גרביים
איזה מתוק אתה! הילד שלי! למה תינוקות כל כך מתוקים? מלמלה חווה, גאה מול המצלמה, מנדנדת את נכדהּ.
את חצי השנה ליהונתן ציינו בגדול. לוליינים, בלונים, עוגה גדולה ויפה. סבתא חווה וסבא מלך לא חסכו. הדס, האמא, בעצמה הייתה סקפטית עם כל המהומה. נכון שהיה לה נעים שההורים רוצים לשמח אותה ואת יהונתן, אבל כמו בילדותה, המולת החגיגה עייפה אותה מהר. יהונתן, כך נראה, דומה לה, כי חצי שעה אחרי תחילת המסיבה כבר בכה בייאוש, והדס לקחה אותו פנימה. היא סגרה היטב את החלונות, התיישבה איתו בכורסה, ותוך רגע נרדם בידיה.
איזה מאמץ. עוד מוקדם לך לחגוג, ילד שלי.
חווה עלתה לחדר הילדים, אוחזת בידה את המתנה שבחרה.
הוא ישן?
נרדם. אמרתי לך שהוא עוד קטן לכל השמחה הזו.
אל תדאגי, שיתרגל. נחיה טוב, נוכל לחגוג לנכד שלנו! כמה חיכינו לו! תראי מה קניתי לו! פשוט מהמם!
רשרוש עטיפת המתנה העיר את יהונתן והוא התעורר.
אמא, בואי נמתין עם המתנות, טוב? הדס התנדנדה עם בנה ברחבי החדר.
נו באמת! כל כך טרחתי ואת אפילו לא מסתכלת! חווה הניחה את הקופסה בעצב על השולחן.
ההפך, מאוד מסקרן אותי. אני בטוחה שהמתנה מקסימה חייכה הדס. אולי תביאי לי משהו לשתות? מתה מצמא.
שימי את יהונתן ותבואי איתי למטבח.
הוא יתעורר.
נו מה קרה? תבואו להמשיך את המסיבה!
אמא, אם הוא יתעורר עכשיו, זה יבוא עם בכי גדול. מסכימה איתי שזה לא אידיאלי?
הדסה’לה, ילד צריך חינוך מגיל צעיר. מה זה יתעורר? ילדים מחונכים לא צועקים!
הדס שיערה לרגע, אבל התמסרה שוב לריתמוס האיטי של הילוך בחדר, גוף שמתרכך משנים של בלט, גב זקוף, סנטר למעלה, ראש מורם והכול בתנועות שקטות. בנות טובות לא מוחות.
אני הולכת לאורחים. תבואי. אי אפשר בלי המארחת בערב כזה.
תחליפי אותי, אמא.
חווה נעלמה, והדס חזרה לכורסה, מחבקת את יהונתן. כמה עברה כדי להגיע לרגע הזה?
הדס נולדה למשפחה “מכובדת”. סבהּ פרופסור, סבתה מנתחת נודעת בתל אביב. גם אביה הפך לרופא, כמצופה. אף פעם לא הצליחה לדמיין איך הפך האיש השקט והחכם הזה לבצק בידיה של אמא. אמא שלה, חווה, נמנעה מכול מה שמריח מאקדמיה. סיימה איכשהו תואר, הסתירה את הדיפלומה ופנתה לחפש חתן יותר נכון, סבתא חיה לקחה את זה על עצמה. והיא ידעה את העבודה. ההורים נפגשו ביום הולדת של הורי חווה, ומאז הכול פשוט זרם כלה יפה וכריזמטית, חבקה במהרה את דוד, והתחתנו בשמחה, ואז עברו לדירה שקנו להם ההורים. הדס נולדה שנתיים אחר כך, ועברה לשליטה של הסבתא: שפות, בלט, ומורה פרטי לפסנתר.
ילדה צריכה להיות שלמה בכל תחום!
בימי שבת טיילה אינספור שעות במוזיאונים והצגות תמיד תחת עין הסבתא. את אביה כמעט לא ראתה הרבה עבודה; אמא רק נשקה חפוזות וברחה לאירועים.
החינוך נשא פרי: בסוף התקבלה לבלט, אחר כך לתיאטרון ידוע בעיר. הצלחה לא קטנה. ואז פגשה את בעלה נדב.
נדב לא מצא חן כמעט לאף אחד, חוץ מהאב.
איזה פער! סבתא חיה אחזה את ראשה מיואשת. הדסה, תחשבי עוד פעם! מה תעשי עם בן אדם כזה? הוא אפילו לא מדבר ברור!
קשה מאוד להיות לעניין, כשאת בסביבה ציינה הדס, כשתרגלו עליה בריקוד בערב שבת, והפעם גם ישבה ברגליים מקופלות.
מה את אומרת בזה? הופתעה הסבתא.
שרוב האנשים לא עומדים ברף שלך, סבתא.
הביטה בה, וחייכה, אולי אפילו בפעם הראשונה.
ואוסיף נדב לא רק מוצא חן בעיני. אני אוהבת אותו. ואהבה היא הסיבה לאמנות, לא?
עזבי אמנות! איך תחיו?
שנים, ובשאיפה באושר.
וכך קבעה הדס את גורלה. לא פשוט, המון ריבים עם המשפחה, אבל לבד אמרה לנדב “כן”, וסגרה כל דיון. לו, היא הייתה אלילה: עדינה, שברירית, פנימית עזה אך פגיעה. רצה לעטוף ולגונן עליה.
אין לי כסף גדול, אבל לך אני מבטיח לעשות אותך שמחה. זה יש לי בלב.
זה הספיק להכל. פתאום הרגישה שהיא רצויה כפי שהיא. יותר אף אחד לא יבקש ממנה להיות “הולמת”.
זה לא היה פשוט. לנדב לא היו שושלות שמנות או קרובים עשירים. אבא מת מזמן. אמא דבורה, מורה מיתולוגית בבת ים, עזרה ככל יכולתה. הוא סיים בהצטיינות תואר, התחיל עסק בעזרת מה שדבורה חסכה, ותוך כמה שנים הפרויקט פרח והפך לאחד הגבוהים בענף. אפילו חיה הסבתא נאלצה להרכין ראש, במיוחד אחרי לידת הנין.
הדס רצתה ילד מכל הלב. היא לא שאפה לגדולה, רק לאושר פשוט. אך נראה שהטבע לא חפץ. שנים של בדיקות, שני ניתוחים כלום. היא בכתה בלילות, מסתירה את הבכי, חושבת שמגיע לנדב להיות אבא. אמרה לו: “לך מגיע ילדה משלך”. נדב צחק, חיבק אותה בחוזקה:
את כל עולמי! מה את מדברת? ילדים, זה לא תנאי לאהבה שלי אלייך.
הדס בכתה, הפעם מהקלה.
הבינה שמותר לה לרצות, אבל לקבל את זה זה כבר קשה. המשיכה הלאה: חינוך ילדים אחרים, פתחה כיתת בלט.
אחרת אשתגע בבית, הודיעה לבית.
נדב לא תמיד הבין, עד שאמא דבורה פנתה אליו.
לנדב, תבין. היא צריכה להרגיש חיונית ומשמעותית. היא אוהבת אותך, והיא רוצה לחלוק איתך ילד כי זו פסגת השמחה שלה. תן לה חופש לעשות ככל רצונה.
אז נדב מצא לה סטודיו. היא מחאה כפיים משמחה. עיצוב, ציוד, ילדים כל אלו הסיחו דעתה.
הסימנים להיריון התפספסו. דבורה הביטה בה יום אחד, בבית קפה צפוף ליד החדרה:
הדס, תגידי, את בהריון?
הדס נוקשה, כמעט שונאת את חמותה על הנגיעה במקום הרגיש. אבל דבורה לא נבהלה. הזמינה מיד בדיקת הריון, ותוך דקה שתיים הן קפצו כמו משוגעות, מחובקות, צוחקות עם דמעות והסובבים לא יכלו שלא לחייך.
יהונתן נולד בריא ויפה, לא בלי להקפיץ רופאים.
בלטניקית? הציצה הניאונטולוגית.
נכון.
בחור לתפארת. לא ציפיתי בדרך כלל יש פה בעיות, ואת יצרת תינוק לתפארת. כל הכבוד.
השחרור מרמב”ם היה כמו סיוט עבור הדס. נדב ניסה לעמוד מולה, אבל חווה שיחקה בתסריט שלה: צלמים מרחפים, אורחים, עוגה, אוכל על השולחן.
למה כל ההצגה? שאלה הדס חלשה וכאובה.
צריך, זה שמחה! אני סבתא אני מאושרת!
הדס זזה באיטיות הביתה, רואה את הנרגשים בכניסה.
אלה האנשים הקרובים חייכה חווה.
הדס קלטה מבט של דבורה, גירדה את עצמה בעייפות, ההתנגדות ירדה.
אולי נשים רגע בצד את הטקס? שאלה דבורה, והובילה את הדס למעלה, אל המיטה.
תשכבי. אני מכינה לך אוכל, לכי תתקלחי. רעבה?
הדס הנהנה, נחה ונרדמה על הכורסה, אבל חששה כל הזמן לרדת לאורחים.
לצאת? נזפה בה דבורה כשקמה. הם יסתדרו יפה לבד.
הדס שאפה עמוק. לראשונה, לא הייתה צריכה לרוץ לשום מקום.
כשקמה, אחרי שעה, הייתה מבולבלת. קול בכי של יהונתן העיר אותה, ואז צחוק ממרפסת למטה. האכילה אותו, ואז סוף סוף למקלחת. ישבה ליד החלון, נגסה מרק נהדר שדבורה בישלה.
מפחדת. מי ידריך אותי? הרופאה בבית חולים לא מספיקה…
תאכלי. תירגעי. ילדים הרבה יותר חזקים ממה שחושבים, דבורה הרגיעה ואת אמא. ברגע שתסמכי על זה הכול יקרה לבד. טעות? כולם טועים. אבל את הכי יודעת מה יהונתן צריך.
צדקה. הדס למדה את יהונתן במהירות, נהייתה פחות חרדה, אף על פי שחששות לא נעלמו.
חצי שנה ראשונה עברה במהירות. דבורה באה לעזור, בדרך כלל מסיימת בטיפול ביתי ובישולים. חווה באה פחות, אבל כל ביקור שלה חגיגה
הדס, תראי איזו עגלה מצאתי! פשוט פצצה!
אבל העגלה שלנו מעולה, אמא…
אין להשוות. בואי, נלך להסתובב קצת.
את השם יהונתן סירבה לקבל תקופה.
מה זה השם הזה? אי אפשר שם רגיל?
אמא, זה שם מלא הוד. למה מפריע לך?
לא אהבו אותו בבית ספר. ילדים יציקו…
אז נלך לגן רגיל. ואולי ההורים צריכים לבחור?
לא מסכימה. השם שלי קיבלתי מהסבתא שלך.
הפעם אני בחרתי. וזה לא פתוח לדיון.
חווה הייתה הולכת, עוברת בגאווה ברחוב עם העגלה ומלטפת את יהונתן: “איזה ילד יפה!” שמעו עוברים ושבים, והיא חייכה בגאווה: היו בטוחים שזה בנה ולא נכדהּ.
אני אהיה סבתא-חגיגה! עוד צעצוע נצץ על המדף.
הכול נרגע, התפקידים התייצבו.
החגיגה שחווה עשתה ליהונתן בחצי שנהו כמעט הפכה לקטטה.
הדס התאהבה במתנת אמה: רעשן כסף יפהפה.
איזה ייפול! תראה מה יפה הילד שלך.
יהונתן ניסה לשחזר לעצמו חיוך תוך כדי נדנוד הרעשן.
ומה סבתא דבורה נתנה? פתחה הדס את השקית שהשאירה לה דבורה.
בגדי גוף לבנים, שסרגה דבורה, כל כך רכים בהירים; הדס הדביקה אותם ללחיה.
וגרביים! תראה! איזו סבתא מוכשרת יש לך.
איזה יופי! חווה צעקה. מעצבת?
לא. דבורה סרגה.
חווה כיווצה את הבגד.
אי אפשר לקנות משהו יפה? חייבים מתנה כזו? הרי זו פעם ראשונה שלו! חיסכון כזה! לא נתפס!
אמא!
מה, אמא? מה, אני לא צודקת?
הדס לא ידעה איפה לקבור את עצמה; דבורה עמדה בשקט בכניסה, הניחה לה קנקן קומפוט ויצאה. הדס לטפה את יהונתן, הרגיעה אותו. כשירדה, גילתה שדבורה כבר עזבה.
נדב! איזה בושות! אני נבוכה!
אבל זו לא את שדיברת. למה רעה לעצמך?
כי לא עניתי ישר!
אל תדאגי. אמא חכמה. היא הבינה מצוין מה קרה.
הדס תכננה לעשות שלום עם דבורה, אבל זו ענתה תמיד:
הדסה, עזבי. לב לא צריך לשבור. לא נעלבתי בכלל.
ועדיין הרגישה הדס שמשהו השתנה בקשר. ניסתה לתקן.
ההרגשה הרעה הכתה בה יום אחד כשהייתה בבית לבד. כאב חתך את הבטן. ניסתה להתקשר לנדב לא זמין. גם אביה לא ענה. חוה לא ענתה עסוקה בקו אחר. הכאב התגבר. התקשרה למוקד חירום, ואז לדבורה.
הדס?
בבקשה… הקירות רטטו, כמעט התעלפה. יהונתן…
דבורה רצה כמו רוח. יצאה מהבניין ישר עם כפכפים, קפצה למונית.
בשיבה טובה?! נהם הנהג.
תעשה מהר! הבת שלי צריכה עזרה!
שבו!
המונית טסה, דבורה חובקת את התיק.
אל תדאגי! שלושים שנה על הכביש.
אמבולנס הגיע רגע אחרי.
לכאן! היא הובילה את הצוות.
הדס חזרה להכרה.
אנחנו מפנים אותך.
למה, לאן?
זה בסדר. אני עם יהונתן, נדב בדרך.
הניתוח עבר, שבועיים השגחה. הדס רק רצתה לשוב הביתה, אך אב insisted:
אין חפזון, את חשובה לנו.
כשחזרה, מיד חיבקה את יהונתן. התקשרה לאם.
אמא!
הדסה’לה! איך את?
לא טוב במיוחד. תצטרכי לעזור לי בתקופה הקרובה.
בטח… אבל תקשיבי, יש לי חופשה כבר סגורה. טיסה מחרתיים. חלמתי על הטיול הזה…
הדס עצמה עיניים. תתמודדי לבד, חשבה. האכילה את יהונתן, ונרדמה.
כשקמה, הרגישה שמישהו נע בחדר.
סליחה! לא התכוונתי להעיר, דבורה חייכה, מחזיקה בידיה את יהונתן. רעבה? בישלתי לך את המרק שאת אוהבת, יש גם עוגות. אם לא אכפת לך, אשאר פה עד שתחלימי.
הדס הביטה בה ודמעו עיניה.
אל תבכי, ילדה שלי. הרופא אמר שצריך רוגע! בואי נתמקד רק במה ששמח. תראי…
דבורה הושיבה את יהונתן על הרצפה, והוא הלך לקראתה בצעדים ראשונים. הדס מחתה דמעה, חייכה, הרימה אותו וחייכה לדבורה.
הנה, שמחה! עכשיו לכי לאכול. תתחזקי. בקרוב הוא לא רק ילך הוא ירוץ, ויהיה צריך את כל הכוחות שלך.
