לא נותרה עוד בתיה… הבנים הגיעו מהעיר למושב כדי להשתתף בשבעה.
לפחות הגיעו עכשיו, לוחשים השכנים. היו עם אמם במסע האחרון.
הסתיימה השבעה, והבנים עם משפחותיהם כבר אוספים את הדברים מתכוננים לחזור לעיר. פתאום נכנסה פנימה דודה ליאורה, אחותה של בתיה.
דודה ליאורה, צריך כבר לזוז, פתח הבן הבכור, אנחנו צריכים לסגור את הבית. עדיף שגם את תתחילי להתארגן לדרך.
מה פתאום ללכת? הופתעה ליאורה, אחותה של בתיה. אני כאן בבית! זה הבית שלי, אין לי לאן לנסוע.
כולם הביטו בליאורה מופתעים.
נועה ודביר התחתנו ועברו לגור אצל אמו של דביר.
החתונה הייתה צנועה. החליטו להשתמש בכסף שחסכו לדברים אחרים, לא לדירה.
עד אז גרו בנפרד דביר עם אמא שלו, נועה במעונות. לבית לא חזרה כי אמא שלה פחות אכפתית.
את אביה לא הכירה כלל.
אמו של דביר החליטה לתת להם לנסות לבד, לקחה חופשה ונסעה לאחותה בתיה, למושב.
היא אהבה להתארח אצלה. בתיה גרה לבד בעלה הלך לעולמו מזמן, והילדים, שני בנים, בקושי התעניינו. אפילו לא טלפוניים.
היית אפשרי שיתקשרו, אולי מתישהו תזדקק לעזרה… אבל יש להם חיים, דואגים לעצמם…
בתיה הייתה נעלבת. הרי אפשר להרים טלפון לאמא לפעמים…
לבקש עזרה היא לא התכוונה. איפה שיכלה הסתדרה לבד, לפעמים ביקשה משכן, או שהאחיין עם אמא שלו באו לעזור.
דביר תמיד הסתדר וידע מה לעשות. פעם גם הוא ואחותו הפגינו נוכחות, עכשיו התחתן. אולי ישכח את הדודה כמו בנים שלה. אפילו אשתו של הבן לא מביאה לביקור. רק בחתונה ראתה אותן תל-אביביות. ואין עדיין נכדים, מוקדם מדי הם אומרים.
ליאורית! הגעת! אחותי! שמחה בתיה.
היה להן טוב יחד מאז הילדות צמודות, עד שליאורה עברה לעיר ונישאה. בתיה נשארה במושב. שתיהן התאלמנו באותה שנה ולא נישאו מחדש.
את תשמרי על הבית. יש לי עוד שבוע חופשה בעבודה. ולמה דביר לא בא? הייתם צריכים לבוא עם הכלה לביקור אצל הדודה! או שנסעו לים לירח דבש?
לא. הם שומרים על הכסף. עשו חתונה קטנה, רק נרשמו. למשפחה של נועה כמעט אין מי שיבוא. אמא אחת, וגם היא פחות משקיעה. נועה עזבה את הבית מזמן. חבל עליה. בחורה טובה.
אז למה לא לקחת אותם איתך?
רציתי לנשום. שיתרגלו זה לזו. לא אפריע. חודש אחד ינוחו ממני. כבר חשבתי שהוא לא יתחתן לעולם, בן שלושים. תודה לאל, התחתן. שיהיה להם טוב.
הם הסתדרו יפה גם בלעדייך. למה להם להישאר בעיר לירח הדבש? לפחות שיבואו להכיר את הדודה! תתקשרי. המקום פה גדול, לכולנו יספיק.
דביר ונועה הגיעו יומיים לאחר מכן. הדודה שמחה. את הבנים שלה כבר לא מחכה שיבואו בכלל.
איזו שמחה! והבנים שלי גם כשאני מזמינה, לא באים. תמיד עסוקים, אמרה בתיה בעצב.
נועה אהבה את החיים במושב. נזכרה בילדותה בבת של סבתה. כשסבתא הלכה, היא הייתה בת 15, נאלצה כבר לעבוד וללמוד לבד…
בתיה עבדה. ליאורה נחה ובישלה לכולם. דביר סידר את הגדר סביב המקלחת ושיפץ את גג המחסן. נועה איתרה את עצמה יום שלם בגינה.
די נועה, עזבי את הגינה! חופשה מתחילה בקרוב, נטפל בכל. תנוחי.
ממש לא קשה לי, בילדות עבדתי אצל סבתא. אני אוהבת את האדמה. אתן תנוחו בחופשה.
החופשה עברה מהר. כשהאורחים נסעו בתיה נשארה לבד. הכל כבר מושלם, אבל התחילה להרגיש בודדה. לפעמים בערב אפילו התעצבנה. התקשרה לבן הבכור.
קרה משהו?
לא, סתם רציתי לשאול מה שלומך. אולי תבואו לביקור?
לא. אין לנו זמן. תתקשרי לאח שלי, אולי הוא ויתר על הנסיעה לים.
גם כשהתקשרה לבן הצעיר אותו סיפור, נוסעים לים, אין להם זמן לאמא על כמה ימים… שיהיה. דביר הבטיח לבוא.
…עברו שנים. דביר ונועה קנו דירה. לא שכחו את הדודה, באו לעזור, ועזרו לה במשק. היו מביאים את הילדים לביקור לפעמים נשארו שם כל הקיץ אצל הסבתות, בתיה וליאורה, שכבר הוציאו פנסיה.
נכדים ביולוגיים בתיה לא זכתה לבן הצעיר היה בן מאשתו הקודמת, והבכור תמיד עסוק, עד שלבסוף כבר נהיה מאוחר מדי. כאלה הם הילדים. לא לאמא, לא לילדים. פעם ב-3-4 שנים מגיעים ואמא צריכה לשמוח שלא שכחו אותה.
לפחות יש את דביר ונועה ואחותה.
כך חיו עד שבתיה חלתה. עברה טיפולים, אבל היה צריך כסף נוסף. התקשרה לבן השני, סקרה לו הכל.
אמא, כל החיים לא נסעת לבתי הבראה, מה עכשיו פתאום? בבית יהיה לך הכי טוב! תבריאי בבריאות.
את הכסף לסנאטוריום דביר ונועה נתנו.
שלחו את שתי האחיות יחד. ככה גם ליאורה תנוח, והן שמחות יחד.
בתיה הלכה לעולמה כעבור ארבע שנים. הבנים הגיעו לשבעה במושב.
לפחות עכשיו הגיעו, לוחשים השכנים. היו עם אמם בדרך האחרונה.
הבנים עם משפחותיהם מתארגנים לעזיבה, ובבית עדיין דודה ליאורה ומשפחתו של דביר.
דודה ליאורה, צריך כבר לנסוע, התחיל הבן הבכור. צריך לסגור את הבית. כדאי שגם את תתארגני.
מה פתאום לנסוע? הופתעה ליאורה, זה הבית שלנו! אנחנו נשארות כאן.
כולם הביטו בליאורה בהלם.
זה היה הבית של אמא! אמר הבן הצעיר. עכשיו שייך לנו. נמכור אותו. רוצה משהו קטן, מזכרת? ואזה, סרוויס? ממילא הכל הולך לפח.
אתם תיקחו מה שתרצו, אבל את הבית אחותכם בתיה העניקה לי, עוד כשרק חזרה מהסנאטוריום.
סנאטוריום? העניקה? ואנחנו?! הבנים שלה!
עכשיו אתם נזכרים? איפה הייתם כשהייתה חולה? אפילו לא ביקרתם פעם אחת! בנים…
הבנים עזבו. לא ניסו אפילו להצדיק את עצמם. אין כבר לאן לחזור, אף אחד לא יחכה להם לטלפון…
ליאורה עברה לבית של בתיה. את הדירה שלה משכירה. עוזרת לבן ומשפחתו. ושם, אצל האמא דואגים יחד, עוזרים. משפחה טובה, מאוחדת. רק בתיה כבר לא איתם.
אבל היא תמיד איתם, בלב ובזיכרון.
