סשה לא יכלה לסבול את הימים שבהם אנשים מהעיר באו לבית הילדים בניסיון לאמץ מישהו – כי בכל שבע השנים שבהן חיה פה, אף פעם לא בחרו דווקא בה.

נעה לא יכלה לסבול את הימים בהם היו מגיעים הורים פוטנציאליים לבית הילדים. כבר שבע שנים שם, ואף פעם, אפילו פעם אחת, אף זוג לא בחר בה.
פעם, כשהייתה קטנה יותר, נעה עוד חיכתה לימים המיוחדים האלה. הייתה מסתכלת בהשתאות על הגברים והנשים שהגיעו הם נראו לה כמו קוסמים שבאו לקחת אותה לטירת קסמים, שם יהיו לה הורים שינשקו אותה ללילה טוב, ואבא שירכיב אותה על הכתפיים, וחדר משלה.
ובטח לא תצטרך יותר לראות את עידו המעצבן הזה, שלא מפסיק לתפוס לה בצמה ולהעליב אותה בכינוי “סנונית”.
נעה אפילו לא ידעה מה זה סנונית, אבל היה ברור לה שמדובר במשהו מעליב במיוחד. אבל עידו רק ממשיך:
סנונית! סנונית!
היא הייתה בת חמש כשהגיעה לבית הילדים. ההורים שלה נהרגו בתאונה דרכים. נעה לא הבינה למה אמא ואבא לא באים, למה עזבו אותה.
רק עם השנים קלטה שההורים לא יחזרו. לאט לאט, הפנים שלהם נמחקו מהזיכרון, קולותיהם התפוגגו, ריחותיהם התפזרו ברוח, והיא שכחה אפילו איך נראה הבית.
וכמה שהיא רצתה, שאולי יום אחד יבחרו בה זה פשוט לא קרה. היא גדלה, והבינה: בה לא יבחרו. היא לא מהשיקיות. תמיד לקחו את היפות עם הקוקיות והקשתות עם החיוך המקסים.
ועדיין, עידו לא הפסיק להציק לה. אבל לפחות עכשיו היא כבר ידעה שסנונית זה בכלל ציפור.
ביום ההוא, שוב הגיעו זוגות כדי לבחור ילדים. כל הבנות התקשטו, קיבלו קוקיות וסרטים צבעוניים. נעה, לעומת זאת, פשוט לקחה ומספרה לעצמה תספורת קצוצה של בנים. לא בא לה יותר שמישהו יבחר בה. מעכשיו, היא תבחר!
כשראו אותה עם השיער הקצר, כל המטפלות הרימו גבה, ועידו מצידו לא פספס את ההזדמנות לזרוק לעברה:
סנונית!
נעה כבר הייתה בת שתים עשרה. עידו, שלוש שנים מעליה.
כמובן, באותו יום אף אחד לא בחר בה. השיער הגזור באורך מקרי הוסיף לה מראה מאיים משהו, והעיניים שלה כעס ועצב בצורת ברקים.
שלוש שנים אחר כך, עידו, האויב המושבע, משתחרר מהמערכת. נפרד מכולם, ואז לא תאמינו פונה דווקא אל נעה:
אז… ביי, סנונית?
ביי, ביי ענתה בקור רוח.
תחזיקי מעמד! עוד שלוש שנים, ואני בא לקחת אותך! הצהיר עידו.
חח, מי אמר שאני בוחרת בך בכלל, דביל אחד ירדה עליו מיד.
עידו הביט בה במבט ארוך ומוזר, הסתובב, ולא הביט שוב לאחור.
נעה סוגרת את הדלת של בית הילדים מאחוריה ונושמת עמוק אוויר של חירות, של חיים בוגרים. דווקא יצא ממנה בקושי ברווזון, והנה, פתאום, לְבֵדִית מדהימה: שיער עד המותניים, עיניים ירוקות ענקיות, גוף כמו פסל.
היא עושה את דרכה לדירה של ההורים. ופתאום
שלום, סנונית!
היא מסתובבת, עידו שוב שם.
מה אתה עושה פה?
אמרתי שאבוא לקחת אותך, לא? מתקרב עוד פסיעה.
כבר אמרתי, אני בוחרת בעצמי! עונה נעה, ומביטה בו מלמטה למעלה. עידו התארך והתרחב מאז.
תבחרי בי, נעה! הוא מביט בה במבט מבקש.
אשקול זאת נעה פוסעת אל ביתה החדש.
עידו ממשיך אחריה עד הכניסה לבניין, מחכה שתיכנס ואז הולך. מאז, כל ערב הוא שם. יושב על הספסל מתחת לחלון שלה, מחכה, לא זז, עד שהיא מכבה את האור.
הקיץ מתחלף בסתיו הגשום, ולסתיו מגיעה חורף אמיתי. עידו בכל מזג אוויר ממשיך לבוא.
יום אחד נעה מתיישבת לידו:
לא נמאס לך? קפוא פה.
לא נורא, אני אחזיק מעמד. רק תבחרי בי, נעה עוד בקשה, עוד מבט חמים ועמוק.
נעה קמה מהספסל, בורחת לביתה ומציצה מהתריסים עידו עוד מביט לחלונה.
ב-31 לדצמבר, נעה רצה הביתה מהעבודה צריכה להכין שולחן, להתלבש לשנה החדשה, עוד מעט חצות! עידו לא היה על הספסל. הלב שלה קפץ החוצה מה קרה?
כשהכל מוכן והשמפניה נמזגת, היא עומדת ליד החלון. עידו איננו. בבטן מתפתל פחד לא מוסבר, מוחץ וקשה.
מה לעשות? לחפש? אבל איפה? היא לא יודעת כתובת, לא מספר… איזה טיפשה אני!
בדיוק אז, בחוץ נדלק אור חזק!
כבר יורים זיקוקים נעה חושבת, מתקרבת לחלון.
בשלג, באותיות אש ענקיות
“תבחרי בי, נעה!!!”
ועל הספסל יושב עידו, מסתכל לה לחלון, ומנופף לה ביד…