תקשיב, אני חייבת לספר לך, כשדוד היה בא אל עדן, היא ממש הייתה הופכת למבולבלת מרוב אושר. כל פעם מחדש היא הייתה מתחילה להתרוצץ בבית, מסתכלת במראה, מסדרת לעצמה את הבגדים, מחביאה מתחת לכריות כל מיני דברים שהניחה לכל עבר לפני שהוא הגיע, ומוציאה את הרולים מהשיער. אחרי זה היא רצה לשירותים, מצחצחת שיניים, מתאפרת קצת, מסדרת לעצמה את הגבות, ושמה אודם. ואז, עם כל ההכנות והטקסים האלו, עדן הייתה יוצאת אליו פשוט בשיא שלה.
ברור שלא מפתיע שהיא התפוצצה מאושר, די, תחשוב רגע. עדן הזאת, אמא חד הורית, שבאמת אף פעם לא הייתה נשואה. היה לה איזה רומן קטן עם רועי בחור ששכב אצלה איזה חודשיים כזה, ואז הוא פשוט נסע מירושלים הביתה, לא ידע בדיוק לאן. לארץ מוצא, ככה הוא קרא לזה, אבל עדן בכלל לא ידעה מאיפה הוא. נראה לי שהוא היה מעיר אחרת, אולי אשקלון, אולי באר שבע. פה הוא סתם עבד בשוק, אבל במה? היא לא ידעה.
הוא פשוט נעלם, האור של החיים שלה, והשאירה אותה, איך לומר, קצת בהריון. ממש קצת שבועיים, היא בעצמה עוד לא ידע אפילו. רק אחר כך, אחרי שהוא נעלם לגמרי ליותר מחודש, עדן הבינה שנשארה לא לבד.
וכמו כל אמא בעולם, בזמן שלה, ילדה בן. תינוק מתוק, באמת, כמו בובה! איך לא? עדן בעצמה מהממות של ירושלים, ורועי הזה בחור עם עיניים כחולות כמו ים. מזל היה לה עם הילד. תמיד רגוע, כמעט ולא בכה. היה ישן המון, וכשהיה מתעורר היה יונק מכל הלב. תודה לאל, לעדן היה מספיק חלב בשביל להאכיל גם עוד איזה תינוק.
וכמעט בכלל לא חלה, אהרון. כן, ככה היא קראה לו, על שם השחקן אהרון ידלין. כשהייתה בחודש השישי, תפסה במקרה בטלוויזיה סרט ישן, “ימים ולילות”. בסרט שיחק שחקן שדמה קצת לרועי שלה וככה נתקעה עם החלטה: הילד יהיה אהרון רועי לוי. כמה פעמים היא חזרה לעצמה את זה, זה נשמע לה פשוט כמו מנגינה נעימה.
תקשיב, הילד הזה פשוט הקרין אור. כל פעם שהייתה צריכה לבשל או לנקות, הייתה פותחת שמיכה על הריצפה, עושה לו מין גדר כזו עם כיסאות מסביב, שמה אותו באמצע עם תיק ישן, כמה רולים מהשיער ועצם כלשהם והוא היה משחק, לבד, בשקט, בכיף. אפילו אם נתקע פעם בין הכיסאות עם הראש, הוא לא בכה רק ניסה להיחלץ לבד בידיים השמנמנות שלו.
כשהתחיל לגדול, לא נהיה לה יותר קשה איתו. עדן הרשתה לו לצאת לשחק בגינה ליד הבית, היא רק ביקשה שמדי עשר דקות יחזור לחלון של הדירה (היא גרה בקומת קרקע) ויצעק: “אמא, אני פה!” כמובן שלא היה לו שעון, אז היה אומר “אמא, אני פה” כל שלוש דקות. רק אחרי שעדן הציצה אליו ואמרה לו “יופי, מתוק שלי” הוא הסכים ללכת חזרה לשחק. אבל לפעמים, אם היא לא חייכה אליו, הוא היה נשאר לעמוד ואומר: “אמא, את לא חייכת אליי…” אז היא הייתה מחייכת עם כל הלב, ורק אז רץ לשחק שוב עם הילדים.
יום אחד הוא פתאום הופיע בחלון וקרא “אמא, אני פה!” והיא מסתכלת ורואה אותו מחזיק גור חתולים קטנטן:
“אמא, דודה טלי נתנה לי את החתול הזה. היא אמרה שקוראים לו עמרי, ושהיא מקווה שתשמחי, ושנשמור עליו יחד.”
הוא היה כזה תמים וכנה מול אמא שלו, שהיא יכלה רק לחייך בחזרה. ואז אמרה לו: “עמרי בטח רעב. בואו הביתה, אני אמזוג לו חלב.” ואהרון הקטן קפץ בשמחה עם החתול הביתה. ילד כזה מאושר. החתול, עמרי, עוד לא הבין שהוא זכה.
ככה הם חיו, שלושתם. עד שיום אחד עדן הכירה את דוד.
בחור בגילה לא היה נשוי אף פעם. גבר מסודר, אמיתי, מהסוג שלא מוותר לעצמו. עבד במפעל רהיטים ליד תל אביב, והמשכורת שלו לא רעה בכלל. לאט לאט נהיה קבוע אצל עדן, במיוחד בשבתות נשאר לישון. דיבר מעט, אכל הרבה, שתה לא יותר מדי. עדן תמיד הייתה דואגת שיש בקבוק ערק קטן בפריזר, מוציאה אותו יחד עם כוס מזכוכית עם רגל קצרה כזאת שדוד מאוד אהב.
כמו תמיד, דוד נכנס, לוחץ יד לאהרון כבר במבואה, יושב על הספה, בעוד שעדן גומרת את כל ההכנות והטקסים. ואז, הם מתיישבים, שלושתם בעצם ארבעה, גם החתול עמרי יושב אצל אהרון על הברכיים וצופים בערוץ 12 או 13. אחר כך יושבים לאכול צהריים.
מסורתית, אחרי הארוחה, כולם נחים קצת, כי בערב הם מתכננים טיול בפארק העירוני.
ברגע שעדן סגרה את הדלת של החדר של אהרון והשתחלה למיטה ליד דוד, נשענת עם הראש על כתפו, פתאום דוד העלה נושא חתונה:
“תקשיבי, חשבתי, אולי נגור אצלך בהתחלה, אחר כך מחפשים דירה גדולה יותר. אולי אשכיר את הדירה שלי ונעשה קצת הכנסה מהצד אבל, את יודעת, עדן, יש משהו אני לא סובל חתולים. נצטרך לתת את עמרי למישהו אחר”
“אתה מתכוון לעמרי,” תקנה אותו עדן, וכל הגוף שלה התקשח פתאום, האזינה למה שיגיד.
“כן, עמרי הזה”. הוא שתק רגע, ואז, בשקט ובדרך רצינית כאילו כבר החליט מזמן, הוסיף: “ואת אהרון נשלח לאמא שלי במושב. מה יש? אוויר נקי שם, ויש בית ספר. אנחנו עוד צעירים נביא ביחד עוד מלא ילדים.”
הראש של עדן על הכתף שלו כבר נהפך לאבן. שקט, דקה. אחר כך התרוממה לאט, כאילו בחיים לא ראו אותה ככה, מתחבאת בתוך החלוק. היא ניגשה לבגדים שלו על הכורסה, לקחה את המכנסיים שלו, הושיטה לו ואמרה:
“טוב קח את המכנסיים הלא מכובסים שלך תתלבש ו תטוס”
“לאן?”
“לאמא שלך, למושב. תלך לשם, תיהנה לך מהאוויר. ואנחנו, שלושתנו אוויר טוב יש לנו גם כאן, בפארק מתחת לבית”
