היציאה החגיגית של מרגלית פנינית
מרים! זה בכלל לא חריימה! זה סלט עייף ולא ברור! יקירה, את עורכת דין נהדרת תתרכזי בכתבי טענות, ודי כבר עם המטבח. הוא לא מיועד למוחות מבריקים.
מרגול, אני בכלל לא אישה! מרים הייתה על סף דמעות של תסכול.
למה אף פעם לא מצליח לה לייצר משהו אכיל? מנה פשוטה, בול כמו במתכון וזה תמיד יוצא משהו באמצע בין שקשוקה לדייסה. דווקא אצלן במשפחה תפקידי הבית היו מחולקים כבר מזמן: ורדית אלופת הסירים, מרים החכמה, ושקד פעלולנית שלא משנה מה, תצליח לגרום לכל ברזל שייאי לעבוד לטובתה. לכן כשנפגשים כל החמולה, ורדית הייתה מבשלת, מרים ושקד ממלאות את מאחורי הקלעים: ניקיון, קניות, סידור פעילויות לילדים. החלק הזה היה שייך לשקד, היא ידעה לארגן את חבורת “בן צבי” ככה שעד תום הארוחה הבית יישאר נורמלי ולא יתרסק.
בילדים אצלם השקיעו בלי גבולות, אבל תמיד בסדר קצת צבאי, שלא מאוד עבד. כל השבעה נכדים של מרגלית פנינית, הנפש התאומה של המשפחה, יצאו בדיוק כמו הדודה שקד: גם עכשיו, כששקד עצמה אמא לשני עוללים שמשתוללים בחצר, זה לא שינה במאומה מאופייה. היא ישבה על המדרגות, מפרקת שזיפים ל”קומפוט” הבא שמרגלית מתכננת, וחולמת להתפרץ כל הדרך לחצר ולהתחרות בילדים במרוץ שדים או להתפס על העץ. בול כמו בעבר.
עיניה הקמות של ורדית ראו הכול: תוך כדי חיתוך עגבניות מהיר לסלט, היא סיננה באישון העיניים:
לא אישה שובבה! שקד, מתי תתמתני כבר? מרים הפכה כבר לאשת מעלה, גם אני, בערך… רק את עדיין רצה כמו ברווזון קטן, טסה על האופנוע שלך ומפזרת על כולם חיוכים! שקד, הילדים גדלים! איך יסתכלו עליך?
נו, ורד, תעזבי אותי פלטה מרים, בודקת שוב את הסיר הכושל שלה, חותמת את המכסה בהחלטה. יש להם על מה להתגאות! אצל מי עוד יש אמא שמפרקת מנוע אופנוע? את יכולה? אני? בחיים לא! אפילו מרק לא יוצא לי. במה גאים בי?
בזה שאת פותרת סוגיות שהמדינה כולה לא פותרת!
ברור. כל אחת ושלה.
בדיוק! מרגלית שמעה רק זנב השיחה, כשהופיעה על המרפסת הדו-קומתית בבגדיה החדשים, והנשים עצרו נשימתן גם הילדים קפאו, מחכים למה שיעלה מהפינה.
וואי! תאומי שקד מחאו לשון בסימפוניה מושלמת, עד שמרגלית נבהלה.
עזבו, הבנתם את הנקודה!
היא סובבה לאט על עקביה, נותנת לכולם לעכל את השמלה החדשה ואת נעלי העקב, שהיו נשלפות רק לאירועים חריגים.
נו, בנות, זה קשור? אפשר להופיע מול אדם שלא פגש אותי כבר ארבעים שנה?
מרגול, את משהו! הוא יתקפל לגמרי!
לא צריך שיתעלף, תודה ענתה מרגלית וזקפה ראש בגאווה. אני רוצה לדעת מה פתאום הוא צריך אותי אחרי כל השנים האלו? מה יוצא לו מזה?
סבתא, אולי בגלל שאת… אשה? הבכורה של ורדית, נעמי, בדיוק סובבה שזיף בפה כשהעירה, ופוצצה מצחוק חצי בית, כל כך שגם הכלבים התרוצצו מבוהלים לחלוטין.
את מצחיקה אותי, נאומי! ורדית ניגבה דמעה והסתלקה להביא מגבת, מרים הרגיעה את הכלב המזועזע.
מרגול, מה באמת היה ביניכם? סגרה מרים על הילדים למרפסת האחורית.
או, מירמי! סיפור אהבה היה שם!
ומרגלית אמרה “אהבה” כאילו קוונטום של רגש זרח מתוך מילת קסם, נעמי הניחה את השזיף על הסַפָּסָל בשקיעה של נשמה.
נעמי, את עוד צעירה לזה! טענה שקד.
מתי לא אהיה צעירה? באיזה גיל הקסם קורה? מרגול, מתי את חווית את שלך?
שש עשרה! ענתה מרגלית ומבטה תקוע בוורדית. את צריכה לדעת, לכל גיל יש תבונה אחרת; מה שקרה לי, לא יקרה לנעמי, אבל היא תדע יום אחד כמה האנשים לפעמים מלאים תחבולות.
יאללה, ספרי כבר, שרופה עליך! התחננה שקד.
וכבר לא היה לאן לברוח.
הן ישבו סביב מרגלית, הכל היה משפחתי מדי אפילו לאנשים לא ביולוגיים מרים, ורדית, שקד אף אחת לא הייתה בתה של מרגלית, ובכל זאת כולן היו בנותיה, מאז שנכנסה לחייהן כמלאכית אחרי מותה הפתאומי של אמם.
ורדית, בכורה שרק מלאו לה שמונה, טיפלה באחיותיה כמעט לבד, כי לאביהן נשאר רק “היה טוב לשאול את אמא, היא תמיד יודעת”, משפט שהפיל עליה אחריות ענקית.
אמא המבוגרת ניסתה קצת, אבל די מהר ויתרה ועזבה לשרונה (“אם תרצה ורד איתי, השאר תסתדרו”). ורדית בכיתי, מרים נעמדה מאחוריה, שקד בת השנתיים נצמדה לברך ובכתה יחד עם האחות.
ואז נכנסה מרגלית. רופאת ילדים מהמרפאה המקומית, שנקראה במקרה לדירה אחרי שלשקד חום. היא פתחה דלת וגילתה שם שלוש ילדות רועדות. היא הייתה לסלע שלהן, לימדה אותן איך העולם אמור להיראות והייתה לאוגן.
לתדהמת האב, היא חיש מהר הזעיקה מד”א, קיבלה שליטה על הבית, וגררה אותו בגערה אימתנית לביה”ח, תוך הסבר, “תהיה אבא, לעזאזל!”.
ובשבריר שניה ורדית הרגישה קטנה שוב הנה חזרה הדמות הנשית הגדולה, ופתאום כבר לא צריך להתמודד לבד עם הכל.
כעבור שנה נפטר אביהן בתאונת דרכים, מרגלית רצה בלי מעיל ולה נעליים עד בית-הספר שלהן, אספה אותן והבטיחה: “לא אתן ילדה אחת לשום מקום! אתן שלי!”.
ודבריה נשמרו תמיד. היא אימצה את כולן, עזבה את הקופה הציבורית והחלה לעבוד בשתי מרפאות פרטיות. וכך עברו השנים, כל אחת מהבנות בדרכה: מרים נשלחה ממנה למשפטים, בהתאמה, ושקד עם אופנועים למרגלית לא היה איכפת למכור דירת ירושה ולהשקיע במוסך פרטי בשביל שקד.
לורדית, הילדה הסולידית ביותר, הייתה רק לומר “תרגעי, קטנטונת! אני כאן!”.
וכעת, שנים אחרי, שמשפחתה כבר מפוזרת על פני ביתה רחב-הידיים ברחוב אחד-העם בתל אביב, עוד אף אחת לא הייתה באמת מרוצה ממשהו עד שהגיעה השיחה עם האיש מהעבר, ושלחה את מרגלית שוקעת בכורסה, תוהה ומתבלבלת. “נדמה לי שדפקתי…”
תוך חצי שעה, כבר התיישבו כולם בסלון, מרים הכינה תה, שקד פיזרה קסדות של הילדים, והדיון החל: אולי תלך לפגוש אותו? אולי סוף סוף תרשה לעצמה?
בערב, כמו בלילה חצי חלום וחצי מציאות, נכנסה מרגלית לסלון, עיניה מאופרות פס שחור “בזווית”, המונית של שקד כבר מחכה למטה, הילדים תוקעים לשון לראי השמשה, הנכדה עם שטרודל ביד וככה זה היה חלום: נעלי עקב, חלוק סגול, שיער מעוצב כמגדל קולנוע דיזינגוף, מלא סיכות ומשי צבעוני. אפילו הכלב של ורדית, זן מלטזי בשם “בובה”, רץ והתחבא כשניסה לראות מי זו שירדה עכשיו מהשמים.
אז צלצל הפעמון. בכניסה הופיע אדם מבוגר נמוך עם כיפה מודרנית, שסיפר לוורדית שכתב עוד נתון והגיע מוקדם, רק כדי לראות את מרגלית.
אז היא ירדה.
עמדו והסתכלו. הוא נעמד, שכח להעביר רגל מהכביש, כיפה ביד, קרחת מבריקה באור השקיעה.
איזו שׂער…! חִשְְּבָּנו שונה לגמרי! התפקעו כולם מצחוק והיא פרצה לבית במהירות, מחפשת מראה ומגבון, ושקד צווחה, “אני ראשונה!”.
ואחר-כך, אחרי הפאניקה והרגיעה, כולם התיישבו שוב עם תה, ושמעו את שירי האהבה של מרגלית, ותהו אולי בכל זאת, כדאי לאפשר לפתח כאן משהו חדש?
ואולי באמת אם הוא חזר אחרי ארבעים שנות שתיקה, אם הוא מתיישב וצוחק עם כולם, שואל את הילדים בדקדוק רב על מסקרה וצבע, אם הוא קצת מתבלבל מהיצירתיות של הנכדים ונהנה, אז אולי ראוי לתת לזה צ’אנס.
ובסוף הערב, כשורדית מניחה את ידה על כתפה של מרגלית ולוחשת לה בעדינות:
אל תחששי מעולם. אנחנו איתך. יאללה, תעופי על זה.
עוד עמוד נסגר. נגלה הבאה מחכה.
ובחלון הירח של תל אביב, הייתי יכולה להישבע שמישהי מן הנשים שם חייכה בין השינה לחלום על אמא, על בית, על מרגלית, שפעם שוב הופכת את כל המוכר למוזר, ואת הבלתי אפשרי לאפשרי.
