא איתך.
***
ההורים הגיעו לבית הספר במונית, והוזמנו למנהלת.
תראה מה קורה, תלמיד כיתה ג’ כבר בבית המנהלת.
החדר היה מלא הורים, ילדים, יועצת ומחנכת. הרעש הרס את חלילית המוזיקה מהשכן.
כאן לא מגרש אימונים, מוסד חינוכי כאן! תקפה אם אחת.
מה קרה בכלל?
המחנכת לקחה את רשות הדיבור:
נועם הכריח את הילדים לשחק “סולם” ולהתאמן בחשבון שבר עשרוני.
סליחה, מה הוא עשה?
עלו על מתח לפי התור, והעמיסו כל סיבוב.
ששש! הילדים לא רצו, נועם איים.
אבל הם התחילו, הרביצו לי כשהעירתי להם ששגו בלשון.
איך העיר?
הסברתי להם איך נכון להטות “נדפק” ו”מתלהב”.
הם קפצו עליי, והייתי חייב להחזיר. כמו שאריאל אומר: “אם יש לך הרבה אנרגיה תעשה עוד מתח, ואם יש אגרסיה, פתח אותה במתמטיקה ולא בריב”, נועם פלט, ראשו מושפל.
איים ש’יוציא שורש’ אם ניגש אליו שוב! בכה ילד.
הילד הזה לא צריך להיות עם שלנו! צווחה אם.
רגע, התעשת אבא, כלומר לא הייתה מכות?
ההורים הצד הנפגע הנידו בראש לשלילה.
אז הבן שלי הגיב לאלימות בלימוד ומתח?
וגם רץ איתם במגרש, לימד אותם שירה!
את רואה? לא נהיה טיפש, לחש לאשתו, והיא הנהנה.
אני דווקא רוצה להתנצל, התערבה המנהלת.
שיתנצל, התפרצה אם והצביעה על נועם.
לא אליכם, אלא להוריו. הילד שלכם תותח, חייכה אליהם המנהלת. אבל מאחר ובדקתי, אעביר אותו כיתה.
צדק!!! שמחו ההורים. וגם למאמן שלכם לא מגיע להיות כאן!
אני מעלה אותו לכיתה ד’. הוא מקדים את כולם, קבעה המנהלת.
השקט שירד הבליט קנאה ועצבנות מהצד השני. כולם פינו את הדרך בהבנה.
אריאל, יש נושא… עולים כיתה, דיווח האבא, יוצא מהמשרד.
***
כעבור שבוע, נועם עלה לכיתה ד’, ואז לתחרות קרוספיט, ובמקביל התקבל לאולימפיאדת ספרות צעירה. חודש עבר ואביו קיבל טלפון מאחד ההורים שרב עם נועם וביקש את הנייד של אריאל.
לאט לאט החלה לפעול חוג ילדים משולב ההדחה הייתה על ציונים נמוכים, לא על תוצאות בספורט.
