המלכה

מלכת האוטובוס

אמא, רק אל תדאגי, באמת, אבל עם תחילת השנה אולי יהיו לנו קצת… בעיות, בואי נגיד, של פרנסה. אבל אני מאמינה שלא נישאר רעבות.

ילדה, אל תמשכי. את יודעת כמה אני לא אוהבת הקדמות.

יודעת, אמאלה. אז בקצרה התפטרתי מהעבודה. זהו.

מה? לבד, או שפיטרו אותך?

לבד. אני אוהבת להחליט בעצמי על הכל.

ככה את הכול מהראש של אבא שלך. מתארת לעצמי מה היה אומר עכשיו, אם היה עוד איתנו.

אמא, תראי רגע איזה יפיפיות היונים על העץ מול החלון ואם כבר אבא, הוא בטח היה אומר ש”לא המקום עושה את האדם”.

כל כך שמחתי בשבילך, ילדה שלי! התגאיתי בעבודה שלך, המשכורת, המעמד היית ראש התרבות של תל אביב. אפילו בטלוויזיה הראו אותך. אנשים הסתכלו עליך כמו על מלכה, העריצו, הקשיבו, הלכו אחריך. הנה את יפה שלי, גבוהה, אופנתית

אמא, בחייאת, אל תתחילי לבכות עכשיו. היופי שלי לא הלך לשום מקום. נשאר איתי.

לפחות תספרי מה קרה שם? למה ככה פתאום? תתרחקי רגע מהחלון, תתקרבי.

תביני, אמא, פשוט הרגשתי שאני הולכת בדרך שונה מהממונים שלי. מבחינתם, הכי חשוב להגיש דוחות בזמן. אנשים מעניינים רק בדיבורים בוועדות. ככה אני לא רוצה. כמו שאומרים בדיון גירושין לא התאימו לנו האופי.

בכל עבודה הבוסים דורשים דוחות, ככה זה. ומה, בחגים הקרובים אפילו לא תגיעי למופעים שהפקת?

אגיע, אמאלה, ברור! עבדנו כל הצוות יחד פשוט אהיה קהל, לא מארגנת. זה דווקא מגניב.

וואו, עד כדי כך? ראש התרבות של הגדולת הערים עומדת ליד עץ חג המולד בסתם. לפחות תקחי אותי איתך, שיהיה לך גיבוי.

חשבתי, אמא, שכבר נמאסו עלייך המסיבות של גני הילדים עץ לכל כיתה, לעובדים, לילדי העובדים, לסניף

שכחת את המעון לילדים במצוקה! גם אצלנו סופרים ראשי ילדים שהגיעו לאירועים תרבותיים, אפילו אצלי! אבל תאמיני לי, לעץ המשפחתי שלך בפארק רמת גן דווקא כן הייתי באה. מסיבות למשפחות את מארגנת, אבל את בעצמך בודדה. עכשיו גם בלי עבודה. נעמה! את עד מתי תתגעגעי לאייל? לא עבר לו רצה תמיד לנסוע לווינה, לנגן שם באופרה. והרי הוא נשאר כאן, כל השנים! עוד אחד שמדמיין להיות סקסופוניסט!

סַקְסופוניסט, אמא. אדולף סַקס, מבלגיה, המציא את זה כמעט לפני מאתיים שנה.

את עוד מזכירה לי, לַמוזיקלית?! יודעת, נעמה את הסקסופוניסט שלך אני לעולם לא אסלח לו, עשה אותך סגורה, לא נותנת לאף אחד להתקרב. את מזדקנת, מלכתי! אמא ניגבה דמעה מלכה בלי כס המלכות עכשיו! הזדקנה, נשארה לבד! מה היה עכשיו אבא אומר?

אבא, אמא, היה אומר שאישה זה כמו יין רק משתבח עם השנים. אז בבקשה, אל תבכי. הכול יסתדר, באמת.

כן, אבא אהב נשים.

אבל הכי אהב אותך, אמא. עד הרגע האחרון לא עזב לך את היד, ליטף לך את האצבעות, כל אחת ואחת. ראיתי את זה שם בבית החולים

כן, נעמהלה, תמיד אכעס על עצמי שלא אמרתי לו מספיק כמה אהבתי אותו. כאילו זה ברור מאליו.

אמא, הוא תמיד הרגיש, ובמיוחד כשהיית שרה לו הוא לא היה יכול להוריד ממך את העיניים.

אז אמא התחילה לשיר, דומעת:

הגשם יורד, הגשם יורד,
וכל הסביבה נושמת דברים
תחת הגשם, קליל כל כך
אני רוצה לומר לכולם,
שאיש יקר לי במיוחד
הבט בי יחד אל הגשם,
הוא נקי, כמו מה שלא נאמר,
ומה שאני רוצה לומר

אמא, זה קורע אותי השיר הזה. תמיד חלמתי שיום אחד, ביום ההולדת שלי באפריל, פתאום ירד גשם או פתיתים, ומישהו ישיר לי ככה

אז מה עם העבודה שלך, ילדה? יש לך כשרון עצום! מה תעשי עכשיו?

אלך לעבוד ככרטיסנית באוטובוס, אמא.

די, די עם השטויות! דברי עם רחלי מהבניין יש לה קשרים ברשות, במס הכנסה, בעירייה

אני לא צוחקת. אני החלטתי אני אהיה כרטיסנית. את נוסעת לפעמים באוטובוסים?

לפעמים, בטח.

איך נראות לך הכרטיסניות?

מה כבר לא משהו! בלי תדמית, בלי תרבות. עשרים שכבות בגדים, כפכפים עם גרבי צמר וצועקות: צ׳יפים! להתקדם לאמצע! צ׳יפים! איזה עבודת תרבות

מגניב, יש לך את האינטונציה בדיוק! תגידי, אמא, זוכרת פעם אחת שאבא חזר שיכור מהעבודה וסיפר בדיחה על אוטובוס? לא ידע לשתות וכשהפעילו את השיכון החדש עשו מסיבה את זוכרת? הוא סיפר את הבדיחה ששמרה לי טוב על כרטיסן.

לא זוכרת בכלל, נעמה

היה בחור נכנס שיכור לאוטובוס, מתנדנד, מחזיק בקושי את המעקה. באה אליו כרטיסנית ואומרת: כרטיס! הוא עשה תנועה כמו הרים כוסית ואמר חגיגית: על חשבון הנסיעה!

הו, נעמה תני לי רק עוד פעם אחת להשקות את אבא, שישב ויצחיק, רק שיהיה חי אתנו.

אמא, הוא תמיד כאן. המילים שלו, הקול שלו כל הזמן איתי. תמיד אומר: “הכל בראש. תשני ערוץ, תצא שירה חדשה סרנדה, רוק, כיף לבחירתך”.

אבל למה לא שינית ערוץ אצל אייל שלך? הוא התבכיין שאת מלכה והוא רק נגן חצר ממש גושע מסרט ישן, רק שם נגמר טוב. נעזוב את אייל. נעמה! ברצינות, מה תעשי?

להיות כרטיסנית באוטובוס, אמא. אחרי החג אני יוצאת לסיבוב הראשון.

לא, נעמה, זה לא אמיתי. תמיד היית מיוחדת, קצת משוגעת, יצירתית, אבל לא ככה! כל העיר מכירה אותך, היית כוכבת טלוויזיה ועכשיו להיות כרטיסנית? אלוהים! מה אבא היה אומר?!

בדיוק הולכת עם צוואתו של אבא. זוכרת מה כתב לי ליום ההולדת שמונה-עשרה? אני חיה את זה: זכרי: אף אחד לא יכול להחליט בשבילך. הכול בידייך. אחרת החיים יפספסו אותך

אז איפה תהיי, באוטובוס של העיר? איזו הכרזה! נגד כל החברה!

כן. באוטובוס. זה מבחן שהצבתי לעצמי, אמא. המנהל שלי בתרבות אמר שצריך “להשאיר את הכתר” שאני חולמת יותר מדי, מנותקת מהחיים, מזמן לא ישבתי בתחבורה ציבורית. שכח שמנהל הרכב שלי שבר את הרגל, שבועיים נסעתי במוניות שירות ובאוטובוסים. ראיתי היטב את האנשים.

אלוהי, את שאת היית בכזאת משרה כרטיסנית?!

כן, אלך לעשות תרבות באוטובוס העירוני.

אמא נפלה על הספה, משפשפת את הרקות.

טוב, ילדה, נפלת עלי חזק עם הכרזת השנה החדשה. שקט בראש.

פעם אמר מישהו גדול, שאם אלוהים לא היה מפיל אותנו מידי פעם, לא היינו מרימים מבט לשמים. אמא, תסתכלי פתאום שמש חורפית, הילדים תלו מתקן ליונים, מאכילים אותם. ופתאום, יוני שלג יורדים

נעמה זימרה: “הגשם יורד הכול מחכה بشקט

נעמה המשוגעת שלנו! לכרטיסנית שכר פי חמישה פחות ממה שעשית מתמיד. בסוף תכריחי אותי לקחת עזרה מסאשה מהקומה השנייה

אמא, הוא אדם טוב מאוד. אלמן, קצין במילואים, נדיב. אבא תמיד בלבנו, אין מה להשוות. אבל עשר שנים הוא כבר לא כאן, אמא

עכשיו זה לא אני את תשתעממי עד מוות בעבודה הזאת! 0 יצירה, פשוט לחתוך כרטיסים מצד שני, אבא תמיד אמר שגם אם תעבדי כפועלת, תמציאי משהו. אולי טיול קצר לדובאי עם הפיצויים מהחופשות שלא לקחת? תחשבי.

בואי נברח יחד לים האדום בסוף שבוע על חשבוני, אמא?

פתאום צלצל הטלפון של נעמה. אמא הקשיבה בשקט לשיחה.

נעמה סיימה ואמרה: בסדר, יוצאת לסיבוב ב-4 בינואר. המסמכים שלי כבר אצל משאבי אנוש. תודה.

אמא, סליחה, אין דובאי ואין ים אני מתחילה משמרת.

*******

אוטובוס 7 סיים את הסיבוב הראשון מהשפלה לגבעת שמואל. קו פופולרי מלא נוסעים. תחנה סופית.

יעקב, אפשר להשתמש במיקרופון שלך? כמו מדריכת טיולים.

שוב המצאות? כבר קישטת את האוטובוס בשרשראות צבעוניות. שלטים חדשים. כתבת ציטוט יומי לנוסעים. מה כתוב היום?

“טוב להיות בדרך, אתה שבחרת בעצמך!”

את יודעת, נעמה, יש לך משהו. סוף סוף כרטיסנית עם נשמה. ערן, הנהג השני, עוד לא התרגל אלייך. פחד אפילו לדבר איתך בהתחלה. כשהבאת לו תיק חדש עם סמל המדינה וניילנת לו את הנהלים הוא אמר שהתחילה תקופה חדשה והזמין לאשתו חולצות עם הדגל מהאינטרנט. אנחנו נוהגים על גרוטאה, אבל מסיעים ישראלים גאים בעצמנו! את, נעמה לא רגילה למקצוע. גם הבגדים שלך, משקפיים. ערן אומר שהיית כוכבת בעבר. אני טוען נראית כמו שחקנית! במיוחד כשכתבת את השמות שלנו ליד ציטוטים באוטובוס כמעט הרגשתי כמו איזה פילוסוף, כולה צחוקים.

***

אתם יכולים לתמוך במועדון הספרותי בכל סכום
או לעשות מנוי פרימיום, ולסייע לפיתוח “פיל הלבן”.

***

יעקב, אתם הפילוסופים של גבעתיים! תראו לאן צחוק לוקח אנשים.

נעמה הניחה יד על המיקרופון וקראה בקול רם את שני שלטי הפילוסופיה שהוצבו לראווה:
אם אתה מדבר בטלפון שיהיה או בשקט, או מעניין! יעקב הנהג.
אם לא תקום לקשישה, אעשה זאת בעצמי ערן, הנהג.

את רואה, נעמה? אנחנו מצטטים אותך! זוכרת: הכול בראש. תשנו מצברוח תקבלו שיר שמח!

זה מה שאבא שלי היה אומר.

היה? הלך לעולמו?

נהרג. היה קבלן גדול, בנה פה חצי מהבניינים. מת לאמא בין הידיים.

משתתף בצערך. אמא עדיין עובדת?

כן, גננת למוזיקה בגן. רציתי, יעקב, שיהיה מוזיקה באוטובוס! אגיד כמה מילים, ואחר כך נשמיע להם שירים אופטימיים.

לא יודע, נעמה, נוסעים שונים, רועש כל אחד והעדפות שלו

בדקתי את הנהלים אין שום איסור על מוזיקה באוטובוס. להפך, אפשר ליצור אווירה טובה. בכל מקרה, אבחר מוזיקה שיעלה מצב רוח, ועם המיקרופון אכריז בזמנים רגועים. מוכן לשמוע? אפשר מיקרופון?

האוטובוס התחיל. בתחנה הסופית עלו נוסעים, שילמו, התיישבו נוסעים לכיוון המרכז של רמת גן

נעמה ישבה ליד הנהג, הרימה את המיקרופון ובקול בטוח הכריזה: נוסעים יקרים! אנו נוסעים בקו 7 הארוך בעיר, יוצא מרחוב ההדרים בגבעת שמואל שם יש אוויר של יער. משפחות באות מכפר שלם במיוחד לטייל! 15 תחנות ונגיע למרכז העיר, תחנת האור. שם מושלג מהאורות, מהחנויות, מנרות חנוכה שנשארות ובמיוחד חגיגה גדולה בפארק העירוני, שם תתקיים מסיבת משפחות לכבוד ראש השנה! אם תרצו לראות את הגן המקורי רק תגיעו לדיזנגוף.

נסעה איתם עד המרכז, כשפתאום צעיר צורח מאחורה: ואולי תגידי לנו גם מה יש בסינמטק? נעמה, בבת אחת: אם אתה רוצה לקולנוע בסינמטק תתפוס את אחד, עוד עשר תחנות. אני ממליצה על קולנוע אור: שלושה אולמות, שלושה סרטים מסיבת החורף’, אגדה למבוגרים על אליהו, ומלודרמה חבילה לראש השנה

החזירה מיקרופון לנהג, שחייך: למסיבה בפארק בטח נבוא! באמת יהיה יין חם? בטח, ענתה בחיוך. “יש לי חלום שבאוטובוס תנגן מוזיקה חיה. אולי בחג האורות’ נביא טריו פיוטים? וביום הולדת של ביאליק, אביא גיטריסט חוגגים באמת!

נעמה התקשרה לאמא: אמא, סליחה, לא אהיה השנה בעץ המשפחתי. אעבוד כפולה. אין כרטיסניות. לכי את עם סאשה מגיע לך ליהנות! אני יוצאת למסלול.

באוטובוס, כל פעם ליד מקום תרבות נעמה מספרת, מזמינה, מעודדת, בחיוך אמיתי. אחרי חודש כל העיר כבר מדברת על כרטיסנית עם נשמה.

***
כעבור שלושה חודשים הגיעו הסיפורים עד למנהלי התחבורה.

נעמה, פנה בקול חמור המנהל, אמנון. נדמה לי שלא הבנת, את אצלנו ככרטיסנית. התפקיד הוא לגבות תשלום, לא לנהל טיולים, לא בידור! אוטוטו נכסים לתלונות.

אמנון, אני שמחה לדבר איתי על איכות השירות! יש לכם נהגים מהטובים בארץ יעקב וערן, מקצוענים. גם תודה שנתתם לי להוסיף קצת תרבות. ראה בזה פיילוט לחדשנות חברתית.

המנהל, אדם כבד מבנה, מחה זיעה ממצחו, שתה מים, התרומם ושוב התיישב:

נכון שגביית התשלום לא יורדת, אפילו עולה. אבל, נעמה, לא כולם אוהבים מוזיקה וצחוק, ועוד באוטובוס מי ביקש לשמוע שירה?

אבל אמנון, זה לא אסור כתוב שהכרטיסנית אמורה לדאוג גם לאווירה ולנוחות.

נכון, אבל כבר יש תלונות מהצוות.

אני כמעט לא מכירה אותם עובדת כפולה.

זהו בדיוק. שתי זקנות מהשוק, נסעו איתך, באו מיד לקטר את יושבת ליד הנהג כמו מלכה, עושה בידור במקום עבודה.

נעמה זמזמה בשקט: עוד לא מאוחר תחנת עצירה, כרטיסנית בלמי רגע הביטה מתוך חיוך סלחני, לא מתנצלת.

אמנון, לפי הנהלים הכרטיסנית בכלל לא אמורה לחייב נוסעים פיזית, רק להציע כרטיס, והנוסע חייב לשלם מיוזמתו. אמרו שאני מלכה? יש כלל אצלנו נכנסים מקדימה, משלמים, ואחרים מעבירים עודפים בכרטיסים בשקט. גם על מצלמות אני מדברת, כדי שירגישו שיש פה ביטחון.

מה פתאום מצלמות? אין פה בכלל!

אני מדמיינת, חולמת והכול כדי שכולם ישלמו. אגב, בכל ציבורי היום יש מצלמות, אולי נשתדרג?

אמנון, מהנהן:

אז את לא זזה מהכסא אף פעם?

ברור שמדי פעם מסייעת, מביאה מגבון לילד, עוזרת עם עגלה. אבל לרוב כולם באים לכאן, סקרנים לפגוש את המלכה של קו 7. ברעש ושירים, פתאום משלמים.

הפכתי לנווט תרבות. תספר קצת, תעודד, תפנה. לך, אמנון, ממליצה ללכת להצגה גירושים גבריים. זה בשבילך צחוק טוב!

נעמה, חייב לצאת לישיבת צוות. ואם אי פעם תציעי לי להצגה אשקול לבוא

********

הפיילוט הכרטיסנית המלכה המשיך גם בפברואר, במרץ. נעמה אפילו קיבלה בונוס מההנהלה, והביאה למנהל כרטיס זוגי להצגה. על הקו שלה היתה שמועה שהיא קצת משוגעת, רק ככה ממשיכים להמציא בשביל שום שכר. אמרו שיש לה תורמים שפורסים לה חסות בפועל, רק סאשה השכן מעריך אותה ודואג לאמא שלה.

********

28 באפריל. שבת. יום הולדתה של נעמה. אמא רצתה שתיקח חופשה, אך נעמה בחרה לעבוד. היא יצאה מוקדם, בחוץ קר לאביב. פלומת שלג עדין ירדה. נעמה, שכבר כילדה חלמה על שלג באביב, חייכה. עברה בדלת האוטובוס, מצאה את הסלון מקושט בלבן ליום הולדתה. ערן, שהיה בתורנות, הביא לה מיקרופון חדש וקופסת שוקולד: למלכה שלנו הכול מיוחד. היא השיבה במתנות קטנות לנהגים.

במרכז העיר, מלא נוסעים. פתאום הפתח מדרום ועלוה הלב של נעמה עף זה היה הוא. איל, הגבר האחד בחייה, ומעל כתפו הנרתיק לסקסופון. לא יכול היה לשלם. נמלאה חרדה והתרגשות, ובלי לחשוב קראה בכל האוטובוס: כרטיסים! מדברים שמצלמה מצלמת! קמה ממקומה, נדחקה אחורה ופתאום נשמעה מוזיקה. הסקסופון של אייל התחיל לרגש את הסלון ומלכת האוטובוס עפה איתה, לצלילי הגשם יורד, הגשם יורדהצלילים הראשונים של הסקסופון הדהדו ברחבי האוטובוס, שקט השתרר, כל הראשים הופנו לאחור. איל, בגבּוּ נשימה, התחיל לנגן את “Imagine” של גון לנון. נוסעים שהיו באמצע שיחת טלפון קטעו מילותיהם, ילד שפשף עיניים האם באמת באוטובוס שלהם, בשבת בבוקר בירקון, מישהו מנגן?

נעמה עמדה. דמעות צמחו בזווית עיניה, אבל היא חייכה הרחב והנוגע מזה שנים. איל הביט אליה תוך כדי נגינה, עיניו פגשו בשלה, מבקשות סליחה ואולי גם עתיד. כשהשיר הסתיים, מחאו כל הנוסעים כפיים. יעקב, הנהג, קם ממושב הנהג ואמר: “אני נוהג פה 20 שנה, אבל כזה לא היה לי.”

אמא של נעמה התקשרה. נעמה ענתה, קולה מרקד: “אמא, תפתחי את החלון שלג ירד, והמוזיקה הגיעה עד לכאן.”

בפעם הראשונה זה חודשים, נעמה התיישבה לצידו של איל לא כמלכה, לא ככרטיסנית, פשוט כחברה. שניהם הביטו דרך חלון האוטובוס היורק פתיתים אחרונים. היא שלפה כרטיס, תלשה פינה והגישה לו: “כרטיס לדרך חדשה, ולא חייב לשלם.”

התחנה נפתחה, אנשים ירדו, אחרים עלו אבל הפעם, איש לא התלונן. בעודם נוסעים, המשיכה נעמה לשיר בלחש, איל ליווה אותה בסקסופון. היה רגע שהכל היה אפשרי: חורף, אביב, שבעה ימים ושבעה קווים לכל שמחה ושברון. והאוטובוס המשיך בתנועה, מלא בפסיפס של אנשים, צחוק, מוזיקה וכל מה שצריך כדי להרגיש, ולוּ לרגע, שמלכה יכולה לבחור את הכתר שלה כל יום מחדש.

הגשם פסק. על שמשת האוטובוס נצנצו שבילי שלג נמס, ולרגע אחד נדמה היה שנעמה ואיל וכל נוסעי קו 7 נוסעים לעיר חדשה, שמישהו זה עתה ברא אותה מתוך מנגינה.