הבן שלי לא התקשר שלושה חודשים. חשבתי שהוא עסוק בעבודה. בסוף, בלי להודיע, עליתי על אוטובוס ונסעתי אליו בעצמי. את הדלת פתחה לי אישה זרה ואמרה שהיא גרה שם כבר חצי שנה.
אם באותו היום לא הייתי עולה לקו 845 לראשון לציון, כנראה עוד הרבה זמן הייתי משלה את עצמי שטל פשוט עמוס, שאין לו זמן.
שזו העבודה, שזה הפרויקט, שככה צעירים חיים בקצב מהיר ושוכחים להתקשר לאמא. אבל עליתי. ומה שגיליתי ליד הדירה שלו, טרף את עולמי מהיסוד.
הכול התחיל כרגיל. בדרך כלל היה מתקשר ביום שישי, באמצע היום, בין הכנת החמין שלי לבין הקפה של הבוקר שלו. לפעמים שלח הודעה באמצע השבוע שואל מה עם הלחץ דם, אם הייתי אצל הרופאה, ואם נחמה מהקומה מתחת עדיין עושה רעש. דברים רגילים. מאז ששלמה נפטר, השיחות האלה היו לי כמו אוויר לנשימה. הדבר היחיד שנשאר לי להיאחז בו.
שישים ושלוש שנים חיים, ארבע שנות אלמנות, שלושים שנה בעיריית תל אביב במדור מדידות ואז פתאום פנסיה, דירה ריקה ודממה שהשתיקה בה מתמלאת רק מהשיחה השבועית הזאת.
במאי טל הפסיק להתקשר.
בהתחלה לא דאגתי. בשבוע הראשון, חשבתי ששכח. שלחתי הודעה. הוא ענה קצר: “המון עיסוקים, אתקשר”. הוא לא התקשר. שבוע שני שוב הודעה. “הכול בסדר, אמא, נדבר.” שבוע שלישי דממה. התקשרתי, לא ענה, ענה רק אחרי שעות, בתשובות יבשות, כאילו מישהו אחר שם.
חברה שלי עינת, שאיתה עשיתי פילאטיס בבית התרבות, אמרה לי ישירות:
נעמה, סע אליו. משהו לא מסתדר פה.
אולי יש לו מישהי והוא לא רוצה לספר הגנתי עליו בעיקר מול עצמי.
אז דווקא בגלל זה הוא צריך להתקשר, מה הבעיה? משכה בכתפיים.
אבל דחיתי. כי טל לא אוהב הפתעות. פעם, כששלמה עוד היה בין החיים, קפצנו אליו בלי להודיע והוא עשה כזה פרצוף, כאילו תפסנו אותו במשהו נורא, והוא פשוט לא הספיק לסדר את המטבח. הוא כזה, צריך את השקט שלו. חשבתי שאני מבינה את זה. או שרק רציתי להאמין.
באוגוסט נשברתי. קניתי כרטיס לאוטובוס מחיפה לראשון לציון, שלוש שעות נסיעה. הבאתי צנצנת ריבת משמש שהכנתי ועוגת גבינה, כי טל אוהב את העוגה שלי מאז התיכון. כל הדרך ניסיתי להכין את הנאום שיתגעגעתי, שלא חייב להתקשר כל יום, מספיק פעם בשבוע, שלא יראה בי נטל, אני רק רוצה לדעת שהוא בסדר.
עליתי לקומה השלישית בבניין. הדלת בצד ימין, השטיחון החום עם הכיתוב “ברוך הבא” שאני קניתי לו לחנוכת בית.
השטיחון לא היה שם.
במקומו הייתה שטיחון אפור, בלי כיתוב. צלצלתי בפעמון. פתחה אישה צעירה, אולי בת שלושים, שיער כהה ומסודר, טרנינג וספל תה בידה.
שלום, מחפשת את טל לוי עוד הייתי רגועה.
היא צמצמה עיניים.
אין פה טל. אני גרה כאן כבר חצי שנה.
עמדתי עם העוגה בשקית ועם הצנצנת ריבה, ולא הצלחתי לנשום. האישה שירי, כמו שהציגה את עצמה הכניסה אותי, אולי כי נראיתי כאילו תכף אתעלף.
הדירה נראתה שונה. רהיטים אחרים, וילונות אחרים, אפילו הצבע על הקירות השתנה. שום דבר לא מוכר. לא היה זכר לבן שלי.
שירי שכרה את הדירה דרך תיווך, לא הכירה את הבעלים. היא נתנה לי את מספר המתווך. התקשרתי ישר, מהספה שטל ישב עליה לפני חצי שנה.
המתווך אישר טל השכיר את הדירה בפברואר. לא, הוא לא השאיר כתובת. כן, משלם בזמן, בהעברה מבנק בישראל.
חזרתי הביתה לחיפה באוטובוס האחרון. לא בכיתי. הייתי בהלם מידי בשביל לבכות. הבן שלי יחיד, זה שעמד איתי ליד הקבר של שלמה, שעזר לי עם המסים כל שנה, שאמר לי: “אמא, תמיד אפשר לסמוך עליי” עזב, השכיר את הדירה שלו לזרים ולא אמר מילה.
שלושה ימים לא התקשרתי. חיכיתי שהוא יעשה את הצעד. הוא לא עשה.
ביום הרביעי כתבתי בקצרה: “הייתי בראשון. יודעת שאתה לא גר יותר ברחוב ויצמן. תתקשר.”
הוא התקשר אחרי שעה. לראשונה מזה שלושה חודשים שמעתי אותו באמת, לא בהודעה מוקלטת.
אמא… מצטער. הייתי צריך לספר.
איפה אתה?
שתיקה ארוכה. שתיקה כבדה.
בתל אביב. מאז מרץ.
התיישבתי במטבח, השכנה תולה כביסה על המרפסת, הכול רגיל, והחיים שלי מתפרקים.
טל סיפר הרבה. שמאז ששלמה נפטר, הוא הרגיש נחנק. שהשיחות, השאלות, החבילות עם העוגות שהוא הרגיש טובע. שהוא לא ידע איך לומר את זה, וכאב לו לשבור אותי, אז ברח.
הרגשתי שאם לא אצא אחנק. לא ממך, אמא. מהתפקיד של להיות במקום אבא. להשתיק את הריק.
רציתי לצעוק. לומר שלא ביקשתי את זה. אבל כשעצמתי עיניים וחשבתי בכנות ראיתי את כל אותן שיחות, שבהן סיפרתי כל פרט, כאילו הוא בן זוגי, לא בני.
לא אמרתי את זה בקול. לא הייתי מוכנה.
תחזור לחגים אמרתי רק.
אחזור, אמא.
ניתקתי וישבתי במטבח עוד זמן רב. עוגת הגבינה שהבאתי לראשון נשארה שלמה. אכלתי פרוסה לבד. היא הייתה טעימה. תמיד טעימה.
טל הגיע בדצמבר. ישב מולי בשולחן החג לא בתור תחליף לשלמה, אלא כאדם בוגר, שעשה מעשה קשה אך מתוך סיבה. לא דיברנו על תל אביב בארוחת החג. אולי נדבר יום אחד. אולי לא.
עינת לפעמים שואלת אם סלחתי לו. אין לי תשובה. רק כשעכשיו הוא מתקשר בשישי והוא מתקשר אני מקצרת בשיחה, ומרבה לשאול מה שלומו, לא רק לספר על עצמי. זה לא הרבה, אבל צריך להתחיל ממשהו.
לפעמים האהבה הכי גדולה שאמא יכולה להעניק לילד בוגר, היא לדעת להרפות ולא להחזיק חזק מדי גם אם אף אחד לא לימד אותה איך.
