אורח חורף
בכפר בארץ, החורף יורד מוקדם, ובסערה אפילו מוקדם מהרגיל. בשבע כבר לא ראיתי דבר בחוץ, רק לבן מבלבל ושלג שדבק לחלון וגלש באטיות למטה.
ישבתי אז ליד השולחן וערכתי כתב-יד.
זו הייתה עבודה לא דחופה הדדליין נכתב ליום השני בינואר אבל כבר התרגלתי לא לדחות. ומה עוד יש לעשות בליל שנה חדשה, כשאת לבד, העיר הקרובה היא תל אביב מרחק שבעים קילומטר וטלוויזיה כבר לא ראיתי עשור?
את הבית בנווה גבריאל קנינו אני ובעלי לפני שני עשורים. אז דמיינו לקיץ, לבית נופש, לאוויר. אחר כך דני נהרג, והעיר חדלה להיות רלוונטית. העברתי את כל חיי לכאן עם הלפטופ, הכתבי-יד, ועם החתולה שלי, עדנה, שישנה אותה עת על הרדיאטור ולא תפסה שאוחזת סערה בחוץ.
שני החורפים הראשונים עוד הביטו בי השכנים באמפתיה, אבל אז הפסיקו. התרגלו. נעמי לוי העורכת, היחידה עם התריסים הכחולים, יוצאת לדואר ולמכולת פעם בשלושה ימים, לא מפריעה ולא מחכה לאיש. שכנה טובה.
הדפוס היה פרוס על השולחן. בצד שם הכותב: “י. שריג”. שמונה חודשים עבדתי עם הרומן הזה. שמונה חודשים ערכתי, התווכחתי דרך ההוצאה, קיבלתי הערות “מאושר” או “לא מאושר”, וחוזרת אל הטקסט. את המחבר לא הכרתי רק שם משפחה, אות ראשונה, וכתב-יד בן שלוש מאות ושמונים עמודים על מישהו שהלך זמן רב לא נכון ובסוף הבין.
רומן טוב היה.
ערכתי לא מעט דברים והכרתי את ההבדל. כאן היה קול אמיתי. לא מחוק, לא מלוטש. קול שבא מהלב, ולהחליף אותו לא ניתן. המחבר ידע זאת אולי אף פחד מהידיעה עצמה.
הטלפון צלצל בשבע ורבע.
נעמי, את עוד איתנו? מתי את מגישה? זו הייתה תמר מהמשרד, עם קול מתנצל ערב חג, יודעת שהיא מפריעה.
בשני.
באמת? את לא חייבת, אחרי העשירי די לנו.
בשני, חזרתי.
תמר שתקה. ידעה שאין טעם להתווכח.
את לבד שם? כרגיל?
עדנה לידי.
נעמי.
תמר.
היא צחקה ופרדה. שבתי לכתב-היד, חיפשתי את העמוד שמציק לי כבר שלושה ימים.
עמוד מאה ושבע עשרה. פסקה שלישית מלמעלה. הייתה שם שורה היא לא הייתה במקומה, אבל לא ידעתי למה. לא המילים, לא המשמעות הקצב. השורה כבדה מדי, והטקסט נמעך תחתיה. ניסיתי חמש וריאציות ומחקתי אותן.
בשישית זה זרם.
רשמתי, קראתי, הייתי מרוצה וסגרתי את הלפטופ. עד הדפיקה נותרו שעתיים.
הדפיקה נשמעה בסביבות תשע וחצי.
לא בחלון בדלת.
חשבתי שזו הרוח. אבל רוח לא דופקת היא גונחת או פורצת. היה שם דפיקה שלוש פעמים, אחר כך עוד שתיים.
עדנה פתחה עין וחזרה לישון.
קמתי, ניגשתי לחלון, משכתי וילון והבטתי לכניסה. עמד שם איש. לבד, בלי רכב רק שלג סביב והוא בתוך כל הלבן במעיל שכבר לא חימם. פנס ליד השער התנדנד, והאור שלו הראה שאין בו איום רק קור אמיתי וחוסר ברירה.
אצלנו לא סוגרים דלת למישהו בסערה.
עטפתי את עצמי במעיל ויצאתי.
ערב טוב, אמר בשקט מהפתח, עם קול צרוד מעט. מצטער על השעה. הפלאפון התרוקן, הרכב נתקע בדרך, ראיתי אצלך אור.
הסתכלתי עליו. גבוה כמעט נוגע בתקרה. מעיל משובץ, ספוג מים. ביד אחת משקפיים, בשנייה כלום, בלי תיק, בלי תרמיל. העדשות מטושטשות נואשות; חימם אותן בכף ידו כדי לטהר.
היכנס, אמרתי.
הוא נכנס, לאט, לא בלחץ באדיקות של אדם שיודע שחדר בלי רשות ומנסה לא להפריע.
הרכב רחוק? שאלתי כשפרם את הצעיף.
מאתיים מטר בכביש. גלשתי מהמסלול לא ראיתי. שתק רגע. המטען בבית, ה-GPS גמר הכול.
מבינה.
בזמן שהסיר את מעילו בכניסה הרתחתי מים. שבתי וראיתי שאת המשקפיים לא לבש עדשות לא התבהרו. לבש אותן רק כשחימם ביד.
תלה כאן, הצבעתי על וו לצד המראה.
תודה. תלה את המעיל ולבסוף לבש את המשקפיים. יונתן.
נעמי. הצבעתי לעבר המטבח. כנס.
בכפר כולם מכירים את כולם. היישוב הקרוב נווה אילן, שישה קילומטר בשדה. בקיץ כמה נופשים, בחורף כמעט ריק. יער שוכן באמצע וכביש אחד לא מתוקן.
אתה מנווה אילן? ביררתי כשישב.
משם. קניתי שם בית בסתיו, לראשונה ניסיתי לחיות כאן חורף. גיחך. לא חשבתי כמה שונה החורף.
לא בדקת תחזית?
בדקתי, אמרו “שלג קל”.
“קל” בכביש זה לא מה שיש בשטח.
עכשיו אני יודע.
הגשתי לו ספל. חמה, תה, בלי שאלות. אחז בה בשתי ידיים, שתק רגע.
הרכב לא נורא, אמר. יביאו גרר. רק צריך להודיע.
אתן לך מטען. הצבעתי לשקע ליד המקרר. שם הכבל.
קום, חבר, שב. שוב אחז בספל מתחמם.
את גרה כאן מזמן? שאל.
חמש שנים קבע. לפני קיץ.
ולא מתגעגעת לעיר?
לא.
הוא לא התעמק. הערכתי.
הנייד שלו היה ישן כאלה לא נמכרים כבר שנים. קטן, שפשוף לאורך כל פינה. חמש אחוזים טעינה נמשכים ארבעים דקות בדיוק כמו שלי.
הוא יישאר כאן זמן.
הרמתי ספל ושאלתי:
אכלת?
בבוקר.
בבוקר…
חשבתי לבקר לכמה שעות.
היה לי מרק במקרר של אתמול, חיטה. חיממתי. הוא לא אמר “אל תטרחי” או “לא צריך” רק ישב בשקט. נכון עשה.
כשהמרק התחמם שתקנו. לא מבוכה סתם שקט. מחוץ לחלון סערה ניגנה מנגינה מונוטונית, עדנה נחרה לצד הרדיאטור, אור במטבח פיזר חמימות. זה היה לי מוזר זר בביתך, ודממה לא מפריעה. בד”כ מפריעה.
עשיתי עוד תה אחרי חצי שעה.
הסופה לא שככה. אכלנו בלי הרבה דיבורים לא כי אין מה לומר אלא פשוט לא היה למה למהר.
אצלך שקט, אמר.
תמיד שקט. חוץ מהרוח.
לא, אני מתכוון בפנים. הצביע לחדר. אין רדיו, אין טלוויזיה.
יש רדיו קטן על אדן, מדליקה לפעמים.
מובן. השתתק. בירושלים לא מצליח לעבוד בלי אוזניות. גם ככה אני שומע קולות, פסיעות. מפריע.
לעבוד כתיבה?
כן.
מה אתה כותב?
פרוזה. חשב רגע. כבר שנתיים עובד על רומן. זמן ארוך.
קורה.
הגשתי בסתיו. עכשיו לא יודע להיכן ממשיך.
את ההרגשה הזו הכרתי. לא שלי שלהם. בשמונה שנות עריכה ראיתי את זה: כשכתב-היד עוזב הריק נכנס, לא ברור מה עוד לעשות. כמה כותבים מתחילים מיד חדש, אחרים הולכים אבודים חודש-חודשיים, אחרים עוזבים לתמיד. כל אחד ודרכו.
יעבור, אמרתי.
יודע. ועדיין קשה.
עדנה ירדה מהרדיאטור, גיששה סביב ידו והסתלקה. יונתן הביט אחריה.
סימן טוב? שאל.
ככה-ככה. אילו נשארה סימן מצוין.
אשפר את המוניטין, אמר ברצינות.
צחקתי.
אפשר לשאול? העלה מעט אחרי.
תשאל.
למה בשני?
לקח לי רגע להבין.
דדליין, הסביר. אמרת בטלפון “בשני”. אבל היום שלושים ואחד. את כאן ליד כתב-יד ודדליין רק עוד יומיים. למה עכשיו?
שאלה מדויקת. מדויקת מדי למי שיצא מהסערה וצריך לחשוב על הרכב.
הרגל, עניתי.
איזה?
לא לדחות דברים שכבר שלמים.
הביט בי. לא האמין לא במובן שתפס שקר, פשוט ראה שזה רק חלק מהאמת.
ואולי כאן אין סיבה לחכות, הוספתי. שנה חדשה לא מעניינת אותי. עדיף לעבוד מלהסתכל בשעון.
מובן, קיבל ביובש. לא בחמלה, אלא כהערה עובדתית.
גם זה טוב.
שוב שתקנו. בחוץ הרוח ניערה את התריס של השכן הם עזבו את הבית עוד בנובמבר. רעש מטריד, התרגלתי אליו הפעם נשמע חד במיוחד.
עבדת כשבאתי, אמר יונתן. לא כקדמת בקשה כהערה.
נכון.
במה עוסקת?
עורכת. ספרות יפה.
מעניין.
בדרך כלל.
הביט בי עוד רגע.
זה לא מכביד לעבוד על טקסט של אחר?
חשבתי.
טקסט רע כן. טקסט טוב הפוך. יש רצון להשביח עוד. כמו שימור מבנה ישן. הבניין שם, רק משייפים עודף.
שוב הנהן. לעצמו לא לי, לפנים פנימיות.
ואם עורכים אותך, לא נעלב? שאלתי.
במה?
שמוחקים ממך.
אה… לא. אלא אם כן מוחקים מה שחשוב.
ואיך יודעים מה חשוב?
אם כואב אחרי המחיקה חשוב. אם לא אפשר למחוק.
הבטתי בו. זה ניסוח מצוין של סופר שרבים מכתביו נגעו בזה.
ערכו לך רע פעמים?
גם וגם. התעכב. עורכת ראשונה שלי שינתה הכול היה סיפור על זקן ודגה, הפך לסיפור על מנהל ומשרד. זה הגזמה, אבל הבנת.
והסכמת?
הייתי בן עשרים ותשע. חשבתי שיודעים יותר טוב.
ואחר כך?
אחר כך למדתי ש”יודעים” לא שווה ל”צודקים”.
הנהנתי. אמת. עורך יכול לדעת מלאכה טוב מהכותב ולפספס את הקול. הקול חשוב מכל.
**
הלילה באמת ירד לא אור בחלון, רק סופה עבה, הפנס לא חותך כמעט.
יונתן מזג תה שני. עדנה שוב בדקה אותו בלי לעצור. הבחנתי שלא קרא לה נכון, היא שנאה שמזמינים.
אפשר? הצביע אל המדף.
בבקשה.
הלך, הביט. שלושה מדפים מתח, ספרות, והשאר. עמד שקט מקריא בעיניים, לא נוגע. שב לשולחן.
הרבה מתח, ציין.
לקרוא זמן מנוחה. שם הכל נפתר.
ובחיים?
פחות.
הרימיתי ספל.
ספרי לי על הרומן, ביקש.
רק אחרי שנייה הבנתי את עריכתי.
בשביל מה?
סקרן. משך בכתפיים. אמרת שטקסט טוב משחזרים, רוצה להבין מתוך איך שאת רואה.
משונה לשוחח כך לא לא נעים, שונה. זר ליד שולחן המטבח, ספל מחמם כפות, שואל לעבודה. שכחתי מתי מישהו ביקש באמת לא מתוך נימוס.
על גיבור אחד, התחלתי. עשה הרבה כי חשב שנכון, ואז ראה שזה פחד לשנות. זה הבדל בין בחירה להרגל.
ובסיום?
עוזב. לא אנשים עצמו הישן. זה הסיום הנכון בעיניי.
יונתן שתק.
אִהבת את הסוף?
כן. אך המחבר ביקש אחר.
איזה?
שיחזור למה שעזב.
שכנעת?
נתתי הערה. המחבר החליט. הספל הונח. כך ראוי. אני רק מציעה. זה הטקסט שלו.
הוריד מבט. ההשתיקה שלו הייתה כבדה לא סתם. הרגשתי שהוא מהרהר באמת.
למה בעינייך עזיבה היא סיום נכון? שאל.
כי לחזור זו תשובה ל”איפה”, לעזוב ל”מי”.
הביט בי.
שלך או מהספר?
שלי. מהערות ששלחתי.
השתתק. חיכיתי.
כמה שנים את עורכת?
שמונה.
ותמיד חושבת כך על סופים?
לא תמיד. רק כשתוך-לבנים. בסיפור לא כן כל סוף נכשל. בכן רק אחד אפשרי. תפקיד העורכת: לא לקלקל.
יונתן הביט החוצה. הרבה זמן. כאילו שוקל משהו.
קשה, אני מניח, אמר.
מה?
לקרוא עמוק. בשבילו, לא בשבילך.
חשבתי.
לפעמים כשמחבר מתנגד. כשלא רואה. לא במקרה הזה. כאן היה שומע.
ברומן הנוכחי?
כן.
במה שמע?
החזקתי ספל, חיפשתי מה לומר. לא העלילה הסברתי כבר. משהו אחר, אותו רגע שתפס אותי.
יש שם שורה, אמרתי, ערכתי, הוא הסכים, אבל עד היום מתלבטת אם צדקתי.
מה המקור?
על הסופה. היה ארוך מדי, הפריע קצב. קיצרתי יצא חד, אבל משהו אבד.
מה אבד?
לא יודעת. משהו חי.
תקריאי עכשיו, איך נשמע אצלך.
הקשבתי לו. זר בבקשה אבל מובנת.
“סופה לא בוחרת. היא פשוט נשארת, כשאחרים עוזבים”.
יונתן שתק.
לא שנייה, לא שתיים שקט עמוק. משהו בו השתנה. ראיתי על הספל שאחז, איך לא זז. הוא לא הגה זיהה.
משהו לא בסדר? שאלתי.
לא. הפסקה. אני כתבתי אחר: “סופה לא בוחרת להיכן לפסוע היא יודעת להישאר רק מה שאינו פוחד מקור”.
שמתי את הספל.
לאט. בזהירות.
המילים האלו הופיעו בכתב-היד בדיוק. עמוד מאה שבע עשרה, פסקה שלישית. זכרתי, כי שלושה ימים נאבקתי בהן. במקרה רק אני וההוצאה ראינו העריכה, המקור רק המחבר ואני.
הספר עוד לא פורסם. הציטוט לא נמסר לאיש.
אתה י. שריג, אמרתי.
לא שאלה.
הביט בי.
יונתן שריג, אישר. נכון.
לא מצאתי מה לומר. זה היה זר ובו בזמן לא מפתיע, כי בתחושת-בטן משהו בתוכי ידע זאת. ישבנו כך שעתיים, ניתחנו סופים ורִיק, ובין שנינו כבר שמונה חודשי עבודה הלא נראית.
ערכתי את ספרך, אמרתי. שמונה חודשים.
ידעתי. ידעו אותי ב”הוצאת עמיחי” על העורכת “נ. לוי”. פסק. שמות פרטיים לא היו.
נ. לוי.
נעמי לוי. אני.
הכרנו בלב, דרך טקסט, הערות קבלה/סירוב. הוא קיבל את הסיום שלי, דחה את התיקון בפרק ארבע, נכנע להסבר שלי ואני אף פעם לא ראיתי אותו.
פתאום ידעתי אני מכירה אותו. לא כבן-אדם כקול. יודע לכתוב לפעמים ארוך כשמתרגש, קצר כשיודע. מחכה לעריכה לא בגלל עקשנות, בגלל חשיבה. לא פוחד לומר “לא קיבלתי” בלי הסבר.
הוא לא ידע כלום עליי פרט לאות ראשונה.
זה היה אי-שוויון מסוים.
ואז בא בסופה וצלצל בדלתי.
***
למה לא אמרת מיד? שאלתי.
מה? הופתע. אני לא ידעתי שאת העורכת. רק אמרתי “אני כותב”.
וגם אני רק “עורכת”.
נכון. חייך. שנינו השמטנו.
צודק. לא אמרתי “בהוצאה פלונית”, והוא לא ציין “אשאיר בהוצאה של בר-לב”. שנינו לא אוהבים לפרט. וזו התוצאה.
השורה שכתבת, אמרתי. ערכתי כי הייתה כבדה מדי שם. הקצב נשבר.
אני יודע. הסכמתי.
שלך עדיין טובה יותר.
הביט בי.
את באמת חשה כך?
כן. שלי חדה יותר, שלך אמתית יותר. לפחות לפעמים, האמת קודמת לדיוק.
השתתק הרבה.
אפשר להחזיר למקור? שאל.
הכבר בהוצאה. חשבתי. אם תבקש אקבל לתיקון.
לא צריך. הניע ראש. תשאירי כך. קצב חשוב, צדקת.
לא התווכחתי. שמחתי ששאל.
הטלפון צפצף חמש עשרה אחוז. כעת אפשר להודיע לגרר. יונתן לא קם.
קראת את כולו? שאל.
שלוש פעמים. עורך קורא שלוש פעמים: ראשית לתפוס; שנית להרגיש; שלישית לעבוד.
ומה הרגשת?
הנחתי ספל, הבטתי בו.
שמי שכתב, עבד שנים על הבנה מסוימת. וסוף סוף הבין.
הוריד עיניים.
בערך כך, לחש.
זה רומן טוב, הוספתי. לא תמיד אני אומרת ככה. הוא אמתי.
לא הגיב הנהן. היה חשוב לו, לא ידע להגיד.
שתיקה, הפעם מסוג אחר שקט שנדרש לו מקום.
תמיד היית לבד? שאל.
ידעתי למה הוא מתכוון. לא להיום. בכלל.
לא. דני נהרג לפני חמש שנים.
צר לי.
אין צורך. הנעתי ראש. כבר פחות כואב, פשוט שונה.
לא אמר “מבין”. כך כולם ותמיד זו שקר. הוא רק שתק, ואז שאל:
למה נווה גבריאל?
פה שקט. ופה היינו אז עוד יש בו משהו ממנו.
יונתן הנהן. לאט.
ואתה למה נווה אילן? שאלתי.
התגרשתי לפני שנתיים. נשארה דירה בירושלים, ריקה. שקע רגע. קניתי כאן בית. שיהיה ריק במובן אחר.
צחקתי. מפתיע, אבל ניסח בדיוק את מה שלא הצלחתי להסביר כשלִעֲזָרים שואלים למה אני לבד בכפר.
בדיוק ככה, אמרתי.
באמת מבינה?
מאוד.
הוא חייך יותר לעצמו. והפעם ראיתי יותר טוב.
בפרק ארבע הסרת לך מונולוג, העיר.
הסרתי.
למה?
כי הגיבור אמר את שכבר ידע הקורא. זה היה מיותר.
חבל לי.
ידעתי. כתבת זאת בהערות.
השבת “מבינה, אך לא”.
כן. הבטתי בו. לחוס על טקסט טבעי. זה לא טיעון.
שוב שתק.
צדקת, אמר. בלעדיו טוב יותר. קלטתי מאוחר.
תמיד מבינים אח”כ.
זה לא פוגע בך?
מה?
שאומרים תודה בדיעבד?
חשבתי.
לא. העיקר שהטקסט יוצא טוב. לכשיצא אומר לעצמי “אושר”, וזה די לי.
שוב הביט בי ארוך. לא כעל זר כעל מישהו שמכירים מעט.
חשבתי, עורכים אנונימיים, אמר.
כך עדיף. הטקסט אינו ענייננו.
אבל את לא אנונימית.
זו בעיה, ציינתי.
לא, אמר. ממש לא.
***
עשרים לשלוש וחצי.
עוד רבע שעה שנה חדשה, אמר יונתן.
יודעת.
הסופה בחוץ נרגעה, רק שלג סמיך ומחליק על החלון. הפנס לא מתנדנד. עדיין שלג רך, כבד, רוצה לנוח.
יש לך משהו חוץ מתה? שאל.
יש יין. פתוח מאז חנוכה.
בסדר?
בעיני כן. לבן.
מתאים.
קמתי, הוצאתי בקבוק מהמקרר. שני כוסות פשוטים לא גביעי יין, אין לי כאלה. מזגתי מעט.
על מה נרים? שאל.
על שנה חדשה, הצעתי.
זה כללי מדי.
אז על האמת. לפעמים היא חשובה מהדיוק.
הביט בי. לראשונה כל הערב לא הורדתי מבט, למרות שבפנים נבהלתי מהרצון לברוח.
טוב, הסכים.
צעד קְצַת קְצַת מצעד השעון. שמעתי רדיו הקטן, הישן, שהיה של דני עוד מהקיץ הראשון ושמרתי עליו, רק החלפתי סוללות. כל חצות הוא דיבר שמחה של אחרים, וזה הרגל.
עכשיו אחר.
הרמנו לחיים. שתינו בשקט. עדנה נעה על הרדיאטור, פיהקה ושקטה. השלג בחוץ ירד לאט, פתיתים עבים כמעט בלא רוח.
הנייד צפצף שלושים אחוז.
יונתן הביט בו, אחר כך החוצה, ואחריי.
גרר לא יגיע הלילה, אמר.
נכון. לא לפני בוקר.
יש איפה לשכב?
הנהנתי.
ספה בחדר העבודה. יש שם הכתב-יד, אבל אזיז אותו.
אל תזיזי, אמר. לא אטריד.
לא אטריד. מילת-מפתח לא “אשתדל שלא” בדיוק “לא אטריד”. כאילו הבין שיש מרחב שחשוב לי ולא מתכוון לפלוש.
בסדר, עניתי.
קמתי לשים מים שוב, רק כי הייתי צריכה משהו לעשות.
נעמי, קרא.
פניתי.
אני שמח שהרכב נתקע.
הבטתי בו. ישב בשקט, ספל בין כפות ידיו, ואומר בפשטות.
עדיין לא בטוחה, עניתי בכנות.
מבין. הנהן. זה טבעי.
הקומקום רתח.
מזגתי מים לכל אחד. הגשתי לו. הודה לי, אחז.
השלג בחוץ ירד אט. הסופה חלפה.
אבל הוא נשאר.
ואני לא שאלתי מתי ילך.
כתב-היד שכן בחדר ליד עמוד מאה שבע עשרה, פסקה שלישית. שם הייתה שורתו בנוסח שלי, ובראשו בנוסח המקורי. שתיהן אומרות אותו דבר. על מה שנשאר כשכל השאר הולך.
זו כנראה אמת.
ישבתי עם כוס בין הידיים, הוא ממול, בחוץ כבר לא נותרה סופה רק שלג ושנה חדשה שכבר החלה.
