המסע לחיים חדשים אחרי אתגרים קשים
התמודדות עם קשיי החיים וגילוי התקווה
בגיל 45 מצאתי את עצמי ברגע משבר: אשתי עזבה, השפיעה על הבן שלי נגדי, ונותרתי לבדי, ללא אדם לשתף אותו לא בצער ולא בשמחה. כדי להישאר עם ראש מעל המים, התחלתי לעבוד כעוזר ניקיון בבית ספר מקומי, בניסיון להתפרנס ולעמוד בתשלומי הדירה. אך המתח המתמשך סביב הגירושים והמאבקים המשפטיים מנע ממני להתרכז, ולא ארך זמן עד שפוטרתי מעבודתי.
בהרגשה של אובדן מוחלט של משפחה, בית וביטחון עצמי שוטטתי ברחובות תל אביב, מרגיש לא יותר מהאשפה שאספתי לעיתים. עשיתי את דרכי על המדרכה אחרי יום מתיש, כשפתאום אור חזק סנוור אותי, וצליל חריקה חד פילח את השקט. רכב דהר לכיווני! נתקפתי הלם ולא הצלחתי לזוז, והנהג עצר במרחק קטן ממני.
מתוך הרכב ירד גבר גבוה, לבוש בבגדי עבודה, עיניו טובות. “אתה קולט שכמעט נפצעת קשה?” הוא קרא. שתקתי ובהיתי בו, רועד. כשראה מה מצבי, הציע שאסע איתו לאזור בטוח יותר, ואמר שלא כדאי ללכת לבד במקום כזה. באותו רגע התקרבה גברת מבוגרת עם כלב בשם רפאל, ופנתה אליו בעברית רכה: “תן לו יד, אולי הוא באמת צריך אותך”.
המפגש הזה שינה בי משהו. אותה אישה, מורה בשם תמר, שידעה בעצמה מה זה משבר, הזמינה אותי לעבוד זמנית במקלט לחסרי בית שבו התנדבה. שם הכרתי את אלעד לשעבר פסיכולוג שעזר רבות לאנשים במשברי חיים. תשומת לבו ליכולות שלי הייתה נקודת מפנה; הוא נהיה מנטור וחבר עבורי.
בהנחיית אלעד הצטרפתי לקבוצות תמיכה פסיכולוגיות חינמיות, ניסיתי טיפול באמנות ולמדתי כישורים חדשים. לאט לאט הבנתי שאפשר שוב להאמין בבני אדם, ושעבר לא מגדיר אותי. אפילו אחרי משברים מהסוג הכי קשה, תמיד אפשר להתחיל מחדש.
בתקופה הזו התקרבתי לבני ינון. הוא חווה גם הוא תקופות קשות, אך בעזרת ליווי פסיכולוגי ושיחות מלב אל לב הבין שגם לשני הצדדים יש אחריות ליחסים ולהשתקמות. הקשר בינינו התחזק, ואור חזר ליחסינו.
כעבור כמה חודשים קיבלתי עבודה בספרייה שכונתית, ופגשתי נשים נוספות שעברו משברים. שיתפנו סיפורים, ועודדנו זו את זו לרכוש כישורים. העצמה וביטחון חזרו אליי לאט לאט.
עם הזמן, מצאתי שותפה לדרך: עדי, אישה צעירה שעוסקת בקידום זכויות נשים ועזרה למי שמתמודדת עם קשיים. עדי זיהתה בי ניצוץ, והזמינה אותי להשתתף בפרויקטים שיזמה. “הכוח לשנות טמון בכל אחת מאיתנו”, היא נהגה לומר.
במקביל, למדתי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית כדי להבין ולסייע לאחרים, ובמהלך הלימודים התיידדתי עם אבישג, אישה בעלת ניסיון, שהכירה לי בערך העצמי ובאומץ לשנות. אבישג נהייתה לי מדריכה וחברה בדרכי.
ינון ואני חיזקנו את הקשר. הוא הפך לאדם עצמאי, טיילנו יחד בשכונת מגורינו, דיברנו על חלומות ותכניות. האהבה בינינו פלסה דרך להרבה אור בחיי. הבנתי משפחה, אמון וחום אלו העוגנים האמיתיים.
משם פניתי להתנדבות בעמותה לסיוע לילדים בסיכון. המעורבות שימחה אותי ונתנה משמעות חדשה. פתאום נשים אחרות התעודדו מהדרך שלי, ויחד עם עדי ואבישג ייסדנו קבוצת תמיכה לנשים, שיחקנו על ידע וחוויות, וגילינו כוחות שלא הכרנו.
פנו אליי בחור צעיר, שגם חלם להיות מחנך לילדים בסיכון. רציתי להעניק לו תקווה והתחלתי ללוות אותו, להנחות ולהעצים.
חזרתי לכתוב מאמרים, הופעתי בכנסים בנושא העצמה, בתקווה להעניק סביבי השראה לא להרים ידיים אלא להאמין שעוד אפשר להשתנות. כל מילה שלי הגיעה לליבם של אלה שעדיין במאבק, והעניקה תחושת שליחות עמוקה.
ינון ראה את דרכי, והעז גם הוא ללכת אחרי חלומותיו: הוא נרשם ללימודי כלכלה באוניברסיטת תל אביב, תיכנן עתיד, ויחד המשכנו לתמוך זה בזה.
בהמשך השתלבתי בפרויקטים קהילתיים לנשים ומשפחות בשעה קשה, העברתי סדנאות, ואימנתי נשים נוספות לא לפחד מכישלון או שינוי.
לא אשכח את היום בו נפגשתי בזירת אירוע ארצית על צדק חברתי וסיוע למשפחות בסיכון. סיפרתי את מסעי, שיתפתי לקחים והרגשתי שסיפור אישי מסוגל לעורר השראה ולשנות חיים.
גם במשפחה, החיזוק מול ינון נמשך. יצאנו למסעות משפחתיים, חלקנו תוכניות וחלומות. הבנתי שמה שבאמת נשאר איתנו הוא אהבה, בית וחמלה.
פניתי לכתיבה ספרים קצרים ומאמרים כדי להשאיר אחריי את דרכי ולעזור לעוד נשים להתגבר. הכתיבה הביאה נחמה לחיי וריגשה נשים רבות להאמין שגם להן מגיע שינוי.
התובנה שלי: לכל קושי שנשלח בדרכנו יש תפקיד בעיצובנו. צריך לדעת להעריך את הדרך, להודות על הטוב וגם ללמוד מהרע להאמין שלכל אחד עוד שמורה הזכות להיוולד מחדש. חיי הפכו לשורה של אתגרים וגילויים, ואני אסיר תודה לכל שינוי, כי בזכותם אני מי שאני. והעיקר להמשיך לחלום, לא להפסיק להאמין ולחיות כל רגע בתקווה לימים טובים.
