12 בינואר
היום יצאתי למשימה עם המשאית בכבישי הארץ, למרות שזה חג – ט”ו בשבט, בכל זאת הייתי צריך להעביר סחורה לדרום הארץ. אמא הכינה לי בוקר פיתות טריות עם תפוחי אדמה, והריח שלהן עוד התפשט בתא הנוסעים. תמיד מזכיר לי את הילדות, וזה לגמרי מילא אותי אנרגיות.
במהלך הנסיעה, כשהשמיים כבר התכהו, הגעתי לאזור יישובי ליד קיבוץ צאלים. לא היו הרבה רכבים בכביש, וכשחלפתי על פני תחנת האוטובוס שבכניסה ליישוב, ראיתי פתאום דמות נשית עומדת לבד, מסמנת לי לעצור.
עצרתי מיד. הבחורה נראתה נרגשת, אבל היה ברור ששעות רבות חיכתה היה קר, ורק אנחנו היינו על הכביש.
“אתה יכול לקחת אותי לעיר?” היא שאלה כמעט בלחש, עייפה וקר לה.
“ברור, תעלי. קשה למצוא היום תחבורה, בטח וודאי עכשיו, מאוחר בלילה. חיכית הרבה?” שאלתי.
“כן”, ענתה ופתאום הדמעות החלו זולגות על לחיה.
הופתעתי. “קרה משהו?” שאלתי בעדינות.
היא ניגבה את העיניים והתחילה לספר:
“שמי יערית. את החג רציתי לחגוג קצת אחרת. חברה מהעבודה הזמינה אותי לבית שלה במושב, לעשות ערב על האש סעודה חגיגית, קצת אווירה כפרית, וברקע פריחת השקדיות”.
המשיכה וסיפרה: “היא אמרה שתיקח אותי מהתחנה, ליד המכולת של היישוב. עשיתי בדיוק מה שאמרה עליתי על האוטובוס, יצאתי, התקשרתי אליה, והיא ביקשה שאמתין כמה דקות”.
“בינתיים הסתובבתי סביב. היה חשוך, המקום שומם. פתאום קלטתי שלקחתי בטעות את האוטובוס למושב עוזיה ולא אחיטוב, והיישוב שלי בכלל מהעבר השני של הכביש!”
היא המשיכה: “ואז ראיתי שהאוטובוס כבר הסתלק, ולמעשה זה היה האחרון לערב הזה. התייאשתי מללכת ברגל. שלוש שעות עמדתי שם, מנסה לעצור אפילו טרמפ אחד, עד שראיתי אותך”.
הודתה בקול רועד: “אם לא היית עובר פה, גם לא יודעת איך הייתי מסתדרת. תודה ענקית”.
חייכתי. “קוראים לי נדב, אגב. רוצה שנדבר על דשא במקום ‘אתה-את’?”
היא חייכה והנהנה.
בהמשך הדרך גיליתי כמה יערית פשוטה, צנועה וטובת לב. עצרתי רגע בצד הדרך, פתחתי את הצידנית, ושלפתי את הפיתות שאמא אפתה. “התחממת? הגיע הזמן גם לאכול, לא?”
היא חייכה, שלפה מהתיק גבינת צפתית וחבילת שוקולד.
ישבנו לאכול יחד. אחר כך תכננו איפה לישון. יערית נשכבה על המיטה שלמעלה, ואני בלית-ברירה על הכיסא. בחושך, רגע לפני שנרדמנו, שמתי לב שהיא בוהה בי.
“נדב, אתה נשוי?” שאלה פתאום בקול רך.
“לא”, עניתי.
“למה בעצם?”
“כנראה כי רק עכשיו פגשתי מישהי שממש מוצאת חן בעיניי, אבל עוד לא אמרתי לה את זה”.
היא שתקה, ואני החלטתי שעדיף שנישן.
בבוקר חזרנו לדרך. יערית התגלתה בחברתית, מתייחסת בהומור לכל האירוע, ואמרה שזו ההרפתקה הכי לא צפויה שקרתה לה.
ככל שחלפה הנסיעה, הרגשתי שהגורל סידר לנו מפגש בלתי רגיל. רגע לפני שהגענו לתל אביב, ביקשתי את המספר שלה.
“ומה עם הבחורה שמצאה חן בעיניך?” שאלה.
“זה את, כמובן”, חייכתי. “אני אשמח להכיר אותך באמת, אם את רוצה”.
היא צחקה: “גם לי נדב, לא כל יום פוגשים מישהו שלא משאיר אותך לבד באמצע שום מקום ונוהג כמו ג’נטלמן אמיתי”.
בחודש ניסן ערכנו חתונה צנועה. כך זה, לפעמים מזל, לפעמים גורל, ולפעמים איש פשוט עם חתיכת פיתה ואישה אמיצה שרק עשתה טעות בדרך ופתאום מתחילים חיים חדשים יחד.
הבנתי שצריך תמיד להיות פתוח למפגשים בלתי צפויים, כי אולי דווקא בהם מתחבאות המתנות הכי גדולות של החיים.
