פיפה
תראי אותה, איך התגנדרה! אנשים רגילים, יוצאים בבוקר לעבודה כמו שצריך, והיא?! לאן היא הולכת עם המכנסיים הלבנות האלה, ככה, על כל הלכלוך שלנו?!
אבל היא בכלל לא הולכת ברגל! כל הזמן במכונית שלה! מיני ואן שלם!
תגידי תודה בכלל שהיא לבושה! ראית מה יש לה על הצוואר?
לא. מה?
קעקוע! כן, מה ששמעת! מי עושה דבר כזה?! כמו מישהי שיצאה מהכלא, נשבעת לך! בחורה צעירה, וכבר ככה מצוירת! מה אמא שלה הייתה אומרת אם הייתה רואה?! אין אחריה שום השגחה נשמה אבודה…
הספסל בכניסה לבניין רחש, בעוד המבטים מלווים את יערה.
ואיך אפשר שלא לקשקש קצת, כשסלי הקניות כבר מונחים ליד הרגליים, ובית אין אליו למהר שקט מדי, שגרה ששום דבר לא מחכה בה? לפחות יש עם מי לדבר… ילדים גדולים או קטנים, בישולים, ניקיונות… ולא נשארה שמחה חוץ מחגים נדירים, כי איפה נשיג את זה, את השמחה הזאת? לאנשים פשוטים לא יוצא הרבה ליהנות. דאגות יש בשפע, מחשבות איך להאכיל, לעזור, ואם חסר מה להביא לנכדים מתנות קטנות, לשמח קצת נשמה, לנשק פדחת חמה. זה כל האושר… ולפעמים גם זה אין לכולם. ראה, לרבקה הילדים אמרו אל תחכי לנכדים, היום לא באופנה ללדת. היום באופנה לנסוע לחו”ל, אלוהים ישמור, ולא לדאוג לכלום. איך הם עושים את זה בכלל? אולי גם הבת של נטע, יערה הזו.
ופעם הייתה בחורה נורמלית! הלכה לבית ספר, למדה טוב, שלום אמרה תמיד. ומה עכשיו?! מאז שאמא שלה הלכה, היא לגמרי איבדה את הדרך. נודדת ממקום למקום, לא עובדת, לא לומדת. בת שלושים עושה קעקועים! פתחו לה מכון משלה! לאן העולם מתגלגל?!
כשאביה של יערה הופיע פתאום לפני כמה שנים, כולם חשבו שסוף סוף הוא יחזיר אותה למוטב. ילמד אותה איך חיים. ומה יצא? קנה לה את המכונית העצומה הזו, תופסת חצי חנייה, ונסע, עזב אותה לבד. והיא? עדיין צעירה, בקושי עשרים ושלוש. איך אפשר להשאיר ככה ילדה לבד?! ואם חלילה תכניס מישהו לא ראוי לבית? לאבד גם את הדירה שנשארה מהאם וגם את הרכב שכל השכונה לא סובלת.
נו, הנה היא נוסעת! לאן? למה? מי יודע! אפילו לא הסתובבה! פיפה! כמו פיפה אמיתית! במכנסיים הלבנות…
ליערה לא היה זמן ולא רצון לעסוק במה שחושבות השכנות או מה שמדברים עליה מאחורי הגב. הבעיות שלה הספיקו לה. גם היום לו”ז צפוף עד כל דקה. כל כך הרבה דברים להספיק, שהיא רק מבקשת מהזמן, שייתן לה עוד שעתיים ביממה לפחות! אמא שלה תמיד אמרה שהיא לא יודעת לנהל נכון את הזמן, אבל היא חייבת ללמוד.
יערה, מזה הכול תלוי! אלה שמתרוצצים כל היום ומסיימים כלום, רק מתלוננים, מקנאים באלה שמצליחים. וסוד ההצלחה? פשוט אדם שמכבד את הזמן שלו, יצליח להספיק הכול.
ואיך “להיות חברה” של הזמן, אמא?
אל תיעלבי ממנו. אל תבזבזי אותו. תחליטי מה חשוב לך באמת ולזה תתני זמן בהתאם. תשאירי מקום גם למנוחה, לשטויות, לפינוק. זה חשוב מאוד. אי אפשר רק לעבוד ולעשות משימות. לפעמים צריך להירגע, לצחוק קצת על החיים. אם תבטלי הכול, תרסקי את עצמך, ואף אחד לא ירוויח מזה.
למה?
את לא ברזל! תישחקי. ולמי תהיה תועלת מזה? לך? ממש לא. עייפה, לא מסופקת, עצבנית… וזה מה שיהיה. מי שמוותר על הפסקה, סובל. וכל אלה שאומרים שצריך לעבוד רק, שטויות! תמיד יש עוד מטלות. תגמרי אלה יבואו חדשות. אבל רק לנוח זה גם לא בסדר תאבדת את עצמך. תקבעי לך זמן פנוי, אל תגזימי תראי איך הכל מסתדר… ולי יהיה יותר שקט.
העצות של אמא תמיד ליוו את יערה, אבל לממש אותן בפועל היה קצת יותר מסובך. קנתה יומן מסודר, אבל גם זה לא הספיק. מה לעשות כשכל דבר חשוב ונראה דחוף? גם היום שלוש הרצאות, והיא מספיקה רק לאחת, כי לשניים נרשמו לקוחות דווקא אצלה, וצריכה גם להספיק לקפוץ לנועה, וליד נועה כבר בטח יגיע גם אדם ותאריכי שלום, זה לעולם לא 5 דקות. אחר כך יש לעצור אצל אביב ולאסוף ממנו כמה דברים… צריך להכיר את החדשים בעוד שבוע טסים והיא אפילו לא יודעת איך קוראים להם. יום עומס…
הפקק בעיר קצת זז, ויערה לחצה ברכות על הגז. המכונית הגיבה מיד, שקטה ורכה, כאילו מרגיעה אותה “אל תדאגי, נספיק הכל! לא סתם קיבלת אותי, אבא במיוחד דאג שיהיה לך יותר זמן”.
יערה ליטפה את ההגה.
תודה, אבא…
לפני כמה שנים אם מישהו היה אומר לה שתודה לאביה, הייתה פורצת בצחוק. היא הרי שנאה אותו כמעט כל ילדותה.
אמא שלה אף פעם לא אמרה עליו מילה רעה. להפך, תמיד סיפרה עד כמה הוא חכם וטענה שגנטית יערה בגללו כזו.
רק שיערה לא יכלה להבין איך גבר חכם יכול לעזוב תינוקת ולנתק קשר לכל כך הרבה שנים?
ככה חשבה והתסכול הלך והצטבר והפך את הלב שלה לכועס.
בגן, הייתה יושבת בצד באירועים, ורק מקנאה בבנות שרקדו עם האבות. לה לא היה בן זוג וזה כאב כל כך, שלא יכלה אפילו לבכות, רק הביטה בעינייים יבשות וסרבה להסיט מבט.
בבית הספר, כשפגעו בה, רק שתקה ונלחמה בחזרה, והסתכלה בעיניים מלאות תהייה על הבנות שברגע האמת צרחו: “אני אגיד לאבא שלי! והוא כבר יטפל בך!”
ולקראת הסיום רבו עם החברה הכי טובה, יסמין, כשזו זרקה לה באמצע שיחת עתיד: “אבא שלי אמר, כל אוניברסיטה שארצה הוא ישלם. ואפילו הבטיח לקנות לי רכב אם אקבל מלגה.”
יערה הייתה חברה של יסמין מגיל שלוש, וברגע ההוא הבינה נגמרה החברות. זה לא היה קנאה, אלא כאב צורב יסמין ידעה הכל, אפילו את החלום הנסתר: שאולי גם לה יהיה אבא. ובכל זאת, דקרה אותה בזה, פעם אחר פעם…
אבל יערה לא קינאה אף פעם לאף אחד. למה? היא ואמא שלה חיו לא פחות טוב מאחרים. אפילו טסו לחו”ל, שלא לדבר על טלפונים חדשים או בגדים יפים שאמא קנתה ליום הולדת 16.
אבל מתנה ההיא לא הייתה הכי מיוחדת. בשיא הערב, כשערכה את האריזה, הופיע זה שכל כך רצתה לראות פעם אחת בחיים…
היא עשתה סערה, צעקה, בכתה… התעלמה מהניסיונות של אמא שלה להרגיע. דחפה אותה והטיחה בפנים רטובות: “את בוגדת! למה הבאת אותו?! אני לא רוצה לראות אותו!”
לא היה לה שמץ שאמא שלה כבר מחזיקה תוצאות של בדיקות ורופאים, שמבשרים מה ירד על חייהן רגע אחד פסגה, ולאחריו התדרדרות אין קץ לכל מה שהיה נקודת היציבות בחייהן. משם הכל נהיה בוץ דביק, עתיד נשאב פנימה.
יום אחד, אחרי שכבר לא יכלה לסבול את המתח, אמא שאלה:
זו אני אשמה, יערה. שחתכתי עם אבא, שלא נתתי לו אותך… אותי תאשים. תבין?
למה? ידיה של האם היו קרות ונחושות, אבל יערה לא העזה לברוח, כי סוף סוף תקבל הסבר לכך שישבה בצד איפה היה אבא, כהלכה?
נעלבתי…
על מה? אמא! משהו ששווה לקחת לי את אבא?
אסביר, רק תקשיבי עד הסוף, טוב? אל תפריעי…
ושם שמעה יערה בפעם הראשונה את האמת. איך נשאו צעירים בלי לדעת כלום, איך הייתה בהיריון בזמן שקיבלה אינסוף הערות משתי המשפחות, משלה ומשל אבי.
יערה לא הייתה רצויה. היא שינתה מגמות לשני הצדדים. אביה ויתר על החלום ללמוד, כדי לפרנס; האם לקחה חופשה מהאוניברסיטה, ולא חזרה כי את כעסים ועיקשות רבו, בעיקר כי נולדה בת ולא בן. והנה, אמא נוסעת עם תינוקת לדודה שתסכים לקבל, ואביה אפילו לא יודע שלא יראה עוד את בתו.
חיפש אותך, כתב לי, חייג… אבל אמרתי לו שאת לא הבת שלו.
אמא! למה?!
כל כך אמרו לי שאין טעם… אז הסכמתי. רצו ככה שיהיה.
מי רצה?! מי דיבר?!
כולם. תסלחי לי, יערה… קשה לי… אז, חשבתי שזה הדבר הנכון. לא רציתי שאף אחד יעז לפגוע בך כמו שפגעו בי. ילדים לא אמורים לגדול בשנאה! ניסיתי להגן עלייך… בדרכי. היום אני מבינה שטעיתי, אז נראה לי שאני עושה נכון…
יערה נתנה לאצבעות שלה לברוח הלמה על אדן החלון, וכל מה שנפל, אדמת קקטוס, נראה לה כמו כל מילה שיוצאת עכשיו מהפה של אמא. מפוצץ צריך להתחיל לנקות, והחיים מלכלכים, וצריך המון סבלנות לפנות את כל הכתמים…
הביאה סמרטוט, ניקתה וחזרה לשבת ליד המיטה של אמא, בלי דמעה, כמו ילדה, ואמרה:
תדברי, הכל. רק אמת עכשיו, אל תשקרי יותר…
לא אשקר…
כך למדה סוף סוף מה באמת קרה. ושוב, שאלות נשארו יותר מתשובות, אבל הבינה דבר אחד: החיים הם לא מה שאנחנו חושבים. יום אחד אתה בטוח בהכול, והנה התמונה אותה בנית, נשברת, צריך להחליט מה עושים. זה כבר בידיים שלך…
האם סלחה לאמא? אולי, אבל לא בביטחון מלא.
דבר אחד רצתה להודות לאמא שלא הסתירה.
אבל הרבה תשובות נשארו סגורות, כנראה קבורות עמוק בלילות הארוכים של נרות, במילים של אבא שחיבק ידיים דקות מידי, כשהמשככים הפסיקו להשפיע, בדמעות הגסות שראתה על פניו, כשלא רצה שתבחין.
מה שנאמר ביניהם, אי שם בלילה, יערה לעולם לא שאלה. פשוט לא היה לה צורך לפצח.
כי היה צריך ללמוד לחיות יחד אבא לא הסכים להשאיר אותה אצל הדודה.
אסע, רק כשתבקשי. אבל עד גיל 18 את איתי. ואז אשתדל להפריע כמה שפחות.
לא צריך. לא הייתה, לא שמענו ממך… עכשיו תהיה. תישאר, אבא…
נטע, אמא של יערה, שרדה כמעט שנתיים אחרי מה שחזו הרופאים, והתקופה הזו, קשה ככל שהייתה, הייתה המאושרת והעצובה בחייה. כל כך כאבה לה הזמן גזל מהם כל כך הרבה…
דווקא אז התחילה לצייר.
למה דווקא אז? לא יודעת. פעם סתם קשקשה במחברות, בלי כוונה, אף פעם לא חשבה ברצינות.
את יודעת, זה לא רע… אבא, שראה את הציורים, שרק.
תראי!
הוריד את החולצה, ויערה נדהמה על הגב פרשה קעקוע צבעוני כל כך יפה, שהציורים שלה הפכו פתאום לחסרי ערך, כמו ציורי ילדים בהשוואה.
חבר עשה לי. רוצה שאדבר איתו? שיראה אותך. אולי ילמד אותך.
רוצה!
אף אחת מהשכנות לא שמה בכלל לב שיערה נסעה. כמעט שנה חיה בתל אביב, למדה מהייסוד, אבל תמיד הרגישה צורך לחזור לעיר שלה.
רוצה הביתה, אבא…
באופן מפתיע, אבא שלה הבין. לא ניסה לשכנע להישאר. רק ביקש למשוך עוד שבועות, ואז חזר, עזר לה לארגן את האריזות, וביום שעברה הביתה, הניח לה מפתחות לרכב.
הנה, שלך. וגם זה.
תיק מסמכים עלה על השולחן, יערה זקפה גבה:
מה זה?
בת, זה המכונה שלך. מכרתי את הדירה שלי וקניתי חדר קטן במרכז תל אביב, עם כל הציוד שהיית צריכה. אלון, המורה שלך, כבר סידר הכל. תתחילי לעבוד, ללמוד. מקצוע יש, תרוויחי גם תעודה. בית ספר לבד לא מספיק, נכון?
יערה האזינה ולא האמינה, אפילו כשכבר פתחה את המקום, קיבלה את הלקוח הראשון ושמעה מהמון מחמאות לא באמת הבינה שהחיים מסתדרים.
אבא עזר, סידר, דאג לפרסום יעיל, ונסע לדרכו.
לאן אתה?
להורים, יערה. יש בעיות, צריך אותי בטבריה. תדעי, אני איתך תמיד.
אבל אני רוצה שתישאר…
יודעת, ילדה. אבל צריך.
ואז, בחיי עומס ועבודה, פגשה יערה את נועה.
ערב אחד, נכנסה אשה לבושה אלגנטית, עייפה, כשיערה כבר בעצבנות בודקת את השעון, ממתינה ללקוח המאחר.
סליחה, אפשר לדבר עם המאסטר?
יערה הרימה מבט מהמחשב והמחברות, הנהנה:
אני המאסטר.
ילדה, לא בא לי בדיחות. תקראי למבוגרים.
אז התמקדה עליה. על פני השטח נראתה מטופחת, אבל מקרוב עיניים עייפות, ציפורניים קצרות ולא באופנה, ומבט כבוי… הייאוש הזה מוכר ליערה, לכן בשקט קמה, שלפה את האלבום שלה:
הנה, אלה העבודות שלי. אם מתאים, תספרי מה את רוצה.
שם… כאן…
קיפלה את השרוול והצביעה על הצד הפנימי של היד.
פה, שאוכל לראות תמיד…
כאן נגמרה העובדה של אשה זרה. יערה, שראתה אותה נושכת שפתיים ונאבקת בדמעות, צעדה לדלת ונעלה, בדיוק כשמאוחר, הלקוח המאחר הגיע ונמדד במבט פנימי.
תתיישבי. אמרה יערה, מורידה תריסים יהיה בסדר.
זה יכאב, כן, אני יודעת.
האשה התמסרה לכיסא וזרקה, כמעט בלי קול:
אדם…
יערה לא שאלה. על האדם ההוא שמעה יום יומיים אחר כך, כשפגשה את הזרה במסדרון בהדסה עין כרם, באה לבקר את הדודה.
את?
אני. תודה…
אין על מה. יצא יפה.
מאוד. לאדם אהב…
הוא…
היא. הבת שלי.
המבט של נועה היה שונה. פתחה כף יד רזה, הציגה עצמה.
נועה.
יערה.
רוצה להכיר את אדם?
יערה אמרה מיד “רוצה”, עדייו לא ידעה שהפגישה תשנה לה את החיים.
רוצה!
ילדה קטנה, משקפיים מוזרים, מדבקה מזכוכית על העדשה, מיד כבשה את ליבה. תפסה את ידה של יערה וגררה אותה:
יש לך אגוזים? גרעינים? כלום?! איך תביאי אוכל לסנאים?
איזה סנאים?
פה. עם זנבות! המון בפארק הזה! כל יום מחפשים! אמא אומרת שבגללי יהיו שמנים…
לא יהיו, הם קופצים בלי סוף, לא ישמינו.
כן? את חכמה!
לא ממש.
למה?
עדיין לומדת.
אהה. וואי, שכחתי!
הציעה יד והציג עצמה ברצינות.
אדם בת נועה דרור.
יפה, יערה לחצה, מקפידה לא לפגוע בפלסטר, יערה תמר אביב.
עכשיו אנחנו חברות!
צחוק הילד צלצל מתחת לאורנים בפארק, ויערה ראתה חיוך קל על פני נועה.
בפגישה הבאה, הגיעה עם כיסים מלאי אגוזים.
על מצב הטיפול, נועה לא דיברה בהתחלה. שתיהן הלכו על קרח דק, למדו להכיר.
יש מה לעשות?
כן. זה כבר לא גזר דין. אמרה נועה, מחממת כפותיה על תה בבית קפה ליד המכון כשנפגשנו אז, אמרו שאפס סיכוי.
ברור…
ואז בא רופא חדש. תום דניאל והוא אמר יש עוד סיכוי…
אז למה את בוכה? נועה, זה טוב!
אתמול ניתוח. אדם באשפוז, אותי שלחו הביתה… ביקשו שאבוא אחרי. מפחדת, יערה… מפחדת כמו מעולם.
את לבד? אבא שלה?
עזב לפני שנולדה. לא הייתי “מאמי טובה”, ילדתי לעצמי. אביה ידע לא אהבה, רק בחירה גנטית… לכן הוא לא בחיים שלנו… מבינה?
פחות חשוב. יש אדם…
נכון…
אסור! יש, ותהיה! אל תוותרי לה… את חייבת! תעשי הכול, שלא תישאר רק שם על היד שלך, הבנת?!
די, אל תצעקי… אני שומעת…
אז תפסיקי לבכות, זה לא יעזור. צריך לעשות.
נועה בכתה כמו ילדה, ויערה שתקה, הבינה שזה השלב שמתחילים מחדש. מלצר שהתקרב, יערה סילקה במבט.
תביא מים, בבקשה.
אותו ערב ולילה בילו יחד במכון, מדברות, שותקות, בוכות, צוחקות בבוקר יערה הושיבה את חברתה החדשה ברכב ולקחה אותה לביה”ח.
אני באה איתך.
יש לך זמן?
נועה, את מוזרה… חיפשה יערה בתיק הענק, שלפה מסרק. קחי, תתסרקי, שלא תפחידי את הילדה.
הכל עבר בשלום. הידיים של תום, הרופא, עשו פלא.
מתי יראו שוב סנאים? שאל אדם בחדר, עצובה.
עוד מעט! משתחררים, וטסים לתל אביב עם יערה, שם בפארק יש יותר סנאים.
למה?
מה למה?
למה לתל אביב?
כי צריך, מתוקה. ניתוח היה שלב עכשיו לשיקום. הכי טוב במרכז. אלון, חבר של יערה, סידר.
לשי…מה? לא משנה, אשאל את יערה! לא עניין אותה עוד שום דבר אחר. הרי ברור עם יערה ברכב יהיה כיף…
אמא!
מה?
תום נוסע איתנו?
לא, יש לו עבודה! וגם אמרתי, לא מדברים על רופא כאילו הוא חבר!
לי מותר!
למה?
כי הוא אוהב את יערה! צחקה, וגרמה לאמא להחוויר.
מדברת שטויות! מאיפה החלטת?!
מה, לא רואים? אמא, את ילדה… יערה עוד לא מבינה… ילדים רואים הכול.
קשה היה לפספס את הקשר שהתפתח בין תום ליערה. אבל שניהם הסתירו רגשות, קרוב מדי רחוק מדי. התנהלו בעירנות, כאילו כל מפגש הוא קונגרס רשמי.
גם אחרי שנסעו, יערה שמרה איתם קשר, שלחה אותם והבינה שהיא יכולה לעזור גם לאחרים. אלון מצא דרך לסייע, ותום החל ללוות ילדים נוספים. יערה הופכת לרכבת פרטית, ממלאה הרכב בכל פינוק, מפית לחה ועד מסך טאבלט לסרטים לילדים.
תום לא הבין למה, רק התפעל. היא לא סיפרה לו, גם הוא שתק. איש לא עושה צעד ראשון.
מי יודע, אם היה קורה משהו בכלל, לולא אדם ששבה שכנעה את אמה לקחת אותה שוב לביה”ח.
למה, אדם?
רוצה לדבר עם תום.
מה?
אמא, את לא מבינה! צריכה להגיד לו!
ולי?
לך, אחר כך!
תום התייחס ברצינות.
טוב, בואי נדבר.
נועה שותקת, בוחנת את תגובות הילדה. התשובה הייתה פשוטה.
למה לא תגיד לה?
למי, מה, אדם?
ליערה. שהיא מוצאת חן בעיניך.
זה מסובך…
למה מסובך? אתם מבוגרים מוזרים! גם היא אוהבת אותך…
שמתי לב.
אז למה שותק?
אדם, פשוט אין לי דירה, אני גר בשכירות קטנה. ייקח שנים לקנות משהו. ויערה, יש לה הכל. אני… רוצה שיהיה לי מה לתת לה.
אהבה לא מספיקה?
לפעמים לא מספיק…
אדם לא הקשיבה, משכה בחלוק הרפואה של תום, ולחשה באוזן משהו שהצחיק אותו:
אל תשתטו!
ואם כן, אז מה?
קפצה אל נועה “בואי נלך!”
לאן?
ליערה!
היא עובדת…
לא נורא, תשמח.
נועה ויתרה, צחקה, הזמינה גט.
אצל יערה שיחה קצרה. והתוצאה, לא איחרה לבוא.
בערב, יערה סוגרת מכון, לבה נחוש: אם ילדה רואה את מה שמבוגרת בורחת ממנו הגיע הזמן לא לבזבז עוד.
לא ראתה את תום מיד. צל על המדרכה, צעד מוכר, קול רך:
היי…
כמה חודשים אחר כך, שוב הספסל מתמלא שמועות.
השיגה לה איזה חתן! מי זה? אי-אפשר להבין כלום! הביא חפצים, אף אחד לא יודע עליו כלום! מי יודע, שתתפוס פתאום מישהו לא טוב…
נראה בחור טוב!
מה את מבינה, רבקה! כל שלך נראים טוב, בסוף…
אולי צריך להתקשר לאבא של יערה! שיבוא, שיטפל!
הוא פה!
מה את אומרת! מתי הגיע?
ממש בימים האחרונים. משהו יקרה, תראו!
ויכול להיות…
וראו.
וראו את יערה בלבן, בשמלה בלתי סבירה, והספסל סוף סוף ראה את הקעקוע על הגב, ואפילו רבקה, “המתקדמת”, השתתקה לרגע.
וראו את תום, מלווה את כלתו, מאיים באצבע לעבר אדם שצחקה גדולה.
וראו את נועה בוכה מאושר, מתעקשת לסדר לה את ההינומה שוב ושוב.
וראו זרים, שמגיעים עם פרחים, מחבקים כאילו בית.
ואף אחד לא הבין מאיפה האנשים, והכל משתנה שוב.
וראו את יערה מעלה את שולי השמלה, חולצת עקבים ובוחרת נעלי ספורט. “אי אפשר לנהוג ככה”, אמרה.
וראו את תום מרים אותה, קושר לה שרוכים, נועה מביאה את נעלי הסניקרס מהבגאז’.
הכל לא כמו אצל אנשים רגילים! רטן הספסל.
נכון, פיפה אמיתית!
ומה הסיפור בעצם מלמד? שבחיים מותר ואף ראוי ללכת בדרך שלך, גם כשכולם מרכלים, לצאת מהקווים, ללמוד לסלוח, להעז לאהוב, ולהיות גאה בטביעות האישית אחד הדברים שאין דומים לו.
