רות שוכבת על הספה, בוהה בתקרה. הדאגות לא נותנות לה להירדם. איך אפשר לישון כשבתך הקטנה חולה? למה בכלל שלחתי אותה לגן? אולי אם היתה נשארת עוד יומיים בבית לא היתה נדבקת בכלל…
הלב שלה מתכווץ, קשה לה לנשום. רות קמה לגשת לחלון. מעל השכונה תלוי שמיים אפרפרים, מכוסים בעננים. כבר שלושה ימים שיורד גשם סתיו טורדני, כמעט בלי הפסקה. היא נאנחת עמוקות. מהמיטה נשמעת תנועה, אביגיל נאנחת מתוך שינה ומיד משתעלת. אמא קופצת אליה, נוגעת במצח הלוהט. גם בלי מד-חום ברור שהחום שוב עלה. היא מדליקה ברכות את מנורת הלילה, ואז מוציאה בכל זאת מד-חום ומכניסה לביתה תחת בית השחי.
ארבעים! אלוהים, מה לעשות…
אביגיל פוקחת עיניים.
אמא, חם לי…
עכשיו, עכשיו מתוקה שלי. כן, בטח שחם…
מתעורר גם יונתן, מתיישב לידם. רות ממהרת להכין שוב תרופות להורדת חום. אך החום לא יורד. לפנות בוקר, כשהחצר מוארת באורות כחולים מהבהבים, ניידת טיפול נמרץ עוצרת למטה ונוסעת עם רות ואביגיל לבית החולים.
אחות מביטה ברחמים על האמא המודאגת והעייפה, מלטפת בשקט את ידה, ומבצעת במיומנות את החיבור לאינפוזיה הזעירה ביד הקטנה של אביגיל.
אל תדאגי, עוד רגע יעזור לה. הכול יהיה בסדר.
רות רק פולטת אנחה.
ואכן, אחרי זמן מה אביגיל נרגעת ומבקשת לשתות. רות מסתובבת ורואה ממול, מהמיטה הסמוכה, זוג עיניים כחולות ענקיות של ילדה רזה מאוד, אולי בת שש. שיערה הבהיר סתור ומעולם לא ראה מברשת. היא לובשת טייץ דק וקרוע בפינות ובחולצת טריקו דהויה. תחת המיטה שלה, במקום נעלי בית, עומדות סניקרס בתוך כיסויי ניילון כחולים.
שלום.
שלום. הגעתן בלילה?
כן, בלילה.
איך קוראים לך?
אני רות, וזאת אביגיל. ואת?
אני תמה.
את כאן הרבה זמן?
כן. אמורים לשחרר אותי בקרוב, ביום שישי.
זה עוד ממש רחוק, היום רק שני.
אמא שלך איתך?
לא אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה. אבא שלי התחיל לשתות וגם הוא הלך… לקחו אותי לבית ילדים.
היא נאנחת כאילו היא כבר סבתא.
אני גרה שם… אבל פה יותר טוב לי. גם מאכילים טוב, וגם הגדולים לא מציקים…
הילדה קמה מהמיטה, נועלת את הסניקרס.
תכף ארוחת בוקר. להביא לכן?
תודה מתוקה, אני אדאג.
רות מביטה בילדה המתרחקת ולבה נכמר. שכנה נוספת בחדר, עוקבת במבטה אחרי תמה ואומרת בלחש, “ילדה מקסימה, עדינה. לא שפר עליה מזלה…”
רות לא מספיקה להגיב. פתאום הטלפון שלה מצלצל.
הלו?
איך אתם? אביגיל בסדר?
אמא, אנחנו בבית החולים.
מה? אלוהים… מה קרה?
אל תדאגי, היה לה חום גבוה. עכשיו זה כבר קצת השתפר. חושדים בדלקת ריאות. עכשיו היא נרדמה.
אמא של רות חנוקה מדמעות. “הילדה המסכנה שלי. איפה אתן? אני באה. להביא משהו?”
אמא, שכחתי נעלי בית לי ולאביגיל את הפיג’מה הורודה. וגם… כאן יש ילדה מהפנימיה, תביאי שמפו וסבון, טוב? ויש לך בגדים של שירה שנשארו אצלך?
איזו ילדה, רותי?
אספר לך. רק תביאי כמה גופיות, חלוק, טייץ, והכי חשוב נעלי בית, במידה של גיל שש, בסדר?
ברור, אביא הכול.
למחרת אביגיל נראית כבר יותר טוב ומשחקת עם חברתה החדשה. רות יוצאת למזדרון, פונה לאחות עוברת.
תגידי, מישהו מבקר את תמה?
לא ממש. בסוף השבוע יבואו לקחת אותה, לשוב לפנימיה.
מותר לה להתקלח?
האחות מחייכת בעצב: “לא רק מותר מאוד צריך. פשוט אין לנו זמן…”
בערב, תמה מוארת מאושר, מבריקה מניקיון, לבושה בפיג’מה חגיגית ובנעלי בית ורודות עם כלבלבים רקומים. היא פשוט זורחת. את כל המתנות מרות היא דוחפת מתחת לכרית. את הנעליים מתחת למזרן.
“תמה, למה את מחביאה את הדברים?”, שואלת רות בפליאה.
שלא ייגנבו…
רות נאנחת.
כשמכבים אורות, תמה עוצמת עיניים וחולמת איך היא הולכת ברחוב ירוק ומואר, יד ביד עם אביגיל הקטנה, בצד השני רות מחזיקה לה את היד. היא כל כך רוצה גם אמא ואבא. שמישהו יחבק אותה, ינשק אותה בלילה, ירחץ אותה, ילביש אותה בפיג’מה רכה. שאבא ירים אותה גבוה, עד התקרה, והיא תצחק מכל הלב. שיהיו כולם מאושרים, ושגם לה תהיה אהבה, שתוכל לעזור, לשטוף כלים, לשטוף רצפה, לשמור על אביגיל או ללמוד אותיות ומספרים. רק שיאהבו אותה. שתהיה לה אמא…
היא נאנחת. בפנימיה לא הרביצו לה, אבל המדריכה מרים תמיד רועמת, הילדים עולבים, גונבים לצעירים אוכל ובגדים. לא מזמן תמה הפילה קערת דיסה, קיבלה עונש ישבה לבד בחדר חשוך ומלוכלך, מאחורי דלת נעולה. ילד גדול לחש לה בזדון: “עכשיו תהיי עם עכברים.” תמה פחדה נורא מעכברים. רעדה, דמעות זולגות, עומדת בגבה אל הדלת. אחר כך התיישבה מותשת על הרצפה הקרה ושם הצטננה משם הגיעה לבית החולים…
הזיכרונות ממלאים את עיניה מיד בדמעות. קולה חנוק. פתאום היא מרגישה שמלטפים לה את הראש. היא פוקחת עיניים.
רות…
אל תבכי, קטנה שלי… זה יעבור… תהיי חזקה…
רות מושכת אליה את תמה, מחבקת אותה בחום.
אל תבכי מתוקה…
תמה נרגעת. פתאום היא מרגישה כאילו זו אמא אמיתית שמחבקת.
רות…
מה חמודה?
הלוואי והיית אמא שלי…
עיניה של רות מתמלאות דמעות. ההחלטה מתגבשת מיד, לא בראש בלב. עכשיו נותר רק לדבר עם המשפחה…
אמא של רות בעד, גם חמותה שמבינה מתוך חוויה מה זה לגדול בלי הורים. אבל יונתן, הבעל, מתנגד.
השתגעת? את מבינה שזה לכל החיים?
אני מבינה! ואם לא אעשה את זה, המצפון שלי ירדוף אותי לנצח. תבין…
הוא משפיל מבט.
אני רוצה לפגוש אותה.
בסדר.
בערב, הם יוצאים ביחד לחדר המרכזי. יונתן לוקח את אביגיל על הידיים, מנשק אותה.
מתוקה שלי, כמה התגעגעתי…
פונה לרות, שמביטה בעיניו: “הנה, הכר תמה. זה יונתן, בעלי.”
תמה מהנהנת, נועצת עיניים עמוקות בגבר.
שלום!
שלום, איזה יופי להכיר אותך.
גם אני שמחה…
יונתן מביט באשתו, עיניו לחות, והוא מהנהן.
כמה חודשים אחרי, בכניסה לבית הילדים עומדת מכונית. ממנה יוצאים רות ויונתן. ילדים נדבקים לחלון וקוראים: “תמה, תמה, באו לקחת אותך!”
מאושרת, רצה תמה אל ההורים החדשים שלה.
שלום תמה! הגענו אלייך! רוצים הביתה?
הלב הקטן שלה הולם מהתרגשות: “כן, אמא!!!”
