לאחר הביקור הרופא דחף לי פתק לכיס בלי שאיש ישים לב: “ברחי מהמשפחה שלך!”. באותו ערב הבנתי שהוא ממש הציל לי את החיים. אבל מה שקרה אחרי זה הדהים את כולם זה פשוט לא נתפס.
לאחר עוד ביקור אצל הרופא שלי, ד”ר אריאל ברנר, אדם שליווה אותי מימים ימימה, הוא לחץ את ידי לשלום והניח לי פתק מקופל קטן בתוך כיס המעיל, מבלי שמישהו ישים לב. הסתכלתי עליו בתדהמה, והוא רק הניח את האצבע על פיו והרכין מעט את ראשו בעצב. כשיצאתי מהמרפאה ונעמדתי במסדרון, פתחתי את הדף ורעד עבר בגופי. במילים פשוטות ורוטטות היה כתוב: “צאי מהמשפחה שלך”.
תחילה גיחכתי לעצמי וחשבתי שמדובר בבדיחה לא מוצלחת. אבל באותו ערב ההבנה היכתה בי: הפתק הזה אולי הציל אותי. כמעט כל הדרך הביתה תהיתי מה הפשר ההתנהגות המשונה הזו של ד”ר ברנר, מרפא נאמן שזכרתי עוד מהתקופה בה הייתי נשואה לנתן מנוחתי. הוא תמיד היה רציני, קשוב למה פתאום פתק כזה? אולי הגיל מתחיל להשפיע? עם המחשבות האלה מעכתי את הפתק והחבאתי אותו עמוק בכיסו של המעיל.
הייתי אישה מסודרת ונינוחה בדרך כלל. מאז מותו של בעלי היה בני שי הנחמה שלי. לפני שנה הביא הביתה את זוגתו, רונית, וקיבלתי אותה בלב פתוח. הילדים התחתנו ונשארו לגור איתי בדירת שלושה חדרים שבמרכז תל אביב. “אמא, איך נעזוב אותך לבד? את כל עולמנו,” אמר לי שי והלב שלי נמס מאהבתו.
פתחתי את הדלת והריח החמים של עוגה טרייה התפשט. מהמטבח עלה ניחוח של עוגת תפוחים רונית ודאי הכינה את העוגה האהובה עלי. “אמא, חזרת!” היא יצאה אלי משמחה. “אז מה אמר הרופא? הכול בסדר?” פניי הקרינו דאגה אמיתית כך לפחות זה נראה והפתק נמחק מזכרוני. “הכול בסדר גמור, רונית. קצת לחץ דם גבוה, קיבלתי תרופות חדשות,” שיקרתי לה.
“הנה, הכנו לך תה צמחים שמחזק את הלב,” חייכה, אחזה בזרועי והוליכה אותי אל הסלון. משם הופיע שי. “היי, אמא. איך עבר היום?” הוא חיבק אותי בחום. “הבאנו לך גם ויטמינים מיוחדים, רוקח מוכר לי מאוד שלח הביתה קחי כל ערב עם התה.” הוא הגיש לי קופסה צבעונית. “תודה, ילדים שלי. אתם יהלומים,” לחשתי בהתרגשות.
שעת הערב עברה כמו תמיד הם הקיפו אותי בתשומת לב מוגזמת, האכילו אותי בפרוסות העוגה הכי טובות, מזגו לי תה באדיקות. לפעמים הטיפול שלהם היה קצת חונק, אך ייחסתי זאת לדאגה אמהית שלהם.
לקראת לילה הרגשתי מותשת, נכנסתי לחדר שלי. כבר הייתי על סף שינה, כשהדלת הזדחלה חרש פנימה ורונית עמדה מולי, מחזיקה מגשית קטנה, על גביה כדור לבן גדול, ללא סימן, וספל תה ריחני. “אמא, אל תשכחי לקחת את הוויטמין עם התה, שיהיה לך לילה מתוק־מתוק,” לחשה בחביבות.
הניחה את הכדור על השידה, חיכתה, ואילו אני התיישבתי. משהו במעמד הזה הטריד אותי לעומק, אך לא רציתי לפגוע בה. לקחתי את הכדור, העמדתי פנים שאני בולעת אותו אבל תחבתי אותו לכף היד. לגמתי מתה, הנחתי את הכוס והושטתי לה תודה חרישית. כשיצאה, נשמתי לרווחה, פתחתי את היד והבטתי על הכדור. גדול, קמחי, תפל. חשבתי, מחר אשליך אותו לפח. גלגלתי אותו לאדמה והוא נעלם מתחת לשידה עתיקה.
לא העליתי על דעתי, שזו בדיוק המקריות שהצילה אותי. באמצע הלילה, רחש מוזר העיר אותי חריקה דקה, ציוץ חנוק. מהרצפה, מתחת לשידה, בקע הציוץ. הדלקתי את המנורה ונשמתי נעתקה. מתחת לשידה שכב הארנבון הקטן שלנו, עוז, פרוותו סבוכה ולחה. הוא כמעט ולא זז, עיניו עצומות. הצמדתי אותו אליי בדמעות, מנסה להבין מה קורה.
ומיד העיניים שלי שבו אל הגלולה הלבנה שהפילתי. היא עדיין שכבה שם, לצד עוז, שככל הנראה מצא אותה, אכל וזה היה סופו. בראש הבזיקה תובנה ברורה: הכדור הזה, ה”ויטמין” שהפליאו לגרום לי ליטול כל ערב זה רעל. אילו הייתי בולעת אותו…
עוז נאנק חרישית והפסיק לזוז. חיבקתי אותו ודמעותיי נשפכו. הוא תמיד אהב למצוא פירורים זרוקים הפעם, שילם על כך בחייו.
באותו רגע נזכרתי בפתק של ד”ר ברנר: “צאי מהמשפחה שלך”. הוא לא צחק. הוא ידע. הוא סיכן את עצמו כשניסה להזהיר אותי.
ליבי הלם בפראות. כל דבר בחדר נראה עכשו כמו סכנה. הייתי חייבת לפעול בשקט ובזריזות. עטפתי את עוז בממחטה, הנחתי אותו בקופסה בארון לקבור אותו אחר כך. עכשיו היה חשוב להציל את עצמי.
ניגשתי לארון, שלפתי תיק קטן שהחזקתי למצבי חירום, דחסתי אליו מסמכים, כסף כמה אלפי שקלים ובגדים להחלפה. לקחתי איתי גם את קופסת הוויטמינים, שסביר שתשמש כהוכחה, ואת האריזות של התה ששתיתי.
פסעתי חרש לדלת החדר. הבית דמם, רק תקתוק שעון בסלון. חמקתי למסדרון, פתחתי את הדלת בשקט וירדתי מהר את גרם המדרגות החוצה, נזהרת לא לעורר קול.
היה קריר ושקט בחוץ. מבטי התרומם לחלונות חשוך. הם לא שׂמו לב שיצאתי.
מי יציל אותי? הייתה לי כתובת אחת בראש: ד”ר ברנר. גר ברחוב המקביל, במרחק הליכה. צעדיי היו מהירים, כל רגע נדמה שגליה או שי יגיחו אחרי. הרחוב שקט.
הגעתי, הקשתי את הקוד באינטרקום. “מי שם?” קולו מהרדיו.
“זו אני, בבקשה תפתח, הבנתי הכול,” מילמלתי.
הוא פתח מיד. עליתי במדרגות, הלב דופק. ד”ר ברנר פתח בעצמו, הוביל אותי פנימה.
“ידעתי שתבואי,” אמר. “ספרי הכול”.
שלפתי את הקופסה, את הגלולה הלבנה. “הם נתנו לי את זה. עוז… אכל אחת…”
הוא בחן את הגלולה, הוציא ערכת בדיקה. “ניחשתי,” אמר חרישית. “כבר חודשים את מתלוננת על עייפות, סחרחורות. בדיקות הראו עקבות של חומרים שלא אמורים להימצא אצלך. התחלתי לחשוד.”
הוא חיוור לפתע. “זה אנטיפסיכוטי במינון גבוה מסוכן מאוד בגיל שלך.” הוא הניח את הדף. “אם היית ממשיכה לקחת”
עצמתי עיניים. ילדיי. איך?
“למה?” לחשתי.
הוא השפיל מבט. “תגלי לבדך בקרוב. לעת עתה את לא חוזרת לשם. אני אעזור, קודם כול בטיחותך.”
הנהנתי, הדמעות שוטפות. כעת כבר לא מפחד אלא זעם. שרדתי. אגלה הכול לא יפלו עליי בלי מאבק.
אחרית דבר
חצי שנה חלפה. דברים התבהרו אך בכאב כבד.
החקירה התמשכה. שי ורונית הכחישו: “ויטמינים תמימים, תה צמחים רגיל, עוז מת מתאונה”. אך בבדיקות נמצא אנטיפסיכוטי חזק בכדורים, גם שרידי סם מרדים לתה. שלושה חודשים בדיקות הדם שלי הראו עליה מתמדת ברעלים שלא אמורים להימצא.
שי נשבר ולחץ בחקירה השנייה. בבכי, גילה שרונית הגתה את המזימה. “היא שכנעה אותי את מבוגרת, הדירה חשובה לעתידנו. היא השיגה דרך רוקח את הכדורים, דאגה שאבלע אותם. אני פחדתי להמרות את פיה.” הוא הצטער על חולשתוּ.
רונית עשתה עצמה קרה. “הכול דמיונות, מחשבות זקנה, אין לי קשר.” ראיות אי אפשר היה להפריך. הורשעה בניסיון לרצח; שי קיבל עונש על חלקו, אך נתנו לו הקלה בשל וידויו.
היום אני גרה בעיר אחרת. ד”ר ברנר סייע לי לעבור, השיג לי דירה קטנה בפתח תקווה במחיר נוח, סידר לי מעקב אצל רופא מהימן. בבקרים אני מטיילת בפארק, סורגת צעיפים, הולכת מדי פעם לחוג פנסיונרים לומדים בו ברידג’. חיי צנועים, אבל הלב סוף סוף שקט. אני ישנה בלילה בלי פחד.
לפעמים זוכרת את שי. ליבי דוקר, לא מהפחד מהכאב. אני זוכרת את החיבוקים שלו, את “אמא, את הכל בשבילנו”, החיוך ההוא. ומבינה: שי האמיתי כבר איננו. הוא הפך לגבר שהרשה לרֶע להיכנס ללבו. לא סלחתי. אבל גם לא שונאת. פשוט יודעת: המשפחה שלי מתה מזמן, הרבה לפני לילה ההוא.
ולפעמים אני נזכרת בעוז. בבית שלי יש מדף קטן עם תמונה שלו וצעצוע ארנב שקניתי למזכרת. כל ערב מניחה שם אוכמניה קטנה כאילו בשבילו. הוא הציל אותי בלי דעת.
ד”ר ברנר בא פעם בחודש בודק אותי, מביא עיתון או ספר ש”חשוב לקרוא”. בפעם האחרונה אמר:
“את יודעת, אולי זה הדבר הכי חשוב ברפואה לא רק לטפל במחלה, אלא לזהות בזמן שמאיימת סכנה גדולה יותר”.
הנהנתי וחייכתי. כי היום אני יודעת: החיים ממשיכים. גם אחרי בגידה. גם כשנדמה שהכול נגמר. במיוחד כשסוף־סוף את בטוחה.
