את כל עולמי
גדי התיישב ליד העריסה, עיניו לא משות משיָנה של בתו, יעלי. הילדה שכבה על הצד, פיה קצת פתוח, נשימתה השקטה כמעט לא נוכחת, מרחפת בין הצללים שהטילה מנורת הלילה החמימה על לחייה. שערה הרך פרע על הכר, ריסיה הדקיקים ריצדו בצל על עורה הלבן. לפעמים נדמה לגדי שהיא מלאך קטנטן שבא לבקר מתוך חלום של מישהו אחר. אולי שלו. אולי של החיים עצמם.
מבעד לחלון נדלקות אורות תל אביב כמו גחליליות שהתעופפו מגן הפעמון, מסתדרות בשתיקה על רקע שמיים כחולים-סגולים. פעם הן נראו לו כמו אותות ייאוש, היום נדמות כעיניים מיטיבות, שצופות בו ושומרות עליו.
שלוש שנים אחורה הכול היה שונה. אז, הגלים של הצחוק של רינת מילאו את החדר ולא היו שום כתמים כהים מסביב. הוא עוד זוכר איך כשהייתה נכנסת שובל של אור היה נגרר אחריה, ידיה הרכות היו חומקות אליו מהגב, עיניה מביטות בו כמו מזיגה של אהבה, דאגה אינסופית. עכשיו, יש רק את הזיכרון ואת יעלי הקטנה, הנשארת פה, שזולה דמעה הופכת להתמלאות חדשה.
המחלה של רינת באה בשקט, כמו גנב בסמטה ביפו העתיקה. בהתחלה כל התלונות שלה היו עייפות, “נתקעתי עוד לילה במשרד, בטח יעבור לי”. אחר כך כאבי ראש שהיא תלתה בלחץ, במעט מדי שעות שינה. עברו יחד רופאים, בדיקות, מיני אבחנות לא ברורות, תרופות שלא הותירו עקבות. הזמן נסדק, מצבה של רינת הצטמק.
כשהגיעה האבחנה הכול התפרק. גדי לא היסס לרגע. העזיב את העבודה בהיי-טק אפילו כשניסו לשכנע אותו “תשלב אל תמהר להשתגע”. אבל הוא ידע, כל דבר חשוב פחות מלשבת עם רינת, לשמור עליה, לא לתת לה ליפול לבד. וטוב שחסכו מספיק שקלים, התקווה לקנות מאזדה חדשה נמסה, אבל התקווה להשאיר עוד זמן ביחד קנתה אותם זמן יקר.
פתאום החיים שלו נעשו אלעזר רצפים חלולים של מסדרונות בתי חולים באיכילוב, לעיתים לחכות לבדיקות בצפת, יד אוחזת יד מתוחה, קריאה של פרקי תהילים בין בדיקות. בבית מקריא לה את “עמוס עוז” בקול שקט, כי כבר לא יכלה לקום. לפעמים פשוט יושב לידה, נושם את הנשימות שלה, פוחד לפספס כל שינוי דקיקה. באותם הימים גילה שהאהבה לא רק אושר, אלא גם להישאר לצד כשכל העולם מתפרק, לא להרפות, להילחם עד שנגמרים כל הכוחות.
כשנפטרה רינת, הכול השתטח בווילון אפור. הימים נמרחו בשתיקה דביקה, הלילות נכבשו על ידי מחשבות שאי אפשר לרסן. העולם הצטמצם ליאלי, לדאוג שלא יחסרו לה שלא תרגיש לרגע נטושה.
כמעט מיד אחרי ההלוויה הופיעה אסתר, אמא של רינת. נכנסה בדממה, עיניה טורכות להבחין בכל פרט: צעצועים זרוקים, ערימת כלים שלא נשטפו, שמיכה מקומטת. תיק יד מהודק לגוף, קול יציב: “גדי, אתה צריך לנוח. אני אקח את יעלי. לא קל לבד”.
גדי ישב כהרגלו ליד העריסה. לא הרים עיניים רק אחז בקצה השמיכה, קולו שקט אך נטול ספק: “לא. יעלי נשארת איתי”.
אסתר התקרבה, פניָה מלאות דאגה אמיתית. “אבל תראה אותך! אתה צל של עצמך. יעלי צריכה סדר, חמימות, בית נורמלי. לא אבא שמתנדנד”.
הוא התיישר. אצל גדי כאב ותקיפות התערבבו יחד משהו בלתי שביר הציץ בתוך השבר. כל מילה שלו יצאה צלולה: “אני אבא שלה. אני אגדל אותה. רינת רצתה את זה. נשבעתי לה תמיד נהיה יחד”.
אסתר שתקה. ראתה את העיגולים מתחת לעיניים שלו, את הידיים הרועדות אבל כבר לא התווכחה. נשמה עמוק, הניחה יד רגע על כתפו. “אם תצטרך משהו, תמיד תוכל להתקשר. אני כאן, גדי”.
הדלת נסגרה חרישית. גדי נשאר שוב לבד, עם הדממה, עם בתו הישן.
ואז שקע הכל לשקט המוכר, שבו נשימותיה של יעלי נעטפות כמו חלה במפה. גדי התיישב שוב, אחז בכף ידה החמה והרכה. זה החזיק אותו בחיים. עם כל מגע ידע שהחזית ארוכה ורבה, אבל זה היעד: לגדל את יעלי, להעניק לה את החום שרינת הורישה בלכתה.
מאותו רגע לא נשאר דבר מהישן. כל יום נולד מחדש רק גדי ויעלי. כל בוקר נפתח בתחושת בלבול ספק אם יצליח. לפתע אפילו להחליף חיתול נעשה אתגר, להרגיע אותה מאמצע בכי לילה, לבשל משהו שהוא לא חביתה. טעויות, ניסיונות, שוב טעויות וכתיבה בלתי נגמרת בגוגל: “איך להוריד חום?” “מה להכין לפעוטה?” לפעמים היה מתקשר לאסתר, אבל משתדל לא להיראות כמו זה שכמעט נשבר.
כל הצלחה קטנה נרשמה על לוח ליבו: כשפעם ראשונה צד את המים המושלמים לאמבטיה, או בישל דייסה שלא גמרה חרוכה. עם הזמן, גם איך למיין בגדים, איך לסדר משחקים אחרי ייבוש, ואפילו למד להכין קציצות ירק, פירה וג’חנון ששיווה להם שבתות ארוכות. בשעות ערב, אחרי שהוריד אותה לישון, שר לה שירי ערש בסבלנות כמעט מדיטטיבית, קורא לה אגדות בקול מדומה דרקונים קולניים ופיות צייצניות. כשהתבגרה, גילה סבלנות לקלוע לה צמות דקות ובהתחלה אצבעותיו הסתבכו, עד שלמד.
עכשיו יעלי בת ארבע. היא שובבה, שואלת שאלות בלי הפסק, צוחקת בצחוק שמפזר את העננים החשוכים. כשיעלי צוחקת מהבדיחות שלו, ליבו נרגע שמחה נעימה, עדינה, מתבזרת מתוכו כמו טיפות גשם שקופות על שמש חמימה.
**************
לילה אחד, שקע גדי בערסל הסלון, חלון לבית מתמזג עם הזֵכרונות. איך קנו את העריסה, ואיך לא הפסיקו לצחוק על זה שאף אחד מהם לא יודע לחתל, איך שרטטו דימיון למסלול החיים של בתם. מחשבות חמקו לוושטי של זמן אחר, עד שצחוק רם החזיר אותו:
“אבא!” יעלי חייכה אליו, מגפפת ידיים. “בוא נשחק?”
חיוך עלה מאליו על פניו. גדי התקרב, חפן אותה בזרועותיו, הרים ונישא איתה בריקוד.
“כמובן, מתוקה. מה בא לך?”
“אני נסיכה! ואתה אביר!” נצנצה.
הוא גיחך, סובב אותה והקול שלה הדף את החשיכה.
“צריך למצוא ממלכה, נכון?”
“שם, פינת המשחקים, זה הארמון שלי!” הצביעה.
וביחד, על שטיח הקסמים, התחילו לבנות ארמון מקוביות צבעוניות קירות, מגדלים, דרקון שהיה פעם דינוזואר, פיה שעפתה אליהם מתוך קוביית קרטון ישנה. הסיפורים נולדו בדמיון בלי שתהיה פוליטיקה או פחד, הכול מתערבב כמו חלום חורפי. גדי הסתכל על עיניה המרצדות ובליבו רחש געגוע, אבל גם תקווה: “רינת, היית גאה בנו”, חשב, ופתאום נשאב לתחושת עוצמה משונה. בכל זאת, זה קורה מצליחים יחד, ארמון בלב הפיכחון.
לקראת צהריים, התארגן לצאת החוצה. ארז בתיק את הבובה האהובה, בקבוק מים, מגבונים, חליפת בגדים. יעלי מבחינה מוכנה ורצה להביא לבד את האוברול הסגול שלה, מנסה לסגור ריצ’רץ’. “אני לבד!”, התעקשה.
גדי גחן, עוזר לה. בודק את כל הכפתורים, ממקם נכון את כובע הגרב. “מוכנה?” שאל, והיא קפצה “בטח!” והיד הקטנה שלה נכרכה בידו.
הדרך לגינת השעשועים קצרה בין מרפסות ישנות, שיחי פיטוליה שבחום הקיץ וורודות, מתקני ברזל וחולות רכים. אימהות בשמלות קיץ ודודות עם גוגל מאפים מלוכסנים עוקבות במבטן; ילדיהן צורחים בגביעי זהב מדומים, מצחקקים בריצה סביב עצמן. גדי רגיל להתעלם מהמבט רק יעלי חשובה.
כשהגיעו, שתיים מהאימהות מצקצקות בספסל “הוא שוב כאן אחד עם הילדה…” “בטח עזבה אותו אין מה לעשות, מסכן.” “לא, שמעתי שהיא לא בחיים כבר…”, שיחתן דוקרת אותו, אבל הוא לא מראה סימן.
“בואי נעשה עוגות בחול”, יעלי מוחה בהתלהבות, עיניה נוצצות למראה דלי וקלשון. גדי הוציא מהתיק תבניות מראש, התיישב על שפת החול וצפה בנפלאות היצירה. מדי כמה דקות הייתה מציגה בפניו את מיטב המאפינס החוליים, כל עוגה יותר מפוארת מהקודמת. “זה יפה?” שאלה. “בטח, כמו קונדיטורית!”, הוא משיב, ופתאום כל הזרות נעלמה נשאר רק רגע מתוק, עוגת חול שווה יותר מאלף עוגות מגולגלות.
כעבור זמן, ספסל פנוי מזמין את גדי לשבת. יעלי, בעמלנות קצבית, ממשיכה מזליפה חול, מועכת, יוצרת מבנים מורכבים והצצות לעברו מוודאת שהוא שם. ואז מצטרפת אם צעירה, עם ילד בן חמש. “שלום, אני הדס”, היא מהנהנת ומחייכת, “הבת שלך שמחה אוהבת את החול, רואים”.
“גדי”, הוא משיב, בחיוך עדין. “יעלי מתה על זה יכולה לשחק שעות”.
הדס מתיישבת, מביטה בילדהּ שניגש ליעלי. “אתה לבד איתה?”, שואלת בגמגום של השתתפות אמיתית.
“כן,” קולו יציב. “נפטרה לפני שלוש שנים”. ההרגל לדבר על האובדן בלי מחסום קיבל נפח משלו.
“סליחה, לא ידעתי,” הדס קמלה, “אתה אמיץ. באמת”. “עושה מה שצריך, אין ברירה. היא הכול שלי”, גדי מושך בכתפיים.
“חלק מהגברים לא היו עומדים בזה,” נאנחת הדס, “האקס שלי גירושים בקושי מגיע אפילו בסופי שבוע. ואתה כאן, כל כולך”.
הוא שותק. סוגר את העולם, מביט ביעלי מסבירה לילד איך למלא תבנית בלי להרוס מבנה.
“אולי נלך ביחד לפארק מחר?” מציעה הדס, “ילדים יהנו, וגם לנו יהיה יותר קל”.
גדי בוחן אותה בעיניים תשושות: אישה חמה, עיניה טובות, אימא רגישה. אבל בפנים לא נדלק בו רצון. לא עכשיו, אולי לעולם לא.
“תודה, זה מחמיא. אבל כרגע אני ממוקד רק ביעלי. חשוב לי שתדע תמיד שהיא בטוחה ואהובה”.
“אני מבינה,” הנהנה הדס, “אם תרצה אנחנו פה, לשמוח, לעזור…”
“בטח”, הוא נפרד.
הדס חוזרת לבנה. שם, במרכז החול, העיר כבר נמשכת: גשרים, מגדלים, רחובות. גדי מסב שוב מבטו ליעלי. היא פורצת בצחוק: “אבא, תראה! עוגה בשבילך!”. הוא בודק כאילו זו העוגה הטעימה בעולם ומעמיד פנים שטעם מדהים.
בערב, אחרי שהשכיבה לישון, ניגש למטבח. מחוג הזמן מתרופף מביא מים, מוציא חוברת תמונות, דפיו מתקפלים, כבר שקופים מרוב התבוננות. כל שלב יעלי בעריסת אנשי, רינת מחבקת, וטיול ראשון לשלולית בגבעתיים, חיוכים חמים. בדף אחד רינת מחזיקה את יעלי, שתיהן בוהות באובייקטיב רינת פתוחה בצחוק, ויעלי לומדת איך צוחקים על העולם לראשונה.
“אנחנו מצליחים, רינת. באמת. היית גאה”, ממלמל גדי בקול חרישי.
מבעד לחלון, טיפות דפיקה ששקטה. ריח תה וחלות הבית מתפשט באוויר. מחר יום חדש עם דייסה שיעלי תאכל ברעבתנות, משחקי מחבואים, וביחד פשוט להיות. פשוט לנשום.
***************
בבוקר הבא, בגינת השעשועים, יעלי קופצת על הנדנדה. “יותר גבוה! מהר!”. הדס מתבוננת מרחוק, סורגת, בוחנת. רואה את גדי מסביר איך לסובב נכון את השרשראות, מצחקק כשהיא כמעט מחליקה, מתייצב תמיד כהורה מגן. רואה איך היא משתהה לבדוק שהוא קצת מאחוריה וחוזרת למשחק, בטוחה וסומכת.
ופתאום הדס מבינה: אין לו צורך בחמלה ולא ב”חיזוקים” של הורים אחרים. יש לו את עולמו הקטן יעלי וזה מספיק.
***************
החודשים מתגלגלים בכריות תקווה. ימים של אוקטובר נעשים חדים, העלים בגליל נשטפים חום. יעלי מתעטפת בקרדיגן חורפי, גרבי צמר; גדי מוודא כובע, מסדר כפפות, מחליף לסוודר. טיולים קצרים אבל קריטיים: יעלי כובשת שלוליות ורועדת, צוחקת מהשלג הראשון של נובמבר.
יום אחד בחזרתם מהגן, ממתינה אסתר מחוץ לבית, תיק עמוס בידה. “באתי להביא ליעלי בגדים חמים”, היא מציעה, “קניתי לה ספרים, אפיתי עוגת תפוחים האהובה עליך”. קולה מסודר, עדיין לא לגמרי חמים.
המערכת שביניהם רחוקה ממה שרצתה היא מתקשה להשלים עם החלטתו לגדל לבד, מנסה להבין מה היה עושה אחרת. אבל עם הזמן נרגעה רואה שהוא משתדל, גם אם בדרכו.
“תודה”, הוא אומר, וקורא: “יעלי, תגידי תודה לסבתא”.
“יש! ספרים! אבא, תראה על ארנב ועל נסיכה!” יעלי ממהרת לחטט בשקית, עיניה נוצצות.
אסתר מחייכת, מפשפשת בתיק: מגבת חמה, כובע עם פונפון. “זה להחלפה, אם צריך והספרים, כי ידעתי שאת אוהבת ציורים”. יעלי כבר מתיישבת, סופגת את הצבעים.
“והעוגה, עטפתי בהמון אהבה. אולי תכין תה, נאכל יחד?” הציעה אסתר.
הוא מהנהן, עוזר לה להניח דברים על השולחן. שתיהם מגיחות לסלון, עוזרות, קוסמות בזמן.
כשהעייפות צפה מאחורי עיניה, אסתר תופסת אומץ. “רציתי רק להתנצל… אז, אחרי ההלוויה, אמרתי שלא תצליח לבד. דאגתי כל כך ליעלי… ובסוף אתה מצליח. יותר ממה שדמיינתי.”
גדי חושב רגע החדר מלא בשקט, יעלי ממלמלת את עלילת הארנב החדש. לבסוף עונה בשקט: “אני רק רוצה שתרגיש את האהבה של רינת. שתמיד תדע, שאנחנו פה בשבילה, גם אם עכשיו רק שנינו”.
אסתר מהנהנת, דמעה נושרת, אך נמחקת מהר. “אפשר שאקח אותה לסופי שבוע, שהרגיש שיש לה משפחה?” גדי מהסס, נושא מבט לעבר יעלי, שיושבת ברגליים מצולבות, מעיינת בתמונות, שומעת הכול.
“בשמחה, אם היא רוצה”, הוא מסכים. “זה הכי חשוב”.
“אני רוצה! סבתא, תקראי לי את כל הסיפורים שלך!” יעלי מצטרפת.
“ברור, מתוקה שלי”, אסתר ניגשת אליה, מלטפת ראש. “אפילו הלילה!”
יחד, משהו נדרך ומתעגל אולי זו התחלה אמיתית של שלום. מאז ואילך, נולדתם כמו גלדים חדשים על עץ ישן.
בערב, תמונה ישנה ביד, גדי יושב ליד יעלי, הנרדמת לאיטה. על התמונה רינת ויעלי, שתיהן מחייכות חיוכים אחרים ואותו מבט. “אמא רואה אותנו, אבא?” שואלת יעלי, אלומה ועייפה.
“בטח,” מגיב גדי, מניח אצבע על פניהן, “היא איתנו תמיד בחיבוק, בצחוק, בעוגות החול שמכינים יחד”.
“אני אוהבת אותה”, לוחשת יעלי. “והיא אותך”, עונה גדי, “יותר מכול. תמיד תזכרי את זה”. היא מהנהנת, עוצמת עיניים, ושוקעת.
גדי יושב עוד רגע, מאזין לשקט. אחר כך מעביר את התמונה לשידה, מכבה את האור לבו ממלא בשקט מלטף: הכול יהיה טוב.
בעדינות יוצא מהחדר, חומק במטבח, שותה תה קריר ומביט בשלג יורד קלות על גג האופניים הישנים. תחושת חורף חדשה. פעם פחד שלא יהיה מספיק: מספיק טוב, מספיק חכם, מספיק אבא. עכשיו רואה ברור הוא עצמו, בזה די והותר.
פתק תפוס במחברת עייפה, שם הוא רושם כל הישג קטן. מדפדף, קופץ לדף אחרון, וכותב:
15 בחשוון. יעלי קשרה בעצמה שרוכים. חיבקה אותי, לחשה: “אני גדולה עדיין קטנה שלך”. חייכתי לכל היום.
הוא סוגר, משלים תה, שוטף הכל, מציץ רגע אחרון לחלון. מחר יום חדש, עם תירס או שוקו, צעידה בגשם או באוויר חריף, אוצר חדש שימצא בחול, בכי של אכזבה קטנה, חיבוק של נחמה.
חיים. אהבה.
וזה כל העיקר.
