בין האמת לחלום
נועה התעטפה בשמיכה חמה, נהנית מהשקט וביטחון הבית שלה. מחוץ לחלון, גשמי דצמבר הטופפו בעדינות על אדן החלון, כאילו רקדו ריקוד חורפי חרישי. נועה חזרה זה עתה מהמדידה של שמלת הכלה החדשה הרגע לו חיכתה בדריכות וציפייה כבר חודשים. בידה החזיקה עדיין את השקית עם האביזרים: עגילים עדינים, נזר עדין ועוד שלל פריטים קטנים שסגרו יחד את המראה המושלם לחופתה. מוחה היה טרוד כולו בחגיגה המתקרבת היא דמיינה את עצמה בשמלה הלבנה, את הניצוץ בתכשיטיה, איך כל האורחים ילטפו אותה במבטים מלאי התפעלות.
פתאום קרע צלצול חד של פעמון הדלת את השקט. נועה נבהלה, מהדקת את קצוות השמיכה אל גופה. השעה הייתה עשר לשבע מי זה יכול להיות בשעה כזו? אפשר שהשליח חזר עם המשלוח, או אולי זו דנה השכנה, שביקשה עזרה דחופה?
בשקט גיששה אל הדלת והציצה בעינית. הוא עמד שם גבר גבוה, תווי פניו מוסתרים מהקור. משום כך, לא מיהרה לפתוח.
מי זה? ניסתה לשוות לקולה שלווה.
זה אני, גיא ענה קול מוכר מבעד לדלת חייב לדבר דחוף.
היא היססה. היא בהחלט לא רצתה להיפגש עם גיא, ובכל זאת, אולי קרה משהו חמור עם דורית? בזהירות פתחה את המנעול והציצה דרך החריץ. גיא עמד בכניסה, כתפיו עטופות טיפות גשם והוא נראה מוטרד מאוד. פניו היו חיוורות, עיניו בערו במשהו לא בריא. מבטה של נועה הצטמצם גיא מעולם לא נראה כך, רק הגביר בה את חוסר השקט. עלה בה חשש אולי עשתה טעות שפתחה לו.
כנס אמרה, מפנה לו מקום ומבססת פנים קורצות לב. הרי לא הייתה סוגרת בפניו את הדלת בפנים עכשיו.
גיא צעד פנימה, אפילו לא הסיר את הנעליים. סימני בוץ רטובים הותירו שובל על רצפת הפרקט, והוא לא הראה שראה את זה בכלל. עיניו נמשכו לאופק דמיוני, כאילו הוא רואה משהו שרק לו מובן. נועה שתקה, מסוגלת רק להביט בו בדאגה בתוככי לבה. לא היה ברור לה מה מעיק עליו, אך הרגישה זה עומד להיות לא פשוט.
נועה פנה אליה וסגר סביבו את ידיו לא יכול יותר. אני אוהב אותך!
היא קפאה, מתקשה להאמין למשמע אוזניה.
גיא, אתה ניסתה לומר משהו, אבל הדמעות עמדו בגרונה.
הוא לא נתן לה להמשיך. התקרב צעד, כאילו חושש שאם יעצור, יאבד לנצח את ההזדמנות.
אני יודע שאת מתחתנת. אני יודע שזה מטורף אבל לא יכול לשתוק! חודשים ניסיתי לשכוח אותך, לא הלך. כל מה שעשיתי היה רק כדי לראות אותך. אפילו עם דורית נפגשתי רק בגללו, רק כדי להיות קרוב אליך. אף פעם לא אהבתי אותה, לעולם לא!
ליבה של נועה צנח. מה? זה אומר שכל הקשר שלו עם דורית, חברתה הטובה, היה רק כדי להגיע אליה? כמה עצוב דורית הרי באמת התאהבה.
מרוב בלבול היא הסירה את השמיכה מעליה והניחה בזהירות על המשענת. משהו במציאות התפרק סביבה. האוויר בחדר נעשה כבד מדי.
גיא ניסתה לומר, מהססת במילים. אתה מבין מה אתה אומר? יש לי ארוס, בן זוג שאיתו אני בונה חיים. אני אוהבת אותו. אנחנו באמת עומדים להתחתן. וגם דורית…
הוא הנהן ולא מש ממנה. בעיניו דלק כאב אך גם הקלה גדולה כאילו פרק מעצמו משא עצום, סוף סוף.
אני יודע אבל לא אוכל לשתוק יותר! בעוד כמה שבועות תהיי לגמרי רחוקה ממני. הייתי חייב לדבר, גם אם המחיר כבד. ודורית היא לא אומרת לי דבר. היא לא החיים שלי.
עיניה פגשו את עיניו. קולה יצא יבש ורחוק, כאילו לא היא מדברת:
איך אתה מדבר בכלל? איך בכלל אתה מרשה לעצמך?!
זה כל מה שיש לי השיב בעקשות מבעבעת דורית הייתה רק דרך להגיע אליך. חשבתי שאולי תראי יום אחד כמה אני מיוחד, דואג ואכפתי. הבנתי בלי אהבתך אין לי תכלית.
הוא כרע ברך בחדר. שלף מהכיס קופסה קטנה, טבעת דקיקה ויפה. ניצוץ קל ניגן בה באור של המנורה.
תעזבי אותו. תהיי איתי. אני אשמח אותך, נשבע!
נועה שותקת, הזיכרונות חולפים במהירות: גיא ודורית צוחקים יחד, הוא אוחז בידה, הוא מביט בה במבט כל כך רך עד שנדמה לה שדורית מצאה את האחד שלה. האם כל זה היה שקר? עכשיו נראה ששום דבר לא מסתדר.
תקום לחשה בעדינות בקול חלוש. תקום, בבקשה.
גיא התרומם, עדיין בו ניצוץ של תקווה. קולם רעד כעת:
את לא מאמינה לי?
אני מאמינה ענתה ברוגע, אך בהחלטיות. אתה מדבר בכנות, אבל זה לא משנה דבר.
היא נסוגה מעט, כאילו זקוקה למרחק שייתן לה משהו מהיציבות שאיבדה הרגע.
אתה חבר טוב שלי, גיא. אבל אני אוהבת מישהו אחר. אני מתחתנת איתו כי איתו נכון לי להיות. לא צריכה אף אחד אחר.
הוא הסתכל על טבעת שבידו, שואל חרש:
ואם הייתי אומר קודם? לפני שהכרת אותו?
לרגע שתקה ואז השיבה:
גם אז לא. אתה בחור טוב, זה נכון, אבל לא בשבילי. אני לא רואה בך בעל. מצטערת.
הוא התקדם אליה, כמעט בתחינה. קרו עיניו דרישה, מעט בלבול וכאב.
למה? גם את הרגשת משהו ידעתי!
נועה התרחקה מעט הצידה. עכשיו כבר היה לה ברור שעליה להיזהר. היא חישבה מבטים לעבר הדלת מה תעשה אם יתפרץ עוד יותר? אם תדחוף אותו קלות, יפול על הספה והיא תברח החוצה
אין בינינו כלום, גיא דיברה בקור רוח. מה שאתה קורא לו אהבה זה אובססיה. הפכת אותי לחלום ולאדם שלא קיים באמת. אני מבקשת לסיים עכשיו את השיחה.
הוא כיווץ ידיים לאגרופים, לא כועס אלא חסר אונים. חיפש טיעון שיצליח להפר את הגדר הברורה שלה.
את טועה לחש, עיניו נעוצות בה. אף פעם לא הרגשתי כך כלפי אף אחת. זה אמיתי.
נועה נשכה שפתיים, לא רוצה להחמיר את המצב. חשבה מה יהיה אם תיכנס כאן סערה? אבל לא יכלה להחריש כלפי מה שעשה לדורית, חברתה.
ומה עם דורית? הביטה בו בעיניים נוקבות אתה קולט כמה צער גרמת לה? השתמשת ברגשות שלה, שיחקת בה ועכשיו אתה מצפה שאוותר על חיי בשבילך?
אני יודע שחטאתי לחש, משפיל מבט. גם אם הייתה לי הזדמנות להתחיל מחדש לא הייתי משנה דבר. הייתי עושה בדיוק אותו דבר.
אי אפשר לבנות אושר על כאב של מישהו אחר טלטלה בראשה. ואתה גם לא באמת אוהב אותי. אתה בחיים לא ראית אותי באמת, לא דיברנו לעומק מעולם. אתה אוהב אידיאל, דמות שציירת.
רגע שותקת, מאפשרת לו לעכל, ואז מסכמת:
אתה חייב לדבר עם דורית. לספר לה את האמת. לבקש ממנה סליחה.
הוא קפא, אגרופיו רעדו.
למה לי? היא ממילא רק העיקה עליי. את היחידה שחשובה.
הביט בה מבטו כאב ביותר, כמעט על סף רחמים. היא לא תוכננה להיכנע לרגשות הללו, שלא יתבלבל עוד.
לא ייצא מזה כלום. גם איתי וגם איתה. תדבר איתה או שאני אדבר. אתה יודע את זה.
מבטים מצמררים חלפו בין השניים. לבסוף אמר:
אני הולך. אבל אני לא מוותר. אחכה עד שתביני.
אל תחכה. תמשיך הלאה. תחפש אהבה אמיתית, לא פנטזיה. ועכשיו תלך.
גיא הלך לדלת, כל תנועה מדגימה מאבק פנימי. על הסף הביט שוב בפניה.
תודה שאת כנה, אמר בפשטות, בלי דרמה. לא נפרד.
יצא מהדירה ונעל אחריו את הדלת. נועה נשארה לבדה, הרגישה את המתח משתחרר. היא ניגשה לחלון. בחוץ המשיכו גשמי החורף לשטוף את הרחוב, פנסים העיר האירו באור רך. גיא התרחק, שקוע במחשבות, מתמוסס בשקט הלילה.
נועה הביטה בו נעלם וידעה היא לא יכולה להשאיר את זה ככה. מה יעשה? מה יאמר לדורית? אם ישקר? אם באמת לא ירפה? שלפה נייד, חיפשה את דורית ולחצה חייג.
הלב דפק, אך כשהרימה ענתה בטון שלו ויציב:
דורית, מה שלומך? חייבות לדבר, זה חשוב.
נשמעה התנועה מהעבר השני. דורית נשמעה מודאגת:
מה קורה? נשמעת מתוחה.
נועה ניסתה להישמע רגועה:
גיא הרגע עזב את הדירה שלי סיפרה, בוחרת מילים בעדינות. הוא אמר שיצא איתך רק בגללי. שהוא לא אהב אותך אף פעם רק רצה להתקרב אליי
שתקה. דורית לא הוציאה הגה זמן מה.
והוא באמת?… שאלה חלושות.
אני לא רוצה להכאיב לך, אבל לא יכולה להסתיר. את החברה הכי טובה שלי, נועה בקושי נשמה. הוא אמר שאוהב רק אותי, שהוא רוצה שאעזוב את אלעד ואהיה איתו. התנהג מוזר, ממש הפחיד אותי!
הפסקה נוספת, אנחות רכות.
מובן ענתה דורית בשקט. זו כאבה אך נשמעה יציבה ומה עכשיו?
אין לי מושג ענתה נועה בכנות. כנראה יבוא אלייך. את לבד? אני קצת דואגת
אל תדאגי. הכל יסתדר. תודה שאמרת.
מצטערת שאת שומעת ככה, אמרה נועה. באמת כואב לי.
עדיף אמת מאשר שקר, השיבה דורית, ניסתה לשדר עוצמה.
()
בזמן הזה, ישבה דורית בדירה, עיניה מחפשות מענה. שירכה במוח את הדייט הראשון את הדאגה, הצחוק, המילים החמות. עכשיו ידעה הוא לא אהב באמת.
היא החזיקה כוס תה שהתקרר. בבית היה שקט רק השעון דיקתק, הזמן זרם הלאה בעולם. היא נשמה עמוק, צריכה להחליט מה הלאה. לדבר איתו? לקרוא לחברה? פשוט לנוח? כל אפשרות נשמעה רעה. הזמן זה מה שדרוש לה.
צלצול בדלת קטע את מחשבותיה. היא נגשה לדלת ומול עיניה עמד גיא. פניו חיוורות, עיניו אדומות, שיערו גשום, מבטו נחוש ומבולבל בו זמנית.
דורית נדחק להיכנס. את צריכה לשמוע ממני. אני לא באמת
נועה סיפרה לי כבר הכול אמרה בתקיפות, קולה חם אך עייף אין לך מה לחדש.
הוא קפא, ואז השפיל מבט.
אז היא הספיקה לספר חשבתי שאספיק בעצמי.
בשביל מה באת? אמרה ביובש, מדויקת כדי לשמוע שוב שלא הרגשת כלום?!
לא עשה צעד, אבל היא אחזה בידית הכיסא הזעיר באתי לבקש סליחה. על השקר, על שפגעתי, על שניצלתי.
משך ארוך חיפש מילים שלא ירסקו אותה.
אני יודע שזה לא מצדיק. פגעתי בך בוודאות. לא הייתי יכול ללכת בלי להגיד את זה ישר.
היא הביטה בו מנסה לבדוק אם יש בה כעס, גועל, רחמים. אך בעיקר ריקנות. הוא לא מי שחשבה שהכיר.
יכלת לספר מוקדם נשמעה חרישית. יכלת פשוט להיות ישר.
לא היה לי זמן חייך כואב, שלף קופסה מהמעיל עם טבעת הסבר דקה קחי, כסמל חרטה.
הביטה בטבעת קו זהב עדין, יהלום זעיר, שקט בצניעותו. זהו, הטבעת הייתה בשבילה?
תשאיר, אמרה בקור לא רוצה ממך כלום.
הוא חיבק למשך שניה את הקופסה, הסיט מבט.
דורית, אני יודע שחטאתי. הצטערתי. אני רק רוצה לתקן.
היא נעצה בו מבט קשה, אין גאולה.
איך תתקן? תתחתן איתי? או תיעלם שארגיש אשמה?
הוא נרתע מהמילים. והיא המשיכה:
ניתן להתחיל מחדש רק עם מישהו שסומכים עליו. אני כבר לא מאמינה לשום מילה. מעולם לא באמת אהבת שיקרת, רימית ושיחקת ברגשות.
היא לקחה נשימה, קבעה:
דרוש לי זמן. ודרוש לי מרחק. אני לא רוצה לראות אותך, להישמע ממך, לתקשר איתך. פשוט תלך.
גיא חשק במילותיו, סגר את הקופסה בכף היד. הנהן, אמר:
אני מבין. מצטער, באמת.
פנה ללכת ואז נשמעה דפיקה שנייה. על הסף הופיע אלעד, ארוסה של נועה. הוא נכנס, שרירי ותמיר, עיניו בוחנות. פניהם של כולם התכווצו בציפייה.
אפשר להיכנס? שאל בקור, לא מחייך.
הלך ועמד מול גיא, פנה אליו נחרצות:
שמעתי הכול. גם איך פגעת בחברות שלי. דיברת כבר מספיק!
גיא התכווץ, רצה להתגונן, אך אלעד חתך אותו:
אל תדבר. זה לא מספיק לבקש סליחה. שברת לבבות, שברת אמון. עכשיו תשלם.
אלעד התקרב, תנועתו אסרטיבית, עיניו מלאות סבלנות נוקשה.
אלעד, לא ניסתה דורית, אבל הוא לאחד אותה לגמרי. העיניים של גיא נפערו בפחד.
זה לא עניינך דורית. עכשיו תתן את הדין.
גיא נצמד לקיר בפחד. רק עכשיו קלט את התוצאה של מה שעשה. אלעד לא חסר סבלנות. תנועה אחת וגיא פוץ על הרצפה, מחזיק שפה מדממת.
זה רק אזהרה קבע באיפוק. תתרחק מבנות, שמעת?
גיא קם בצד, עיניו מהבהבות בין הדמויות, מדדה לדלת. עמד שנייה בפתח, רצה אולי לומר משהו, ויתר ויצא בלי מילה.
אלעד נרגע מעט, פנה לדורית:
סליחה על זה, אני יודע שמכות לא פתרון, אבל לפעמים אין ברירה.
היא הביטה בו, מהורהרת, הפעם לא נבהלה. ידעה שזה קרה רק ממקום של הגנה, לא זעם.
לא היית צריך, גמגמה, ואז הודתה לו תודה.
אלעד חייך והוסיף:
נועה דואגת לך. היא רצתה לבוא, שכנעתי שהיא שלי לטפל.
אני שמחה בשבילה שיש לה אותך, חייכה דורית. פתאום חשה מעט שלווה לא קרה אסון, רע מאד, אבל לא סוף העולם. כי יש מי שנשאר לצידה.
ואז השתררה דממה חמימה. גשם כיסה את הרחוב, מביא איתו תקווה חדשה. דורית הרגישה, שלא משנה כמה היה קשה יש לה גב, יש מי שיעזור. עוד דרך קצרה עומדת בפניה, לשקם מחדש את האמון, החלומות, את הלב.
***
בינתיים, גיא הלך ברחובות הגשומים, הרוח והשקט לא מפריעים לו כלל. כאב קל בשפה מזכיר לו מה היה, אך כלום לעומת מה שהרגיש בפנים. הוא איבד הכול גם את דורית, גם את נועה. איבד את קו האופק שראה מולו אי פעם, עלה על שביל ההבנה: לפעמים פנטזיה אחת מספיקה להרוס עולמות ובני אדם.
יום למחרת, הופיע בעבודה עם שפה נפוחה וסימנים בעין. ספקות עלו בין החברים, אך הוא התעלם רצה רק לשרוד עוד יום.
שבוע אחרי כן, ביקש העברה לסניף בבאר שבע. המנהל לא שאל יותר מדי, רק חתם. הכול כאן גמר אותו, כל פינה הייתה מסמר בזיכרון מכאיב אין למה ולהישאר.
ביום המיוחל, לפני שעזב שוב את העיר, נכנס לחנות תכשיטים והחזיר את הטבעת. הכסף ארבעת אלפים שקלים הועבר לחשבון של דורית בצירוף מכתב קצר: “סליחה. זה שלך.”
בערב, עמד מחוץ לבניין, ממתין למונית. הגשם השוטף ניקה את הרחוב, כאילו ניקה גם בו עקבות העבר. הוא הרים מבט לשמים, נשם עמוק את אוויר תל אביב הקר. עכשיו ידע הכול נגמר, נותרה רק חרטה.
הכל קלקלתי, לחש לתוך הלילה הריק.
המונית עצרה. גיא עלה, לא הביט לאחור, לא היה עוד בשביל מה. העיר הלכה ונטמעה בערפל הגשם דרך החלון, משאירה אותו במסע אל עתיד לא ידוע.
***
בזמן הזה, ישבה דורית בקפה שכונתי ברחוב דיזנגוף עם נועה ואלעד. שלוש כוסות שוקו חם עיטרו את השולחן; אווירה חמימה ורכה.
השיחה התנהלה בשקט, הפעם בלי מתח, עם תקווה חדשה. נועה דיברה על החתונה הקרבה, אלעד תמך, דורית הקשיבה והרגישה שמתחת לצלקות, משהו בלב נרפא.
אתן יודעות, אמרה דורית, מבט החוצה כבר לא כועסת עליו. סתם חבל, חבל שזה מה שיצא.
נועה הניחה יד חמה על שכמה:
אל תצטערי, ענתה ברכות מלאה מגיע לך רק טוב. אמיתי, בלי משחקים.
דורית הנהנה. היא האמינה בפעם הראשונה שזה נכון.
וכן הוסיפה בדרך שלי אמצא את השלווה שלי. לא מתוך פנטזיה, מתוך אמת.
ברקע תל אביב שטופה בגשם, העיר מתכסה בשלווה לבנה. בשולחן הקטן, שלושה חברים, יודעים שכמה שלא תהיה סערה קדימה הם צועדים, כי החיים אינם עוצרים. משמעות החיים לפעמים טמונה בבחירה בכנות, באומץ לגשת לאמת, ובקבלה שבכאב יש ריפוי שמאפשר לצעוד הלאה, אל התקווה והאהבה האמיתית שנכון יום אחד תגיע.
