אסתר יקותיאלי איבדה את אחותו של בעלה. נסע שלמה, בעלה, לקיבוץ שבו התגוררה האחות כדי ללוות אותה בדרכה האחרונה. אסתר, אשתו, נשארה בבית הבריאות לא אפשרה לה לנסוע. אסתר ידעה ששלמה יחזור היום, והכינה הכול מראש. הניחה על הצלחות פירה ותבשיל קציצות. שלמה נכנס למטבח.
בדיוק הגעת לארוחת ערב, אמרה אסתר. שלמה שתק, עיניו נראו מוזרות ומכווצות כשביטו באשתו.
מה קרה? שאלה אסתר בתמיהה.
לא חזרתי לבד, אמר שלמה פתאום.
מה זאת אומרת? עם מי חזרת? שאלה בפליאה.
***
אסתר יקותיאלי נזכרת בזה כאילו היה אתמול. הנה הגיע הגיל הזה, זקנה. היא שוכבת על המיטה, מביטה בתקרה, מהרהרת על חייה, ובעיקר על השנים האחרונות.
אז עוד שלמה היה בחיים בן שישים ושתיים. אחותו, שהתגוררה בקיבוץ בעמק ישראל, הלכה לעולמה. שלמה נסע לקיבוץ לארגן את הלוויה. כשחזר
הוא הוביל ילדה דקיקה, שקטה, אל תוך הדירה:
אסתר, זאת נכדתה של אחותי. שמה נועה.
אסתר מדדה אותה במבט חמור, הביטה בשלמה בקרירות, אך בכל זאת אמרה:
תיכנסי, נועה! מיד אערוך שוב את השולחן.
אסתר ידעה שעליה להיערך לבואו של בעלה, והכול כבר היה מוכן. הניחה פירה וקציצות חמות בצלחות.
תשבי, נועה! תאכלי ניסתה אסתר לומר ברוך, תוך שהיא מלטפת קלות את שיערה של הילדה.
ילדה קטנה ישבה לאכול, והגברת הנהנה קלות לעבר שלמה ונכנסו לחדר השינה להתייעצות.
שלמה, מה כל זה? לחשה כשסגרה אחריהם את הדלת.
אסתר, תני לה לחיות אצלנו. אין לה אף אחד בעולם.
ומה עם הבת של אחותך?
אפילו לא הגיעה להיפרד מאמה. אחותי גידלה את נועה מגיל שלוש לבד עכשיו לא נותר לה איש.
שלמה, אנחנו כבר בפנסיה, הבריאות של שנינו לא משהו, הציצה לעבר הדלת. בת כמה היא?
שתיים עשרה.
והיא תזדקק לליווי עד שתהיה בת עשרים לפחות.
נקבל קצבה בשבילה. את בית האחות אמכור בעוד חצי שנה כבר סיכמתי. בית ישן, אבל משהו ייצא מזה. חוץ מזה, לנו יש מעט חסכונות. דליה ודוד יעזרו במידת הצורך, הם בכל זאת ילדינו.
גם להם מלא דאגות הילדים שלהם כבר הולכים לבית הספר, עוד כמה שנים יתחתנו… ובכן, גם להם נרצה לעזור.
נכון, אבל נועה גם כן נכדתה של אחותי.
לא נכדה שלנו הניפה ידה. יאללה, נלך, הארוחה מתקררת.
נועה הביטה בהם בפחד, כאילו הבינה שגורלה נקבע שם, ואמרה:
סבתא אסתר, בבקשה אל תשלחי אותי מפה. חוץ ממך וסבא אין לי אף אחד. אני יכולה לעזור בבית.
טוב, תישארי.
***
שנה עברה. שלמה איננו. ילדיהם הגיעו לבקר, נפרדו ומתוך דאגה, ישבו עם אמם במטבח. נועה הלכה אל השכנים, הבינה שלמבוגרים שיחה רצינית.
אמא, למה את צריכה את הילדה הזאת? שאלה דליה.
היא נכדת אחותו של שלמה, ענתה אסתר בדמעות ואין לה לאן ללכת.
שלחי אותה לפנימיה, את כבר מבוגרת. למה לך לסחוב עליה בזקנתך?
אני לגמרי לבד, אתם ממעטים לבוא, ולי הבריאות רופפת… לפחות יהיה מישהו ליד.
טוב, פסק דוד, אחיה של דליה. קשה לה לבד, שתישאר נועה אצלה.
הילדים נשארו עוד יום ונסעו. אסתר נשארה עם “הנכדה שאינה נכדה”. ילדה טובה הייתה נועה, רק בת שלוש עשרה אבל עזרה בכל כיכולתה.
לאסתר קשתה הבריאות. שוב הגיעו הילדים.
אני מרגישה חלשה, בקושי הולכת. טוב שיש את נועה איתי, לחשה להם אסתר למחרת. אני רוצה להוריש לה את הדירה.
מה את אומרת?! הזדעקה דליה. יש לך נכדים אמיתיים. עדי כבר בת ארבע עשרה, לילך בת חמש עשרה. בקרוב יתחתנו…
אבל אף אחת מהן לא חושבת לבוא לטפל בסבתא שלה.
עכשיו חופש גדול, קבעה דליה מיד. אדאג שיגיעו אליך ויישארו כאן הקיץ.
תוך שלושה ימים נכדותיה הופיעו. נועה מצאה מקלט בבית השכנים.
מרגע שהגיעו הבנות, הן חגגו עד מאוחר. כששבו הביתה, ראו שסבתא שכובה במיטה, אין אוכל מוכן. אפילו כשהביאה אותן לבקש שתיקחוה לשירותים התעבתו. אבל עשו זאת.
במהלך הלילה בקשה שתביאנה לה מים. רק לפנות בוקר נענית. שוב יצא ביניהן ויכוח מי תיקח אותה לשירותים.
בבוקר צריך היה להכין אוכל, להגיש לסבתא טוב שסבתא הצליחה לקום בעצמה למטבח.
יומיים נשארו הבנות. כשהתבקשה סבתא לעזור לה להתרחץ, נשבר להן. הן התקשרו להוריהן, ולמחרת כבר נסעו.
אסתר חזרה להישאר עם “הנכדה שאינה נכדה”. בקושי הצליחה לקום מהמיטה.
***
כך חלפה שנה נוספת.
כל הבית היה בידיה של נועה בת ה-15. הלכה לכיתה ט’. הספיקה הכול: למדה היטב, טיפלה בסבתא, שמרה על הבית. אבל בלב של אסתר היו חרדות:
״הנה, לא נכדה שלי ובכל זאת לא עוזבת אותי. דואגת לי. וגם אין לה לאן ללכת. עוד שלוש, חמש שנים חייבת לדאוג לה. אעביר את הדירה על שמה, הילדים יבינו.״
במאמץ קמה ממיטתה. לקחה את הנייד מתנה משלמה ליום הולדת שישים, שלימד אותה להפעילו. חיפשה עורך דין, התקשרה.
למחרת בא עורך הדין והעביר את הדירה על שם נועה.
אסתר התקשרה לבשר לילדיה. למחרת כבר עמדו בביתה. דירת שלושה חדרים, קומה שנייה, בשכונה מבוקשת בירושלים.
אולי עשית טעות, אמא? שאלה מיד דליה. בואי אלינו, תגורי חודש אצלנו, חודש אצל דוד, ואת הדירה נמכור.
ומה עם נועה?
נפנה אותה לפנימיה. יש לך נכדים אמיתיים, ידאגו לך.
ראיתי איך הם דאגו עם נועה רגוע לי. ולא בא לי לעבור כל חודש דירה.
אולי זה הטוב ביותר, אמר דוד. אם טוב לה ולאימא ביחד, כך יהיה.
שהו עוד מספר ימים ונסעו. נועה חזרה מיד לבית.
סבתא, למה דוד ודודה הגיעו?
באו לביקור, חייכה אסתר, שבי, אני רוצה לספר לך משהו.
סבתא, את כל כך מסתורית…
תביאי לי את התיק חום שעל השידה.
הביאה הילדה, התיישבה לידה.
הורשתי לך את הדירה. כל המסמכים כאן.
סבתא, למה? אני לא נכדה שלך.
יקירתי, את הכי קרובה אליי בעולם. רק בבקשה, אל תעזבי אותי.
מה את אומרת, סבתא? גם לי אין קרובה ויקרה ממך.
